תקנה להחתים זוג לפני הנישואין על בוררות מוסכמת עפ”י ערכאות

הרב צבי גרטנר
י"ב אלול ה'תשע"ב

דיין ביה”ד דרכי הוראה ומח”ס “כפיה בגט”

בס”ד עש”ק מטות-מסעי, כ”ה תמוז תשס”ב

ירושלים

כב’ הגאון הגדול רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט”א

אחרי מבוא השלום

הנה כת”ר כתב בתשובתו לרבני ב”ד דאמריקה מחודש אייר תשס”א:

 …אשר על כן אני חוזר על עצה הראשונה, להחתים את האיש והאשה (עדיף לפני החתונה) על שטר בירורין שיביאו כל סכסוך ביניהם בפני בית דינכם. וכן יכולים לתקן שכל מי שרוצה להיות חבר בבית הכנסת או בקהילה, עליו לחתום על שטר בירורין שכל סכסוך שיהיה לו עם מישהו מבהכ”נ או הקהילה באיזה ענין שהוא או עם אשתו, עליו להתדיין אצל בית הדין שבהכנ”ס או הקהילה מכירים בו.

ומ”ש כב’: “והלואי ונזכה כו’ להוציא עצה זו לפועל, בקשה להחתים אלפים ורבבות מישראל…על שטר כזה”, הנה כפי הנאמר לי, עיקר הבעיא נעוצה בכך שהנשים רוצות לדון את עניני חלוקת הרכוש כו’ בערכאות של עכו”ם דייקא באשר זכותן רב אצל חוקותיהם יותר מבדין ישראל[1]. ואתמהה, והרי מי מעכב ביד הבעל להתחייב בתוך השטר הבירורין שהאשה תהיה זכאית לחלוק ברכוש כפי כלל זה או אחר – לרבות כללים שנוהגים גם לפי חוקותיהם – הכל כפי שיחליטו ויסכימו האיש והאשה ביניהם לפני הנישואין, ומי גרע דבר זה מתוספת כתובה, או משטר חצי זכר שהיה נוהג ברוב הקהילות במשך הדורות?

 ובהזדמנות אחרת אמר כת”ר שלדעתו, בעצה זאת ניתן לפתור את רוב המקרים של הליכה לערכאות שלא כדין, שכאמור ברוב המקרים סיבת ההליכה, כי לצד הפונה לערכאות זכויות יתר שמה, מעבר לזכויותיו בדיני ישראל. אכן, אם בעת קשירת העיסקה יקנו הצדדים זל”ז באופן המועיל, שידונו אמנם בפני ב”ד ש”י, אך לפי הזכויות שיש להם בדיניהם, מסתבר שרוב האנשים יסכימו בחפץ לב לדון בפני ב”ד של ישראל, כדרישת ההלכה.

ועוד הוסיף כת”ר, שבעצם מותר אפילו להסכים במפורש שידונו כפי דיני הגוים, אך יתכן שאינו ראוי וכדאי להזכיר ענין זה במפורש, שלכן עדיף טפי לפרט בתוך ההסכם את התנאים המסויימים שהם מקבלים על עצמם להתנהג ולדון על פיהם, מבלי להזכיר במפורש את מוצאיהם, עכת”ד כת”ר.

 א) אך קשה, שהנה עיין שו”ת הרשב”א (ח”ו סי’ רנד, והובאה בב”י ח”מ סי’ כו מחו’ ז) שנשאל באחד שהשיא בתו לאיש והכניס לו עמה סך ממון בנדוניא וילדה לו בת ואח”כ מתה ואחר זמן מתה ג”כ הבת שילדה לו ועכשיו עמד האב ותבע את הבעל בדיני הגוים שיחזיר לו אותו ממון הנדוניא שהכניס לו עם בתו, ואעפ”י שהבעל יורש את אשתו בדיני ישראל טוען ואומר שאין לחוש לירושת הבעל כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים והרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן.

והשיב הרשב”א שאף על פי שבכל דבר שבממון תנאו קיים, ולא עוד אלא שבכ”מ שנהגו להתנות ולעשות כזה תנאי אפילו הנושאים שם סתם גובין מהם אם מתה בלא בנים, שכל הנושא סתם ע”ד הנוהג שם בישראל נושא, מכל מקום נדון זה שאני:

 ומ”מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ”ל שאסור, לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים, ואע”פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם…ע”כ אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו, ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו…אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח”ו לעם קדוש לנהוג ככה, וכ”ש אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה, ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא וגזלה ישיב. וחס ליה דאפי’ גזלה ישיב רשע מיקרי כדאיתא בפ’ הכונס (דף ס’ ע”ב). ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי, ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים, חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח”ו שמא תחגור התורה עליה שק…

 וראיתי לאחד ממחברי זמנינו[2] שכתב לדקדק מתוך דברי הרשב”א הללו לענין מה שרגילים לכתוב בחוזים של קנית דירות שכל הנהגות השותפים בבנין המשותף יהיו כפופות לחוק המקרקעין, ויש הטוענים ואומרים שמאחר וחוק המקרקעין הזה כולל בתוכו בין השאר “תקנון לבתים משותפים”, לכן בכל מקרה שתתעורר בעיה כיצד צריכים לנהוג, וב”חוק המקרקעין” ישנו פתרון לבעיה, התחייבו כל הדיירים להתנהג כפי שמבואר בחוק. ויצא מחבר זה נגד אלו שאומרים כן, דלא מבעיא שאסור לכתוב כן לכתחילה, אלא אפילו אם עברו וכתבו כן הרי זה בדין מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמאן דליתא דמי. ומובן שכל דבריו שייכים גם לנ”ד[3].

 ולפ”ר תניא דמסייע למחבר הנ”ל, שהנה עיין גליון ש”ע לרע”א ח”מ סי’ ג ס”א:

 בשו”ת מגן גבורים סי’ ה’ כתב בשם הרש”ך ח”ב סי’ רכ”ט על מחלוקת בין תובע לנתבע, אחד אומר שרצונו להתדיין בד”ת ואחד אומר שאין לו להתדיין אלא בפני סוחרים שכך הוא המנהג במקום שנעשה העסק, הדין עמו, כיון דבמקום שנעשה העסק יש מנהג להתדיין כפי דרך הסוחרים ולא כפי ד”ת, מנהג מבטל הלכה, והביא ההיא דאסיטומתא, עיי”ש, ע”כ.

 והנה, עיין שו”ת בעי חיי ח”א סימן קנח שכתב שבמהרש”ך מפורש שאין ר”ל שמותר לדון בערכאות, אלא ר”ל שב”ד של ישראל ידונו כפי דיני ומנהגי הסוחרים, ועיי”ש שמקשה שדברי המהרש”ך נסתרים לכאורה מדברי הרשב”א הנ”ל, ומיישב:

 דמשא ומתן שאני, דיש מקומות שאם יתנהגו על פי דין התורה הגמור לא יהיה להם קיום והעמדה ויתבטל המשא ומתן, ולכך כל שאינם דנין לפני הערכאות אלא לנהוג שיתנהגו הם בעצמם בנימוסי העכו”ם כדי שיתקיים המשא ומתן, מנהגם מנהג מפני יישובה של עיר, אבל בדיני ירושות דלא שייך בדינא דמשא ומתן ואין כאן טענה מפני שיתקיים המשא ומתן, אפילו להתנהג במשפט העכו”ם בלתי עמוד לפניהם אסור.

 ולפ”ר רוב המקרים שבנ”ד יותר דומה למקרה הירושה שבתשובת הרשב”א, ולא למקרה המהרש”ך, וצ”ע.

 ב) עוד יש להעיר, שהנה עיין שו”ת הרשב”א (ח”ב סי’ רצ, והובאה בב”י ח”מ סי’ ח מחו’ א) שנשאל כיצד יש לנהוג בענין העמדת דיינים בעיירות שאין שם מי שיודע אפילו אות אחת. והשיב:

 שורת הדין אי אפשר להעמיד דיינין שאינן מומחין שלא מדעת בעלי הדין, אלא שהמומחין לבית דין שבעיר יכולין לכוף בעלי הדין לדון לפניהם כל שאין גדולים מהם בחכמה בעיר, והוא שבקיאין בדינין. על כן צריכין אתם למנותם לדעת אנשי העיר ואף על פי שאינן בקיאין, שהכל לפי השעה וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואם קבלום עליהם אנשי העיר מותר ואין אחד מהם יכול לפסלן, דהיינו ערכאות שבסוריא…

 וידוע מ”ש החזון איש (סנהדרין סי’ טו ס”ק ד) בביאור דברי הרשב”א האלו:

 והם ידונו כפי משפט בני אדם בשכלם, אבל אינם רשאים לקבל עליהם חוק עמים או לחוקק חקים, שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו זהו בכלל פשרה…אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר לפניהם ולא לפני הדיוטות…ואין נפקותא בין בא לפני גוי ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים…ואם יסכימו בני העיר על זה אין בהסכמתם ממש…

וכדברי החזון איש נראה גם בשו”ת דברי מלכיאל ח”ה סוס”י רי. (ואף על פי שממ”ש המאירי בסנהדרין כג, א היה נראה שדברי הרשב”א האלו בענין ערכאות שבסוריא מתפרשים כפשוטם, שכתב שם המאירי שלא היו בקיאים בדין תורה, אלא שדנים לפי אומד דעת ובחוקים ונימוסים – מכל מקום מי יבוא אחר המלך, מאן מלכי מרנן ורבנן החזון איש והדברי מלכיאל, לעשות מעשה שלא כדבריהם)[4].

ולכאורה שהוא הדין בנדון דידן, דמאי שנא רבים שקבלו על עצמם, ומאי שנא יחידים, מיהו עיין בעל העקידה שער כ שמחלק ביניהם באמת:

שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות בית דין – חטאת יחיד הוא, והוא שבעונו ימות כו’ וכל ישראל נקיים כו’; אמנם חטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו – הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה אם לא בפורענות הקהל וכו’. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים וכו’. ומי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורת אלקים[5].

מיהו גם אם נחלק ע”ד הנ”ל, יל”ע בכה”ג שאנו מורים ובאים להתנהג ע”ד הנ”ל, אם זה גופא אין בו משום “חטא הקטן שיסכימו עליו דעת הרבים כו'”, וצ”ע.

ואסיים בברכת התורה וכט”ס

לתשובת הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג ראה כאן


[1]  וכזכור כת”ר כתב אז בתשובתו הראשונה מיום ח’ אייר תשס”א, וכן בתשובה זו, ששלא כדין הן עושות בדבר זה. וכעת נתפרסם ספר תשובות והנהגות ח”ד להגר”מ שטרנבך שליט”א, ועיי”ש סימן שא שנעשה בר מזליה דכת”ר.

[2]  מנחת צבי, הלכות שכנים, טו.

[3]  איברא, שראיתי שכתב שם (ס”ק י), וז”ל נהי שאם היה מתחייב את כל האמור באותם חוקים, מבלי לומר שמקבל על עצמו את חוק הערכאות – היה מהני, כמו שהבעל יכול לחייב את עצמו שלא ירש את אשתו…משא”כ אם יאמר שמוכן…כמו שנאמר בחוק פלוני של הערכאות…נמצא שקיבל עליו מרצונו להתנהג לפי חוק פלוני של הערכאות ולא כמו חוקי התורה, וזהו עיקר האיסור של התורה שדרשו חז”ל …לפניהם – ולא לפני עכו”ם, ע”כ. ודבריו צ”ב, שהרי בנדון הרשב”א לא דברו מאומה בשעת הנישואין, ומ”מ אסר הרשב”א כל שכוונתו וטענתו של האב היא בהסתמכו על חוקי העכו”ם, וש”מ א”כ שלאו בלישנא תליא מילתא, אלא בכוונתו ורצונו.

[4] ונציין את דברי הרב ראובן מרגליות ז”ל בספרו “יסוד המשנה ועריכתה”, עמ’ ט הערה יט, וז”ל ראה קדמוניות לפלביוס ספר י”ד וט”ו כל פרטי המאורעות שהרג הורדוס הרבה מחברי הב”ד ולא חדל מלרדוף אותם, ומשפטי המדינה הביא לפני מועצת שריו, ובכן היו אז בירושלים מלבד בתי מדרש תורניים של שמאי והלל גם מועצה חילונית רשמית (כבזמן בית ראשון ראה מאמרי בתי המשפט בא”י), מובן כי מועצה זו שעמדה תחת נשיאת הכהן הגדול שנתמנה מטעם המלך היתה כלי חפץ ביד הרשות, אמנם גדולי תורה חברי הבית דין התורני וגם נשיא הב”ד התורני יכלו להשתתף במועצותיהם (אם לא לקחו להם שם ב”ד תורני אך ב”ד ממשלתי, ראה במאמרי הנזכר), ב”ד חילוני זה דן את אותו האיש לפי נימוסיהם וחוקיהם (והשווה בזה כל המקורות שבספרי פלביוס שחי סמוך לזמן ההוא שגם אם לא נאמין לנמוקיו מתחשבים אנחנו עם העובדות שמסר, כן ישוו מקורות ספרי החיצונים), ועיי”ש שמאריך. וצריך בדיקה ודקדוק במקורות הקדמונים, ובמפרשי וחוקרי דברי הימים, האם דבריו האלו מוסמכים ומוסכמים. וע”ע ספר זבחי אפרים על מסכת זבחים (לרבי אפרים דב לאפ זצ”ל, נד’ בפיעטרקוב, תרע”ד, ומחדש בי”ם, תשנ”ד), בפתיחה קטנה לסדר קדשים שבראש הספר, עמ’ ב הערה 2, שהאריך הרבה בענין שני הבתי דינים של שבעים שפעלו בירושלים בסוף ימי הבית שני.

 [5]בעיקר דברי בעל העקידה, עיין שו”ת משיב דבר ח”ב סימן מג-מד, אחיעזר ח”ג סימן לג אות א, וקונטרס אין תנאי בנשואין, עמ’ כה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים