שאלה:
1] מה המקור לפסיקה
שיהודי הנמנע מאכילת חמץ,
גם לאחר כל ימי חג הפסח,
אינו עובר על איסור בל תוסיף,
משום שזה שב ואל תעשה,
דהיינו שאין כל פעולה בהימנעות מאכילת חמץ?
2] בהנחה שזאת פסיקה נכונה,
אם לאחר סיום כל ימי חג הפסח,
הוא הכניס חמץ לביתו,
ורק אז התחרט,
והחליט להמשיך עם איסור חמץ תמיד,
האם קיים איסור דאורייתא,
להוציא את החמץ מביתו,
משום איסור בל תוסיף,
שהרי הוצאת החמץ מהבית בגדר עשיה?
תודה.
תשובה:
1. על המחלוקת בענין זה ראה ספר החינוך פרשת ראה מצוה תנד שכתב:
שנמנענו שלא נוסיף בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ועל זה נאמר [דברים י"ג, א'], לא תסף עליו. וכיצד יהיה התוספת, כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ב מממרים ה"ט] כגון המורה שבשר עוף בחלב אסור מן התורה, וזה מוסיף על דבר הקבלה שכך קבלנו בפירוש לא תבשל גדי וגו' שבשר בהמה וחיה נאסרו לבשל בחלב אבל לא בשר עוף, וכן אם הורה שבשר חיה מותר בחלב עובר משום לא תגרע, לפי שזה גורע הוא שכך קבלנו שבשר בהמה וחיה בכלל האיסור, עד כאן.
ורובי המפרשים יאמרו דלא שייך לא תוסיף כלל אלא במצות עשה, והענין הוא לפי מה ששמעתי אני מפי מורי ישמרו אל כגון מי שמניח שני תפילין כשרין בראשו או בידו, וכן העושה חמש טוטפות בתפילין, וכמו כן הנוטל שני לולבין כשרים בידו וכן כל כיוצא בזה, וכן היושב בסוכה אחר החג בכוונה לעשות מצות סוכה אף על פי שיודע שעבר זמנה, שאין עוברין משום בל תוסיף אלא במכוין לעשות המצוה, וכן הנוטל לולב אחר החג ומכוין לעשות בו המצוה עם היותו יודע שעבר החג. וכן הוא בגמרא בראש השנה פרק ראוהו בית דין [כ"ח ע"ב] דמסיק התם, אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה, כלומר שמצוות אין צריכות כוונה, לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה. אבל הנוטל לולב בחג אפילו מאה פעמים ביום על דעת לצאת בכל פעם ופעם אין כאן בל תוסיף, וכן התוקע בשופר ביום ראש השנה כמה פעמים וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך לומר שהנוטל לולב פסול וכן אם אגד עמו מין פסול אליבא דהלכתא דקיימא לן אין צריך אגד שאין כאן משום בל תוסיף. זהו כלל הדברים בענין איסור זה שהעלו מורי י"א מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה, ועתה בני אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה אשריך וטוב לך.
2. הרעיון אינו עשייה או לא עשייה אלא אם מדובר בהוספת מצות עשה או הוספת איסור לא תעשה.
