גר שנימול על ידי גוי

[1] ראה שו"ע (סי' רסח סעי' א), וביאור הדברים להלן.

[2] רמ"א שם.

[3] בגמרא שבת (קלה ע"א) איתא: "תנו רבנן, ערלתו ודאי דוחה את השבת וכו', ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, וב"ה אומרים אינו צריך. א"ר שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו, על גר שנתגייר כשהוא מהול – שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית. וכ"ה במדרש (בראשית רבה פ' מו אות יב).

בירושלמי (שבת פי"ט ה"ב) אמרו: "רב אמר, המול ימול – מכאן לנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית".

ושורש הספק בזה הוא בעצם גדרה של מצות הטפת דם ברית, וג' צדדים יש בדבר:

א. האופן הראשון בזה, הוא שמצות ההטפה במקום המילה עומדת, והיינו שקטן זה שאין לו ערלה, חייבתו תורה מקרא ד"המול ימול" או מחמת ספק ערלה כבושה, להטיף דם ברית, שעל ידי זה הוא מקיים את מצות המילה בענין מה מגזה"כ ופקע ממנו תורת ערל ונעשה מהול.

ב. באופן אחר י"ל, דבכל קיום מצות מילה נאמרו שני ענינים – שיסיר את הערלה מבשרו ויטיף ממנו דם ברית, ובהצטרפות שני ענינים אלו יחד מתקיימת מצות המילה. משום כך, בקטן הנולד מהול, הגם שא"א לקיים בו את ענין הסרת הערלה, מ"מ מהענין השני שבמצות המילה, שהוא הטפת הדם, אין מקום לפוטרו. וכ"כ בס' תיקון משה (פולאק, ח"א אות יא, עמ' פג).

ג. האופן השלישי בזה, הוא שהטפת הדם אינה פרט מדיני מצות המילה, אלא מצוה בפני עצמה היא, שחייבה תורה לזה שאינו בתורת מצות מילה שיטיף מדמו, ולמדוה מקרא ד"המול ימול".

והנה, לפי פשוטם של דברים אפשר היה לחלק בזה בין דין ההטפה שנאמר בקטן הנולד כשהוא מהול לגר שנתגייר כשהוא מהול. שהרי לגבי קטן פירש ר"ש בן אלעזר, שהטעם שהצריכוהו הטפה הוא מפני שאינו משולל ערלה אלא שכבושה היא, ואפשר שע"י ההטפה מתקיימת מצות המילה במקצת, שהרי הוא שייך בה מחמת ערלתו הכבושה. אבל גר שנימול בגיותו והסיר כל ערלתו, מופקע לכאורה מכל ענין המילה, שהרי אין לו ערלה, ובעל כרחך מצות ההטפה המתקיימת בו חיוב בפני עצמו הוא, ואין בו קיום למצוה זו שאינו שייך בה.

וזוהי כוונת דברי רבי שמעון בן אלעזר, דלא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד מהול שצריך הטפה שכן ערלה כבושה היא ומצות המילה מחייבתו לכך, ומחלוקתם היא רק בגר שנתגייר כשהוא מהול, האם חייבוהו מדיני הגרות להטיף מדמו אף שאינה מתורת מצות מילה, או שמא כל ענין ההטפה הוא רק כאשר הדבר מהווה קיום למצוה זו, וכמו שנתבאר.

עוד י"ל בביאור מחלוקתם ע"פ הנ"ל, דלכאורה צ"ב, לסברת רבי שמעון בן אלעזר ששורש דין ההטפה הוא מחמת החשש שמא ערל הוא אלא שנכבשה ערלתו, א"כ מה מהני לזה הטפת דם הברית, הרי עדיין ערלתו כבושה בגופו [וראה להלן שהארכנו לבאר ע"פ קושיא זו את מחלוקת הראשונים באופן קיום מעשה הטפה], אולם אם נאמר ששתי מצוות חלוקות הן אתי שפיר, והיינו שבכל מעשה מילה נאמרו שתי הלכות, שימול ויטיף דם, וכיון שיש לו ערלה ומחוייב הוא במצות המילה, אף שפטרוהו מהסרת הערלה שאין הדבר בידו, מ"מ ממצות ההטפה עדיין לא נפטר. ובזה נחלקו גבי גר שנימול בגיותו, האם עדיין דין ערל עליו להצריכו לכל הפחות הטפה, או שמא כבר פקע מיניה שם ערל לגמרי בעת הסרת ערלתו ושוב אינו שייך אפי' בהטפה זו [וראה שו"ת זכר יצחק סי' א וסי' לא שפירש כך את דברי הגמרא, ובשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קטז שהאריך הרבה בבאורה של הלכה זו].

והנה, לשיטת הירושלמי דלעיל שדין הטפת דם ברית בקטן שנולד כשהוא מהול ילפינן מקרא ד"המול ימול", נראה פשוט לכאורה שאין לחלק בזה בין קטן שנולד מהול לגר שנתגייר כשהוא מהול, דכיון דצריכינן לזה לדרשה מיוחדת חזינן שחובת ההטפה אינה מחשש ערלה כבושה, אלא אחד משני הטעמים לעיל, או שמדיני המילה הוא שיטיף דם והלכה זו יכולה להתקיים גם אחר הסרת הערלה, או שמצוה נפרדת היא שאינה מענין המילה כלל.

מיהו לשיטת הבבלי בזה יש להסתפק בכל הנ"ל, אם מה שאמרו שחובת ההטפה היא מחשש ערלה כבושה כוונת הדברים היא שע"י ההטפה מתקיימת מצות המילה שמחוייב בה מחמת ערלתו הכבושה, וממילא בגר שנימול בגיותו ומחוסר ערלה אין טעם למצוה זו, או שמחמת ערלתו הכבושה הוא נחשב ערל, ואחר שדינו כערל חלה עליו חובת ההטפה מקרא דהמול ימול כמובא בירושלמי.

בגדרה של מצוה זו נחלקו הפוסקים, דעת רוב הראשונים שמצוה דאורייתא היא, עיין מנחת חינוך (מצוה ב ס"ק יג), ועי' שו"ת בית יצחק (או"ח סי' לו אות א) שאפשר שהוא מדברי קבלה, וכן נראה בצפנת פענח (ורשא ח"א סי' קנב). ויש שנקטו שאינה אלא מדרבנן, כ"כ במנחת חינוך שם בדעת הרמב"ם, וכ"ה בים של שלמה (יבמות פ"ח סי' ו) וקרן אורה (יבמות שם). אמנם בקרית ספר על דברי הרמב"ם הנ"ל נקט בדעתו שמצוה דאורייתא היא. ומ"מ גם אם היא מצוה דרבנן יש לברך על הטפה זו כשאר מצוות שחיובן דרבנן, וראה מש"כ בזה בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כז ד"ה ומתוס').

בשו"ת זכר יצחק (שם) עמד אף הוא על ההפרש בין דברי הבבלי והירושלמי בענין זה, ונקט שלדעת הבבלי הפסוק "הימול ימול" דמרבינן מיניה לנולד מהול שצריך הטפה נאמר דוקא קודם מתן תורה, אבל לאחר מתן תורה, מן הפסוק "ימול בשר ערלתו" יש ללמוד שרק מי שיש לו ערלה מחוייב בהטפה ומי שמחוסר ערלה אינו שייך בהטפה. ולכן, קטן שנולד מהול ויש לחוש אצלו לערלה כבושה שייך בדין הטפה, אבל קטן שנימול שלא כדין אינו בכלל דין זה.

 לעומת זאת בגר שנימול בגיותו, אף שמחוסר הוא ערלה לגמרי עדיין כתב שם שיש מקום לחייבו בהטפה, שכשם שמצינו באבותינו שנכנסו לקהל ישראל בהדרגה – בתחילה היו בני אברהם ונצטוו במקצת מצוות, ורק אח"כ באו לכלל ישראל לגמרי וקיבלו עול תורה במעמד הר סיני, כך כל גר בתחילה מתקדש בקדושת אבותינו שקודם מתן תורה, ורק לאחמ"כ בא לכלל ישראל לגמרי. וכיון שהוא מתקדש בקדושתם שקודם מתן תורה, נכלל הוא בקרא ד"הימול ימול" שנאמר בהם קודם מתן תורה, לחייב הטפה אף שהוא מחוסר ערלה לגמרי. נמצא ישראל שנימול שלא כדין אינו בתורת הטפה, אבל גר שנימול בגיותו חייב בכך.

ברכה  על ההטפה

על פי זה ביאר בזכר יצחק שם מה שכתב הרמב"ם (מילה פ"ג הל' ו), שכשם שאין מברכין על הטפת דם ברית בישראל שנולד מהול, כך אין מברכין על ההטפה בגר שנימול בגיותו. ע"כ. והדברים צ"ב, שהרי בנולד מהול הסיבה לכך שאין מברכין על הטפתו היא משום שכל חיובו בהטפה הוא מחשש ערלה כבושה, וכיון שאין הדבר ידוע בבירור, הוא ספק ברכות דאזלינן להקל, אבל בגר הנימול בגיותו אין כל ספק, וא"כ אחר דקיי"ל שצריך הטפה, מפני מה לא יברך עליה.

וכתב ליישב ע"פ הנ"ל, דהא איעיקרא דהאי דינא יש לעיין, מפני מה מברכים על מילת גר, הרי אין כל מצוה למול גרים, והכשר בעלמא הוא לו להכנס לקהל ישראל, ואף לאחר המילה עדיין דינו כנכרי עד שיטבול. וע"כ הטעם בזה הוא, דכיון שע"י מעשה מילה זה נפטר מקיום מצות המילה גם לאחר שיבוא לקהל ישראל, נמצא שיש בה קיום מצות מילה. וא"כ באופן שמצד מצות המילה אין טעם להטפת דם ברית בגר מהול, וכל היסוד לחיוב ההטפה אצלו הוא רק מחמת שדינו כבן אברהם יצחק ויעקב שקודם מתן תורה, לא שייך לברך על הטפה זו. כן פירש בזכר יצחק שם.   

קטן שנולד מהול – אם נחשב ערל לתרומה ונשיאות כפים

נפקא מינה יש בשאלה זו שבגדר דין ההטפה, לענין קטן הנולד מהול, מה יהא בדינו כל זמן שלא הטיף, האם נחשב הוא כערל ואסור באכילת תרומה, או לא [ראה רמב"ם תרומות פ"ז הל' יא שמתירו באכילת תומה, ולעומתו במאירי יבמות עב ע"א]. ומדברי הצפנת פענח שם בבאורו לשיטת הרמב"ם מבואר, שגם קטן שחובת מילתו היא משום ערלה כבושה אינו נחשב ערל ומותר בתרומה.

ובטעמו של דבר פירש שם, שאף אם חובת ההטפה היא מדיני המילה, מ"מ כיון שאין הסרת הערלה, אלא פרט הוא מקיום מצות המילה, אין לזה כל שייכות עם היתר אכילת התרומה שענינה היותו ערל. אמנם לשיטת האור זרוע דלהלן גבי אופן עשיית ההטפה, דס"ל שההטפה אינה רק חלק ממצות המילה, אלא שקולף את ערלתו הכבושה, ודאי נחשב ערל כל זמן שלא קיים מצותו. וע"ע משכנות יעקב (יו"ד סי' סג), ומה שדן בדבריו בס' דרך אמונה (תרומות פ"ז הל' י בביאור הלכה).

נפק"מ נוספת יש בזה, אם מותר לישא את כפיו קודם הטפה, דאם מצות ההטפה היא מעיקר דין המילה, א"כ דינו כערל שאינו נושא את כפיו, אבל אם מצוה נפרדת היא, אין כל מקור לפוסלו מלישא את כפיו.

גר שנימול בשבת האם צריך הטפה

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדו"ק סי' קעד) נשאל, לגבי מילה שלא בזמנה שאינה דוחה את השבת, באם עבר ומל בשבת, אי אמרינן בזה "מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", שיחשב כמי שנחתכה ערלתו מאליה וצריך להטיף ממנו דם ברית, או שמא, כיון שמחמת דיני המילה עצמה נעשה הדבר בהכשר ורק "יומא הוא דקגרים", אינו מעכב. ומסקנתו שם, שאין צריך להטיף ממנו דם ברית [וראה פתחי תשובה ריש סי' רסו שהאריך בדבריו אלו ע"פ סוגית הגמרא בשבת (קלז ע"א), גבי מי שטעה ומל בשבת קטן שזמנו לימול בערב שבת, דהוי מילה שלא בזמנה שאסור לעשותה בשבת, אי יצא בה ידי חובתו או צריך להטיף דם ברית].

וה"ה כאן לגבי הטפת דם ברית של גוי בשבת, אף שלכתחילה הדבר אסור מ"מ נראה דבדיעבד יצא ידי חובתו, וכן מבואר בדברי המהרי"ט בקידושין (כט ע"א), בסידור היעב"ץ, ובשו"ת משנה הלכות (ח"ב סי' יג).

[הסיבה לכך שאכן אין אנו פוסלים מילה זו מדינא ד"מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", כתב רבי עקיבא איגר שם, דכל שאף אם נבטל מצותו לא יתקן הלאו על ידי כך, אין דין זה נוהג בו. והוסיף, דאין לומר דעדיף לבטל מצותו שעל ידי כך יחשב "כמקלקל" שאינו אסור בשבת אלא מדרבנן והוא תיקון פורתא לאיסורו, דזה אינו, שהרי עדיין הוא נחשב מתקן, כיון שלא יזדקק אחר השבת אלא להטפת דם בלבד. ולכאורה מדבריו אלו של רעק"א יש להוכיח קצת שלמד שעל ידי מעשה ההטפה מתקיימת מצות מילה, שאם הטפת הדם מצוה בפני עצמה היא, איזה תיקון יש בדבר, הרי הוא מפסיד מצותו. ובדוחק יש לומר שעדיין יש תיקון בכך שאינו ערל ואינו בכרת, וצ"ע בזה (ועי' מה שפלפל בדבריו בשו"ת כתב סופר או"ח סי' לה, דלכאורה אם התיקון הוא עצם הסרת הערלה ניחא, אבל אם התיקון הוא בקיום המצוה, מאי מהניא עשייתו בשבת, עיי"ש). עוד י"ל בזה, ע"פ מה שכתב מהרי"ט אלגזי בספרו שמחת יו"ט (סי' מב), דלא אמרינן "אי עביד לא מהני" אלא באיסור שנתפרש להדיא בקרא, וכיון דלא נתפרש להדיא בתורה לאסור מילה בשבת לא שייכא בזה הלכה זו, וצ"ע].

ועוד יש להוסיף בעיקר הנדון בזה, דהנה, בספר מגן אבות (למהר"ם באנעט, שבת עג) הקשה, לשיטת הרמב"ם (שבת פ"ח הל' ז) דהחובל בשבת חייב משום מפרק והוי תולדה דדש, מפני מה חייבוהו למל בשבת משום חובל, הרי לענין דש קיי"ל דאינו חייב עד שיפרק בכשיעור גרוגרת [ראה שבת צה ע"א]. ותירץ, דכיון שמעיקר חובת המילה צריך שיצא ממנו דם, וכמו שאמרו (שבת קלד ע"א) גבי תינוק שהיה ירוק "המתינו לו עד שיפול דמו", רחמנא אחשביה, וחייב אפי' בפחות מגרוגרת [באופן דומה כתב באבני נזר או"ח סי' מט אות ה, דשיעור גרוגרת נאמר בבהמה ולא באדם שעצם חבלתו אסירא, וא"צ בו לשיעור זה]. אמנם בשו"ת בית יצחק (או"ח סי' לו) פקפק מעט בדבריו אלו, דמדבריו משמע שהטפת דם ברית היא מעיקר חובת המילה גם במי שנימול ערל, ומדברי הש"ך (סי' רסב ס"ק ב) נראה דאין הדבר כן, דכתב שם שהטפת דם ברית אינה דוחה את השבת, ומשמע דטעמו בזה הוא שאין קיום למצות מילה ע"י ההטפה אלא מצוה בפני עצמה היא. ובאמת היא גופא הנדון כאן, ויש לדחות ראייתו, דאף שיש בזה קיום למצות המילה בענין מה, ודאי אינה מילה גמורה ואין הכרח שתדחה את השבת כמותה.

[4] רי"ף (שבת נד ע"א מדפי הרי"ף), וברא"ש שם (סי' ה) שכן מנהג העולם. וכ"כ הרמב"ם (מילה פ"א הל' ז), בעל הלכות גדולות (הל' מילה עמ' קמו), וסמ"ג (לאוין קטז), שו"ע ורמ"א (ריש סי' רסח). אלא שלענין קטן הנולד כשהוא מהול נחלקו ביניהם, הבה"ג והרי"ף נקטו שאינו צריך הטפה, ואפשר שהטעם בזה הוא שכל שנולד ערל שייך בחיוב מילה, וכיון שנימול בגיותו ולאו תורת מילה עלה צריך להטיף ממנו דם ברית, אבל קטן שנולד מהול הופקע מעצם ברייתו מפרשת מילה וא"צ הטפה. ואילו הרמב"ם שם והסמ"ג למדו שגם קטן הנולד מהול צריך הטפה, וכן נקטו המאירי והר"ן, וכן כתב הטור בשיטת אביו הרא"ש [וראה בית יוסף שמצדד כן גם בדעת בה"ג, ושלא כהבנת התוס' שם בדבריו], וכך היא גם שיטת הרמב"ן בשבת שם. ודבריהם אלו הן כשיטת רבי שמעון בן אלעזר אליבא דבית שמאי.

בשו"ת משנת רבי אהרן (ח"א סי' לה) כתב בביאור דעת בה"ג, דהטפת דם ברית שייכא בכל אופן בו הוא נקרא ערל, ולכן, קטן ישראל נחשב ערל רק אם יש לו ערלה, אבל אם נולד מהול ואין לו ערלה, אינו ערל ואינו שייך בדין ההטפה, אבל הנכרים לעולם נחשבים ערלים, גם כאשר הם נימולים, ולכן גם אם נולד מהול או שנימול בגיותו יש להטיף ממנו דם ברית כדי לבטל ממנו דין ערלותו, עיי"ש באורך ומש"כ בזה בדעת החולקים.

[5] תוס' (שבת קלה ע"א, וביבמות מו ע"ב) בשם רבינו חננאל. שורשה של מחלוקת זו היא על פי סוגית הגמרא בשבת שם, דנתבאר דפלוגתא דתנאי היא בשיטת בית הלל האם גר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטפת דם ברית, ומחלוקת הראשונים היא הי מינייהו עיקר, עיי"ש בתוס' באורך.

ומאחר שנחלקו הראשונים בהכרעת הלכה זו, נמצינו למדים, שגר שנתגייר כשהוא מהול ולא הטיף דם ברית יש לדונו כישראל מספק, ואם קידש אשה צריכה גט מספק שמא הלכה כרבינו חננאל [כפי שהובאו דבריו בתוס' וכנ"ל] דפסק כבית הלל שא"צ הטפה, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ג סי' ד). אכן יש לדון בהכרעתו זו, וכתבו דכיון שרובא דרובא מרבותינו הראשונים הכריעו בזה שלא כדברי רבינו חננאל, אין לחוש לדבריו, אלא שלגבי אמירת ברכה מחמת חומרא ד"לא תשא" החמירו שלא לברך בעת ההטפה.

אין מלין על ידי גוי. בדיעבד שנימול על ידי גוי, יש אומרים שיצא ידי חובתו במילה זו, ויש אומרים שצריך להטיף ממנו דם ברית[1]. להלכה, בשולחן ערוך פסק שאין צריך לחזור ולהטיף דם ברית, ואילו הרמ"א נקט לעיקר כדעת המחמירים[2]. ויש שכתבו לחלק לענין זה בין מילת ישראל למילת הגר, לשיטתם, גם המקילים בזה אין דבריהם אמורים אלא במילת ישראל, אבל במילת הגר הכל מודים שמילת הגוי פסולה וצריך להטיף ממנו דם ברית[3]. ויש שהכשירו מילת נכרי כשישראל עומד על גביו בכוונת לשמה, ולעומתם יש שאמרו שקולא זו לא נאמרה אלא במילת ישראל ולא במילת גר[4].

1.  על פי סוגית הגמרא בע"ז הנ"ל. וכתב הרמב"ם (מילה פ"ב הל' א): "הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה". ומבואר מדבריו, דאף שהגוי מילתו פסולה, מכל מקום אם עבר ומל אין צריך להטיף ממנו דם ברית. והדברים צ"ב, שהרי מסוגית הגמרא נראה שהלכה פסוקה היא שמילת עכו"ם פסולה, ומפני מה הקל בזה הרמב"ם בדיעבד וסבר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית.