בס"ד
התקשיתי בלימוד של הקטע הבא:
ברכות לב ע"א רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם. ועל כך אומרים חכמינו: "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו…"
השם ית' מבקש ממשה רשות לחסל את עם ישראל. בקשת הרשות המדהימה הזו הופכת על פיה את מערכת היחסים הבסיסית ביותר בין האדם לקב"ה: משה הוא בעל הסמכות – . הסירוב של משה מצטייר בעיני חז"ל באופן הלא ייאמן הבא – משה תופס את השם בדש בגדו וצועק עליו: אם לא תסלח לבני ישראל, יהיה לך עסק איתי.
אם הגמרא מציינת במפורש שמרע"ה אחז כביכול בבגדו של השם, מדוע התקשה רש"י על המקום וחזר ואמר שמשה אוחז בו ? מה היה קשה לרש"י מפשט הגמרא ? האם השמוש הציורי בסיטואציה הזאת לא נועז מדי ?
תשובה:
שלום רב
לא זו הנקודה שהפריעה לרש"י, רש"י רק רוצה לבאר שהמשך הפסוק מתפרש על אותה הדרך, כשהקב"ה אומר למשה "הניחה לי", היינו משום שמה כביכול אחז בו. כמובן, הדברים אינם מתפרשים כפשוטם אלא כמשל בעלמא, שהרי הקב"ה הוא מציאות רוחנית בלתי ניתנת לאחיזה, אלא כפי שביארת, הקב"ה נתן למשה כעין סמכות לקבוע את גורלם של ישראל, וכעין מה שידוע שבית דין של מעלה מורכב תמיד מגדולי אותו דור שהלכו לעולמם, צדיקי עולם יש להם גם כח של שופטים כאשר הם נמצאים בסמוך לשכינה!
