תשלום למעונות יום בזמן מלחמה

שאלה:

שלום
הבן שלי בדר"כ במעון
עכשו בזמן מלחמה אין מעונות כידוע
והבן נשאר בבית
המעון מחייב כרגיל
את הו"ק
האם אני מחויב לשלם בעת הזו ?
האם מותר להם לגבות ממני ?

תשובה:

שלום וברכה,

מלחמה ששוררת בארץ הרי זה מכת מדינה, ונחלקו הפוסקים במכת מדינה על מי ההפסד האם רק על המעון או גם עליך, ולכן אתה לא חייב לשלם ואם הם גבו את הכסף מספק הם יכולים להחזיק חצי מתשלום של פועל בטל כ40%. וחייבים להחזיר את השאר.
מן הראוי שההורים ישלמו כ40% מהתשלום, כדין מכת מדינה שכתב החת"ס במכתב שטוב להתפשר ולשם חצי [חצי של פועל בטל], וכן הורו בתי דין בתקופת הקורונה ומסתבר שכך תהיה ההוראה עכשיו במלחמה.

אם בהמשך המדינה תשלם למעונות עבור תקופת המלחמה, המעונות יהיו חייבים להחזיר את כל הכסף להורים, ואין סיבה שהמעונות יקבלו תשלום כפול – מההורים ומהמדינה, אלא המדינה משלמת את התשלום של ההורים שלא ישלמו על תקופת המלחמה.

בהצלחה.

מקורות:

מכת מדינה – ההפסד על בעל השדה

במשנה (ב"מ דף קה ע"ב) "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא – מנכה לו מן חכורו". מנכה לו פירושו שהמקבל אינו משלם שכר מלא אלא לפי הנאתו. ביאור הדברים שבכל אונס שאירע דנים למי האונס האם לשוכר או למשכיר. אבל במכת מדינה האונס נופל על בעל השדה. כתב הרמ"א חו"מ סימן שיב סעיף יז: "נשרף כל העיר, הוי מכת מדינה ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו, בין הקדים לו שכרו או לא". מבואר שבמכת מדינה ההפסד על המשכיר, וגם אם שילם השוכר מראש חייב המשכיר להחזיר את התשלום לשוכר. אמנם המרדכי (אות שמא והובא ברמ"א סימן שכא) כתב: "ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית". הרי שבגזירת המושל שלא ללמד ההפסד על השוכר של הפועל – אבי הבן. וזה סותר למה שאמר לעיל שבמכת מדינה ההפסד על המשכיר ולא על השוכר.

יש לחלק בין בתים שנשרפו לגזירת המושל שלא ללמד

הדרכי משה (סימן שכא) עמד על הסתירה בדברים ותירץ: "ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו (ב"מ קה ב) ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של שוכר וכן נראה בתשובת מיימון סימן כ"ז בדין בית שנשרף". הדרכי משה תירץ בין שכירות בית שהקרקע עומדת בחזקת המשכיר, ואילו בשוכר אינו בחזקת המשכיר. אמנם דבריו לא התבארו לנו, במה שונה כל שוכר משכירות קרקע, הרי בכל שכירות הגוף שייך למשכיר והפירות לשוכר, וגם בשכירות מלמדים גוף המלמד הוא ברשות עצמו. וכבר הקשה על דבריו בביאור הגר"א ס"ק ז וסיים שם "מ"מ דבריו תמוהין ומרפסן איגרא יציבא בארעא כו' מאן דאית לי תורי". הסמ"ע הרבה להקשות על דברי הרמ"א שפסק כמרדכי וכתב שהכוונה בדברים שמשלם חצי ובכל מכת מדינה ההפסד על שניהם.

דברי המרדכי דווקא בלימוד שהשכר אינו על הלימוד אלא על שימור הילדים

הנתיבות בסימן שלד ביאר שהרמ"א הביא דברי המרדכי רק להוכיח שיש דין ניכוי גם על להבא ולא כמהר"פ, אבל אינו פוסק כמרדכי, ולדעת הרמ"א העיקר כפי שפסק בסימן שיב, שכל ההפסד על המשכיר. והמרדכי שפסק במלמד שמשלם כל השכר, טעמו, שמלמד מקבל שכר שימור ולא שכר על הלימוד (שאסור לקבל שכר על הלימוד), וגזירת המושל לא היתה על השימור אלא על הלימוד, א"כ אינו אנוס בגוף השימור ולכן נותן כל שכרו.

בלימוד תשב"ר השכר אחיד עבור כל השנה ואין להפסיק באמצע

ביאור נוסף מצאנו בחת"ס חלק חו"מ סימן קס"א שביאר שבית ונשרף נחשב שבטל הדבר, משא"כ חמור נקרא שזיקא ניטל מהחמור והחמור קיים. ובמלמד שכתב המרדכי שחייב לשלם כל השכירות. ובדברי המרדכי במלמד ביאר החת"ס שמלמד נחשב לשכירות של שנה שלמה, שתחילת השנה קשה ללמוד עימו וסוף השנה קל ללמוד והשכר שווה על כל השנה, ולכן א"א לבטל באמצע השנה ששנה נחשב לדבר אחד כמו בשדה שאחר שהשקיע לא יכול לבטל.

סיכום: נמצא שלפי דברי הדרכי משה והסמ"ע חייב השוכר לשלם, אמנם ההפסד על שניהם כדברי הסמ"ע, ולכן ישלם חצי. אולם לדעת הגר"א, נתיבות וחת"ס ההפסד על המשכיר בלבד.

שכר ספינה והתייבש המעיין מזלו של השוכר גרם

המחנ"א (שכירות ז) הביא את דברי הירושלמי (גיטין ז, ו) באחד ששכר ספינה לעבור את הנהר, ועד שלא עברו התייבש הנהר ולא היה צורך בספינה. ונפסק בירושלמי שאם שילם אינו מקבל את כספו בחזרה, כי בעל הספינה טוען 'אנא קאימנא'. ולפ"ז כתב המחנ"א שבכל מכת מדינה למרות שההפסד על המשכיר, אבל אם הקדים לו שכרו נתרצה השוכר שיהיה השכר של המשכיר ולא ידרוש החזר גם אם יהיה אונס. הוסיף המחנ"א וכתב שלא דומה לנשרף הבית שכתב המהר"ם שמחזיר לו את שכרו, משום שבנשרף הבית לא יכול המשכיר לומר אנא קאימנא, אבל במכת מדינה שאירע דבר בעיר, אין האונס מחמת המשכיר והבית קיים. המנחת פיתים (שכא, א) חולק על המחנ"א וסובר שגם אם שילם מראש מחזיר המשכיר את הדמים. וכן דייק מדברי הנתיבות (שיב, יג). אמנם המהרש"ם (ב, קצט) הביא את דברי המחנ"א לדינא. 

דעת הראב"ן שבכל מכת מדינה מזל שניהם גרם

בתשובות ראב"ן (צח) כתב גבי מכת מדינה שברחו היהודים מפני הגזירה, ואף השוכר ברח מהעיר, ותובע השוכר שיחזיר לו את דמי השכירות ששילם לו עבור השנתיים שלא דרו יהודים בעיר. ופסק הראב"ן שההפסד על המשכיר ועל השוכר ולכך צריך המשכיר להחזיר חצי מדמי השכירות. והביא ג' טעמים לדבר: א', לדעתו כך הדין בכל מכת מדינה "דכיון דמכת מדינה היא, על שניהם הוי ההפסד, וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה". ב', שאפילו אם נאמר שביבש המעיין (המשנה בב"מ קג, ב) החוכר אינו מפסיד כלום, בכ"ז כאן יפסידו שניהם "דהתם היתה כל המכה על השדה של מחכיר שהרי נשדפה רובה דבאגא ולא היתה המכה על החוכר, אבל הכא איכא למימר גזירת המכה על שניהם היתה, על הבתים להיות בדודים ועל האנשים להיות גולים, הלכך לתא דשניהם הוא יחלוקו ההפסד", וגם לולא טעם זה מ"מ יש טעם נוסף – ג', "מצי אמר משכיר לשוכר, אילו לא שכרת ביתי אז שמא היה שוכרו אחר מאותן שלא נגזר עליהם גלות, שהרי נשארו מיעוט הקהל בבית", והיינו שכיון שיש שוכרים שלא ברחו אינו ברור אם ההפסד בא בגלל מזל של המשכיר ג"כ או רק משום מזלו של השוכר. המחנ"א הביא את דברי הראב"ן והזכיר את הטעם השני. החקרי לב (חו"מ ב, פב ד"ה לדידי) הביא את תשו' הראב"ן והביא שהרבה פוסקים לא כתבו כן אלא הוציאו כל השכירות מן המשכיר, וטען שמה שפסקו כן נובע מהא שלא ראו את הראב"ן. ולדינא פסק החקרי לב שהיות שהמשכיר הוא מוחזק הוא יכול לטעון קים לי כהראב"ן ולהחזיר רק חצי מדמי השכירות, והוא הדגיש שלולא שהיה מכת מדינה לא היה המשכיר צריך להחזיר כלום.

העולה לדינא: לדעת הגר"א, נתיבות המשפט, חתם סופר, שבמכת מדינה ההפסד על המשכיר בלבד, ואם שילם חייבים הגננות להחזיר את כל הכסף. לכן לכתחילה לא נוכל לחייב את ההורים לשלם לשלם. אבל אם כבר שילם את כל הכסף, יכולה הגננת לתפוס עד חצי מתשלום השכירות ולומר קי"ל כדעת הראב"ן, מחנ"א וסמ"ע שבמכת מדינה ההפסד על שניהם, ואת היותר מחצי דמי השכירות צריך להחזיר. חשוב להדגיש שלשיטות שההפסד על שניהם ומשלם חצי, יש לחשב חצי דמי השכירות לפי מחיר של פועל בטל ולא לפי המחיר שנקבו.
בזמן החת"ס שהייתה מכת מדינה כתב החת"ס שמידי ספק לא יצאננו ולכן טוב להתפשר ולשלם חצי. הרי לנו שלמרות שבתשובתו [שהובא לעיל] כתב שההפסד על הפועל הורה למעשה שטוב להתפשר, ועל כן הורו בתי דין בתקופת הקורונה שישלמו חצי. ואין חובה לשלם חצי מכל התשלום אלא חצי מפועל בטל, כיון שהגננות נהנות מעט מביטול המלאכה, כיון שרובן יש ילדים בבית וקשה להן לעבוד, ולכן ראוי לשלם 40% שזה בערך תשלום של חצי של פועל בטל.