קטן שהזיק בפתיחת דלת של רכב

שאלה:

שלום לכבוד הרב
נסעתי בכביש וילד שישב ברכב שחונה בצד הכביש (על הכביש) פתח דלת ופגעתי בה עם המראה שלי.
המראה ניזוקה, האם יש לו חיוב תשלומים או לאביו?
יישר כח

תשובה:

שלום וברכה,

אביו של הילד החנה את הרכב במקום שעלול להזיק בפתיחת הדלת, והשאיר את הילד ברכב והילד פתח את הדלת והזיק, לכן חייב אביו לשלם על נזק של בנו הקטן.

בהצלחה.

מקורות:

חיוב תשלומים כשהזיק בקטנותו

במשנה ב"ק דף פז עמוד א: העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין, אבל משלמין לאחר זמן; נתגרשה האשה, נשתחרר העבד – חייבין לשלם. וביאר הרא"ש (פ"ח סימן ט) שאין האשה והעבד שוים לחרש שוטה וקטן, כי חרש שוטה וקטן פטורים לגמרי, גם לאחר זמן כשייעשו בני דעת, אבל האשה ועבד משלמין לאחר זמן, כשיהיה להם ממון. ובטעם פטורן כתב הרא"ש [כאן ובמסכת שבועות פ"ו] לפי שחש"ו אינם בני עונשים פטורים הם לעולם גם כשיגדילו. וכן פסק הרמב"ם (בהלכות גניבה פרק א הל' ח): "קטן שגנב פטור מתשלומי כפל. ואם איבדו אינו חייב לשלם אף את הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל". וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך חו"מ (סי' שמט סעיף ג). וכיוצא בזה כתב עוד הרמב"ם (בפרק ד' מהל' חובל ומזיק הלכה כ) וז"ל: חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ואף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם, שבשעה שחיבלו לא היו בני דעת. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע חו"מ (סי' צו ס"ג): "ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו כגון נזקים וחבלות אף על פי שהוא מודה ויש לו ממה לשלם פטור, ואפילו לאחר שהגדיל". ע"ש.

ולכאורה יש להעיר ממה שאמרו בב"ק (צח ב), אליבא דרבי מאיר דמחייב בדינא דגרמי, השורף שטרו של חבירו חייב לשלם לו היזקו. הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא. ופירש רש"י, אכפייה רפרם לרב אשי, ששרף שטר חבירו בילדותו, ואגבי מיניה גוביינא מעליא כל הסכום שכתוב בשטר כי כשורא לצלמא, פרעון גמור מן העידית, כמו הקורה שנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות. עכ"ל. ומוכח שקטן שעשה נזק והפסד לחבירו חייב לשלם לכשיגדיל. וכן כתב באור זרוע ב"ק (פרק החובל סימן שמו והובא בהגהות אשר"י), אהא דתנן: "נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם", ומדלא קתני שאם נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן חייבים לשלם, מוכח שאף לאחר זמן אינם חייבים לשלם, כיון שלא היו בני דעת בשעת החבלה, ולא חיילא חיובא עלייהו. אבל רש"י פירש לקמן (צח ב) רפרם כפייה לרב אשי, ששרף שטר חוב בילדותו ואגבי מניה גוביינא מעליא, משמע שקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל. וכן משמע מהגמ' לעיל (לט א) גבי שור של חש"ו שהוחזק נגחן וכו', וכל שכן היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי. ע"ש. 

ועל שיטת רש"י והאו"ז יש לשאול, אם חייב לשלם אחר שיגדיל מדוע לא קתני גבי חרש שוטה וקטן שהם חייבים לאחר זמן!? יש לומר: עבד ואשה דנים מיד, ואינם משלמים אלא לאחר זמן אבל קטן אין דנים אותו עד שיגדיל – מהר"י ברונא. 

אולם באמת שאין להקשות מזה על הרמב"ם והרא"ש הנ"ל, לפי ביאורו של השטה מקובצת (ב"ק צח ב) ד"ה הוה עובדא, בשם רבינו יהונתן, וז"ל: כלומר בא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ורפרם שהיה זקן ממנו, אכפייה לרב אשי שהיה בחור שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. עכ"ל. ובפלפלא חריפתא (ב"ק צח ב, פרק הגוזל עצים סי' יג, אות כ) תירץ באופן אחר, דרבינו הרא"ש ס"ל דרב אשי עשה כן בגדלותו בשוגג, וכפייה רפרם לשלם שאדם מועד לעולם, ורב אשי הוה ס"ל כרבה דפוטר. גם המהרש"ל בים של שלמה ב"ק (פרק החובל סי' כז, ופרק הגוזל עצים סי' יט) הביא מ"ש הרמב"ם הנ"ל, וכתב, אבל האור זרוע פסק שקטן שהזיק חייב לשלם לכשיגדיל, וכן פירש רש"י בפרק הגוזל עצים (צח ב). גבי כפייה רפרם לרב אשי. אבל לא נהירא, דפיטורא דחרש שוטה וקטן לא תליא במה שאין להם לשלם, אלא מפני שהזיקו בזמן חסרון דעת שלהם, וכן פסק הרא"ש. ומפרק הגוזל עצים אין ראיה, דהתם הפירוש כמ"ש רש"י בפרק הכותב (פו א) שבא הדין לפני רב אשי, ורפרם הקיפו וסיבבו בראיות עד שהוכרח לפסוק לחייב משום דינא דגרמי.

ובשו"ת מהר"ם מפדוואה (סימן צ) כתב לתרץ, שרב אשי עשה כן בילדותו לאחר מלאת לו י"ג שנים, ומ"ש רש"י שעשה כן בילדותו, הוא כעין מה שאמרו בב"מ (מד א) שנית לנו בילדותך, שרוצה לומר בבחרותו, וכן נאמר על יוסף כשהיה בן י"ז שנה, הילד איננו. וכל כוונת רש"י בזה להסיר מעל רב אשי פגם זה, שבודאי לא עשה כן כשהיה איש חשוב גבר בגוברין, אלא בעודו נער. ע"כ. וכן הוא בשו"ת גנת ורדים חו"מ (כלל ג סימן יג). וכ"כ בתוספות חדשים (תרומות פרק ז משנה ג) בכוונת רש"י, שפירוש בילדותו בבחרותו, אחר שמלאו לו י"ג שנה. ע"ש. 

חיוב לצי"ש כשהזיק בקטנותו

כתב בספר חסידים (סימן תרצב) שכתב, איש אחד בא לפני החכם, ואמר, זוכר אני שהייתי גונב מבני אדם כשהייתי קטן, וגם הייתי חוטא בשאר עבירות, שמא אינני צריך תשובה לשלם הגניבות, מפני שאז לא הייתי בן י"ג שנים, וכיון שקטן הייתי למה אהיה צריך לשוב בתשובה, ולשלם מה שגנבתי. א"ל החכם כל גניבות שגנבת אתה צריך לשלם, ועל כל עונות שאתה זוכר שעשית אז, צריך לשוב בתשובה. שהרי יאשיהו שב בתשובה מכל העונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין בקטנותו, שציוה אז להפסיד ממון שלא כדין וכו'. (וכמו שאמרו בשבת (נו ב) שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירם להם. שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו, שנתן להם משלו). ע"ש. ולכאורה י"ל דס"ל כדברי הגהות אשרי בשם האור זרוע. אולם בשבות יעקב ח"א סימן קעז כתב שדברי הספר החסידים מדת חסידות היא. ויש להוסיף על דבריו שראייתו מיאשיהו, ושם ודאי מדת חסידות היא. ובשבות יעקב מבואר שהחוב לצאת ידי שמים אין צריך לשלם הכל, אלא יפייס במשהו. וכמ"ש מהרא"י בפסקיו (סי' סב) וז"ל: "לכן טוב שתקבל איזה כפרה, אך אינני רגיל כל כך להצריך תשובה וכפרה במשקל". וכן משמעות לשון הרמ"א (סי' שמג) שיקבל איזה דבר לתשובה. 

האם ואימתי יש לחייב את ההורים על נזקי בנם הקטן

חיוב ההורים על נזקי בנם

האחרונים הסתפקו בחיוב תשלומים בממונו המזיק, האם העיקר הגורם הוא החיסרון שמירה, וכאשר לא שמר על ממונו מייחסים את הנזק אליו משום שהוא ממונו. או שהממון שלו שהזיק הוא הגורם לחיוב תשלומים, אלא שאם שמר עליהם היא סיבת פטור מתשלומים משום שהוא אנוס. אם ננקוט שהמחייב הוא 'ממונו' ברור שבנו הקטן אינו נכלל בממונו ולכן אין לחייב את ההורים עבור נזקי בנם. גם אם ננקוט שהחיסרון שמירה הוא מחייב, לא מצאנו שהורים חייבים לשמור על בנם הקטן. ההורים מצווים לגדל ולחנך את ילדיהם ולא מצווים לשמור. ולכן ברור שאין לייחס את נזקי הקטן להוריו. יתר על כן מצאנו בחזו"א (ב"ק סימן ג אות א) ביאר שאין לחייב את האדון על נזקי העבד ואשה, שהרי בחיה ועוף ילפינן משור שור משבת, וללא ילפותא זו לא מחייבים חיה ועוף. ועבד ואשה שלא נכללו בילפותא זו אין לחייב את האדון. ומה שדנו בגמרא לחייב את האדון אין הכוונה שחייב על מעשיהם, אלא שהאדון יתחייב לפרוע את החוב שלהם כיון שהוא גרם שלא יהיה להם ממון. ולפ"ז ברור שקטן לא נכלל בילפותא של שבת ואין לנו לחייב את ההורים על נזקי הקטן גם אם פשעו בשמירתם. [וידוע המעשה עם ר' ישראל סלנטר זצ"ל שאמר שדעת בעלי בתים היפך מדעת תורה, שלפי דעת בעלי בתים כשהזיק קטן מחייבים את ההורים לשלם, ואם הכלב הזיק לא מחייבים את בעל הכלב. ואילו לפי דעת התורה מחייבים על מעשה הכלב ולא על נזקי הקטן. וההיגיון שעל הקטן אין חיוב שמירה והוא לא ממונם אלא שההורים הצטוו לגדלו ולחנכו]. אלא שיש אופנים שיש להם חלק בנזק של בנם הקטן ובמקרים אלו חייבים ההורים לשלם וכפי שיובא להלן.

לחייב את ההורים מדין מעמיד

בספר נחלת אליהו (להגר"א דושניצר, ח"א סימן ע) כתב שהמעמיד קטן על השלחן (כן נראה מדבריו בתשובה) ושיבר כלים חייב – משום מעמיד בהמת חברו על קמת חברו, כיון דברי הזיקא. ובתשובות והנהגות ח"ג סימן תעז רצה ללמוד מכאן לחייב הורים שהכניסו את בנם הקטן למקום שעלול להזיק ופשעו בשמירתו חייבים ההורים מדין מעמיד. וכדי להרחיב האם ומתי חייבים ההורים מדין מעמיד נבאר תחילה מתי חל החיוב של מעמיד בהמת חברו.

חיוב מעמיד מדין שו"ר או מדין אדם המזיק – אש

בגמרא (ב"ק דף נו, ב): "אמר רב המעמיד בהמת חברו על קמת חבירו – חייב". דעת התוספות (ד"ה המעמיד) שחייב המעמיד משום שן ורגל, למרות שאין הבהמה שלו. ולכן ברה"ר פטור המעמיד כדין שו"ר שפטור ברה"ר. ודעת הרשב"א ורוב הראשונים שחייב המעמיד משום אדם המזיק, כיון שתופס באפסר הבהמה ומוליכה לקמה הרי כמאכילה בידיים. ולכן גם ברה"ר חייב המעמיד. ובחזו"א ביאר האדם המזיק הכוונה שחייב על מעשה הבהמה כדין אש ואשו משום חיציו.

מעמיד חייב רק כשברי הזיקא

באבן העוזר סימן שכח הקשה שמעמיד חייב כדין מזיק בידיים וקשה שבשו"ע [או"ח סימן שכד סעיף יג] מותר להעמיד בהמה על גבי עשבים מחוברים לקרקע בשביל שתאכל. ומדוע לא נדון את מעשה הבהמה כמעשה האדם כדין מעמיד בהמת חברו. ויתר על כן שבזורה ורוח מסייעתו לעניין שבת חייב למרות שבנזקין פטור, ומוכח שבשבת יותר מחייבים על גרמתו. ותירץ שבשבת חייבה תורה על מלאכת מחשבת, ומעמיד בהמה בשדה כדי שתאכל כוונתו להאכיל את הבהמה. אבל בזנקין מחייבים על התוצאה שעשה ואם הוא מעמיד ומזיק את שדה חברו, הרי זה כמזיק בידיו. ולכן אסר האבן העוזר להעמיד עלוקה על גבי מכה שתוציא דם, כיון שכוונתו להוציא דם ולא להאכיל את העלוקה. והקשה באבן העוזר מדוע מעמיד חייב ומ"ש משיסה בו את הנחש שפטור המשסה משום שמעצמו הוא מקיא. ותירץ שבהמה שיש הנאה באכילתה ברי הזיקא, ואילו בנחש שאין לו הנאה מההיזק לא ברי הזיקא. עכ"ד. מבואר שכדי לחייב את המעמיד בהמת חברו כמעשה בידיים רק אם בוא ברי הזיקא.

הוליך את הבהמה כדי שתזיק 

החזו"א (ב"ק סימן א אות ז) ביאר שבמעמיד אין הכוונה שמכוון את הבהמה שתלך לפירות אלא מעמיד אותה ממש על הפירות כמו אדם שמאכיל בהמה. ואם הכיש אותה וקירב אותה עד לפירות ממש הרי זה כתופסה בידו ומביאה לקמה שתאכל. אבל הכיש אותה מרחוק ואין דרכה אלא לקמה יסבור הרשב"א שאין דינו כאש, ובזה יודה הרשב"א לתוספות שחיובו מדין שן ורגל. אלא שמדברי השו"ע סימן שצד נראה שגם אם הכישה עד שהלכה לקמת חברו חייב משום אדם המזיק. עכ"ד. ולא אדע כוונתו של החזו"א וז"ל השו"ע "וכן אם הכישה (פי' הכה אותה) עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה, זה שהכישה חייב". מה ראה החזו"א בדברי השו"ע שאם הכישה מרחוק ג"כ חייב, ומדוע לא נפרש שמדובר שהכה אותה עד שקירב את הבהמה קרוב קרוב לפירות.

עוד יש להוכיח שדין מעמיד דווקא אם מקרב את הבהמה ממש לפירות מדברי הרמב"ן בחידושיו לשבת (דף קנג) שהקשה מדוע חורש בבהמתו בשבת חייב, מ"ש ממחמר שאינו אלא לאו. ותירץ שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן, ואינו דומה למחמר שהבהמה הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר, ע"כ. וביאר הגר"א מטלז את דברי הרמב"ן שבחורש הוי כאשו, דודאי תחרוש והוי כרוח מצויה, אבל במחמר אינו מעשה אש שהרי הולכת מעצמה, ומה שהולך אחריה, ואף אם מנהיגה בקול, לא הוי מעשה, ומצדד לומר שאף אם הכה במקל כדי שתצא עם המשאוי אין זה מעשה בגוף ההליכה, אלא שמדברי הרמ"א בהא דמעמיד משמע שהכישה במקל הוי ג"כ כמעמידה בידים, ומדייק מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק דרק כשמעמידה באפסר בידיו חייב אף ברה"ר, ותמה על הרמ"א שהבין בדברי הרשב"א שהכישה במקל ג"כ חיובו מדין אדם המזיק. ומבואר שאם הוא מפעיל את הבהמה והבהמה הולכת לדעתה אין דינו כמעמיד. ורק אם מוליך אותה מידיו או לפחות שמכישה ומוליכה קרוב קרוב הרי זה כמעשיו של המוליך. ולכן אם מכיש אותה לקמה שרחוקה מהבהמה והבהמה נתנה עיניה בקמה והולכת לשם, אין דינו כמעמיד לעניין נזקין ולא כחורש לעניין שבת אלא כמחמר.

אחרי שהוכחנו שכדי לחייב מעמיד בהמת חברו רק אם ברי הזיקא ורק אם מוליך את הבהמה קרוב קרוב לדבר הניזוק. ולפ"ז כדי לחייב את ההורים על נזקי הקטן צריך שיהיה ברי הזיקא, וגם שיוליך את הקטן קרוב קרוב לדבר הניזוק. אבל אם הכניס קטן לתוך חנות והקטן הלך מעצמו ושבר כלים, או קטן שיש בו דעת ולא ברי הזיקא, אין לחייב את ההורים על נזקי הקטן. 

מסר חפץ מסוכן לקטן והזיק הקטן

עד כה עסקנו בקטן שהזיק בידיו. ויש לדון במקרה שההורים מסרו לקטן חפץ שעלול להזיק האם ואימתי חייבים ההורים על כך.

במשנה (ב"ק נט, ב) "השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן – פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים". ובגמרא: אמר ר"ל משמיה דחזקיה: לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת – חייב, מ"ט? מעשיו קא גרמו לו; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת – פטור, מ"ט? צבתא דחרש גרמה לו. והשיטה מקובצת (שם) הביא בשם הרא"ה, שמדובר דוקא כאשר החרש לא הוליך את השלהבת לגדיש, אלא שהרבה עליה עצים והגדיל את המדורה, והאש התפשטה מעצמה והגיעה לגדיש. אבל אם החרש הוליך את האש לגדיש והדליק את הגדיש, מודה רבי יוחנן שהפקח חייב. שהרי זה ככלב שנטל החררה והדליק את הגדיש, שאם בעל הגחלת פשע בשמירת גחלתו, הוא חייב. אולם רש"י דף ט, ב סובר בדעת ריו"ח שהליכה של הקטן לגדיש נחשב לצבתא דחרש. ועד כאן לא נחלקו אלא בדעת ריו"ח אבל לדעת ר"ל שסובר שמסירת שלהבת נחשב לאש, ודאי שההליכה של הקטן נחשב לפשיעה של הגדול, וחייב הגדול מדין אש. 

השו"ע (סימן תיח סעיף ז) פסק כר"ל שאם מסר שלהבת חייב. ולפ"ז אם גדול שמסר דבר מסוכן לקטן ואין צורך לפעולת הבערה של הקטן, כגון שמסר לו חומר מסוכן והקטן שפך את החומר והזיק, חייב הגדול. 

קטן שזרק חפץ והזיק

כאשר נדרשת לפעולה של הקטן כדי שיזיק בחפץ, כגון אם מסר לו פטיש שצריך שהקטן יכה בו ויזיק, ודאי שבעל הפטיש חייב בדיני שמים, וכמו שהבאנו שאם מסר גחלת לקטן והקטן ליבה את הגחלת שפטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים. אלא שפעמים שחייב אביו גם בידי אדם וכמו שיבואר.

הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (קובץ תחומין כרך יח עמוד 48) סובר שקטן שהזיק בכדור שקנו לו ההורים, שחייבים ההורים לשלם על נזקי הכדור מדין אש. כדין אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה. וכן כלב שנטל חררה. ונבאר דבריו בס"ד.

בגמרא ב"ק דף יט, ב מבואר שדליל של אדם שלא הצניעו ונקשר ברגל התרנגול והעיף התרנגול והזיק עם הדליל שלרש"י (ד"ה פושע הוא) חייב בעל הדליל מדין בור. ולתוספות (ד"ה וכי) חייב בעל הדליל מדין אש. והתוספות לשיטתם (דף ו, א) שביארו בבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה נחשב לכח אחר מעורב וחייב מדין אש. וביארו המפרשים שלדעת רש"י מעשי אדם או בהמה שמשתתפים במעשה הנזק אינו נחשב לכוח אחר מעורב בו. ורק רוח נחשב לכוח אחר מעורב בו, ולכן סובר שדין הדליל ואבן שמתגלגלת ברגלי עוברים ושבים חייב המזיק מדין בור. אולם דעת תוספות שגם מעשה של בעל חי נחשב לכוח אחר מעורב בו, וחייב בעל הדליל ובעל האבן מדין אש. הסמ"ע (סימן שצ ס"ק כה) פסק כדעת התוספות. ולפ"ז אם קטן או בהמה שלקחו חפץ לא שמור או קיבלו חפץ והזיקו עם החפץ, חייב בעל החפץ מדין אש, כדין אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו שחייב מדין אש.

ועדיין יש להקשות שבגמרא הבאנו שאם מסר גחלת לקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומדוע לא נייחס את הבערתו של הקטן בגחלת כדין אס"ו שנפלו ברוח מצויה ויתחייב בעל הגחלת מדיני אדם?. הגאון הרב גולדברג חידש שבגחלת אין דרך שהקטן ילבה את הגחלת, ומאחר ואינו ברי הזיקא אין דינו כנפל ברוח מצוייה (וכן מבואר במחנ"א נז"מ, ז). בשונה מכדור שנתנו ליד הקטן שהקטן מעיף את הכדור שהנזק הוא שכיח וחייב בעל הכדור על מעשיו של הקטן כדין רוח מצויה שהפילה את האבן משפת הגג. אולם נראה לסייג את דברי הגאון הרב גולדברג, שרק אם נותן לקטן כדור שישחק במקום שיש סבירות גבוהה לנזק, כגון שנתן לו לשחק בכדור בחנייה של רכבים, או בתוך בית פרטי, ששכיח שהכדור יעוף ויזיק. אבל אם נתן לו כדור במגרש משחקים לא נוכל לקבוע שהוא ברי הזיקא, ולא נוכל לחייב את אביו של הקטן בדיני אדם.