אדם שעשה עבירה שאין לו בעבורה חלק לעולם הבא ומצוה שמזכה בעולם הבא

רבני בית ההוראה
ז' כסלו ה'תשע"ג

ישנם ביהדות עברות שעליהן נאמר שאין להם חלק לעוה”ב.ויש מצוות שעליהן נאמר יש להם חלק לעוה”ב. ואם עשה את שניהם? יש לו או אין לו ,לעושה,חלק לעולם הבא?

תשובה:

שלום רב וסליחה על האיחור במתן התשובה.

דומני כי השאלה נובעת מבלבול בין מושגים דומים, ובהבהרתם השאלה תיפתר מאליה.

ראשית, בשום מקום לא נאמר על מצוה כל שהיא ששכרה הוא כי יש לעושה “חלק לעולם הבא”, לעומת זאת מצאנו שהעושה מצוות מסוימות הוא “בן העולם הבא”. הסיבה לכך היא שמושגים אלו: “בן העולם הבא” – “חלק לעולם הבא” שונים לגמרי ומגדירים מציאויות שונות.

במשנה במסכת סנהדרין (פרק י’ משנה א’) נאמר “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. פירושה של משנה זאת הוא, שכל אדם מישראל נברא מתוך כוונה שיגיע בסופו של תהליך להיות חלק מהמציאות המובטחת, הנקראת “העולם הבא”. יתרה על כך, רבותינו לימדונו כי “העולם הבא” אינו מקום או זמן אלא מימד רוחני של העולם שאת מציאותו חווה כל מי שחי חיים רוחניים.

המימד הזה אינו ממשי בצורת חיינו העכשווית בה חושינו הרוחניים קהים, בהיותנו מונעים כל העת מגירויי החושים ה”גופיים”, הפיזיים. למרות זאת אנו מאמינים כי בכל יהודי פועלים כוחות רוחניים, כחלק מהוייתו, אשר מושפעים מפעולות חיוביות כגון לימוד תורה או קיום מצוות. ברבות הימים, כאשר עצמת השפעתם של חושי הגוף תפחת, נהיה יותר ויותר מודעים לקולם של החושים הרוחניים שבנו, עד שהם יהפכו להיות מציאות חיינו. לימים אלו אנו קוראים “העולם הבא”.

כשאומרים על אדם כי “יש לו חלק לעולם הבא”, הרי זה כאילו אמרת עליו שהוא יהודי. מציאות זו אינה נרכשת אלא מולדת. אלא שאפשר לאבד את אותו חלק בעולם הבא. כשאדם חי חיים כה מגושמים ורדודים עד שחושיו הרוחניים מומתים ואינם פועלים בו עוד, אפשר לומר ש”אין לו חלק לעולם הבא”. אדם זה לעולם לא יוכל לחוות את מימד החיים האמיתיים, הרוחניים המצפים לו. כשמימד זה יהפוך להיות מציאות החיים, יישאר אדם זה מחוץ למציאות, הוא פשוט לא יהיה קיים.

מצב זה אינו סופי, בדרך כלל. ועל ידי תשובה  שלימה ו”קילוף” שכבות הגסות הגופנית על ידי ייסורים ווידוי, שבה הנפש לתחייה וחושיה שוב ערים לתחושות רוחניות עדינות כאשר היתה בתחילה.

כשאמרו חז”ל שכל השונה הלכות בכל יום, למשל, הוא “בן עולם הבא”, פירושו של דבר הוא שאדם זה מסוגל לחיות ולחוות את המימד הרוחני של העולם גם כיום. זהו אדם שחושיו הרוחניים ערים ומלאי תחושה, למרות עולם הצבעים, הריחות והמראות האופף אותם בבליל גס של תחושות מעולם אחר.

ברור אם כן שאדם שהינו כל כך גס ומגושם, עד שאיבד כל קשר עם הוויתו הרוחנית, וחושי נפשו דממו לגמרי, עד שחרצו רבותינו את דינו ואמרו “אין לו חלק לעוה”ב”, אף אם ישנה הלכות בכל יום ויום לא יהיה “בן עולם הבא”. חושיו המתים לא יחושו  בעונג הרוחות ועדן הנפשות האופף אותו, ואור מעשהו הטוב לא יצליח להאיר את עיני נשמתו הסמויות, התועות באופל חשכת חייו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *