שאלה:
יהודי מעוניין לתרום ס״ת וביקש שאת הסיום והכנסת ספר תורה נערוך יחד עם סעודת ברית מילה של בנו האם ישנה בעיה הלכתית כל שהיא? אולי מצד אין מערבים שמחה בשמחה ?
תשובה:
שלום רב,
בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' כד נשאל האם אפשר לעשות סעודת הכנסת ספר תורה עם סעודת בר מצווה שהרי שניהם הם סעודות מצווה (ראה שו"ת באר יצחק יו"ד סי' יט על ביום ס"ת וראה שו"ת חוות יאיר סי' ע'). והשיב כי אם יעשו שתי מנות מיוחדות האחת לסעודת סיום ס"ת והשניה לכבוד הבר מצווה, אין בזה בעיה של אין מערבים שמחה בשמחה. א"כ כנ"ל לגבי סעודת סיום ס"ת עם סעודת ברית מילה.
בהצלחה
מקורות:
שו"ת באר יצחק חלק יורה דעה סימן יט: נשאלתי מרב גדול אחד, אודות איזו חברא שמתחילין לכתוב ס"ת בשותפות ועושים איזו סעודה בשעת ההתחלה, אם נקראת סעודת מצוה או לא, ונ"מ כי יש בעירם תקנה קדומה שלא ליטול דמי חכירת בשר [קאראפקע] מבשר שעל סעודת מצוה, ונתהוה סיכסוך בעירם אם מקרי זה סעודת מצוה אי לא.
תשובה בעז"ה, מתחלה נ"ל לבאר הספק שנסתפקו האחרונים בשותפים שכותבים ס"ת בשותפות אם יוצאים ידי מ"ע של כתיבת ס"ת או לא, דהא באתרוג מצינו בב"ב (דף קל"ז) דאין יוצאים באתרוג של שותפות משום דכתיב ולקחתם לכם דכתב הרשב"ם שם דבעינן שיהא כולו שלו ולא מקצתו, א"כ ה"ה בס"ת דכתיב כתבו לכם בעינן שתהא כולה שלו ולא מקצתה.
ולכאורה יש להוכיח מהא (שם /ב"ב/ דף מ"ג) דמקשה הש"ס גבי בני העיר שנגנבה ס"ת כו' אין מעידין ואין דנין מאנשי אותה העיר, דניסלקו תרי מנייהו ולידיינו, ומשני שאני ס"ת דלשמיעה קאי, דקשה הא הוה מצי למימר בפשיטות דלכן אינם יכולים להסתלק כדי שלא יפסידו מצות כתיבת ס"ת דיוצאים אף בשותפות, אע"כ מוכח דאין יוצאים בשל שותפות, אך יש לדחות זה משום די"ל דאף אי נימא דיוצאין בשל שותפות אפ"ה עכשיו כיון דנגנבה ואינה ברשותם בלא"ה אינם יוצאים, כמו בחמץ דכתיב לא יראה לך וכתבו האחרונים דאם נגזל חמץ לאחד אינו עובר הנגזל על בל יראה דהא כתיב לך ובעי דיהא ברשותו, ה"ה בס"ת דכתיב כתבו לכם בעינן נמי דתהא ברשותו, א"כ עכשיו דנגנבה אינם מקיימין המצוה לכן שפיר יכולים להסתלק, ובלא"ה יש לדחות ראי' זו.
ובסנהדרין (כ"א ע"ב) אמר רבה אף על פי שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו איתיביה אביי וכותב לו ס"ת מלך אין הדיוט לא כו', ואי נימא דיוצאין בשל שותפות א"כ י"ל דנפ"מ בין מלך להדיוט דמלך צריך לכתוב משלו לבדו דהא כתיב וכתב לו משא"כ הדיוט דכתיב כתבו לכם [לשון רבים] יוצאין אף בשל שותפות, אע"כ מוכח דגם הדיוט אינו יוצא בשל שותפות.
ועכ"ז נ"ל ללמד זכות על מה שנהגו כמה חברות לכתוב ס"ת בשותפות דשפיר יוצאים בזה, ונקדים מה שכתב התורת חיים (שם שם) /סנהדרין כ"א ב'/ ביחיד הכותב ס"ת ואח"כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת, ובספר פרדס דוד חולק עליו, וכתב דאף בנאבדה יצא ואין צריך לכתוב אחרת, ולי נראה להוכיח כדעת הפרדס דוד הנ"ל מהא (דפ"ג דבכורים משנה י"ב) דבכורים כנכסי כהן כו' ובע"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה וס"ת כו' ומבואר בטוח"מ (סי' צ"ז אות מ') בשם הבעה"ת וש"פ דפרשו להמשנה הנ"ל דס"ת בע"ח ואשה בכתובתה גובין אותה, וכן פסק המחבר שם (סעי' כ"ג), וקשה הא פריעת בע"ח לא הוי רק מ"ע כמבואר בכתובות (דף פ"ו) וברש"י (שם), ואלו מצד השעבוד הא מטלטלין לאו בני שעבוד נינהו, ואף דקיי"ל מיני' ואפילו מגלימא דעל כתפי', אין זה אלא מחמת מצות עשה דפריעת בע"ח אבל לא מצד השעבוד, דהא מטלטלי לא משתעבדי אף מה"ת כמש"כ האו"ת (בסי' ל"ט סוף ס"ק ב'), ומה"ט כתבו הראשונים והובא בחו"מ (סי' ע"ג) בנשבע שלא לפרוע לבע"ח דחלה שבועה אם היתה השבועה קדומה לחוב או בשבועה בכולל כמש"כ הש"ך (שם), וע"ש באו"ת (ס"ק ז') דכתב דלכן חלה השבועה משום דמיירי במטלטלי דלאו בני שעבוד נינהו ואין כאן אלא מצות פריעת בע"ח, ולכן כיון דחלה השבועה אסור לו לפרוע להבע"ח, א"כ קשה איך בע"ח גובה לס"ת בחובו, הא ס"ת ג"כ הוי בכלל מטלטלי דלא משתעבדי כפי מש"כ רש"י בב"מ (דף ס"ז) ד"ה אין בע"ח גובה כו' דלכן מטלטלי לאו בני שעבוד נינהו משום דבידו להצניען כו' א"כ גם בס"ת שייך לומר זה, ואין בזה אלא מצות עשה דפריעת בע"ח, א"כ קשה מאי אולמא האי עשה דפריעת בע"ח ממצות עשה דכתיבת ס"ת, ומשמע דאף אם אין לו אלא ס"ת אחת ג"כ בע"ח גובה בחובו, ואין לומר דמיירי דאין להמלוה ס"ת אחרת ולכן במה שגובה הבע"ח מקיים המלוה למצות עשה דס"ת, דהא אין אומרים לו חטא כדי שיזכה חבירך, וכש"כ לשיטת היש"ש ביבמות (פ"ב) גבי אלמנה לכה"ג וחייבי עשה דלא מתייבמות דאף אם בעלו לא קנו משום דכיון דאין עשה דוחה עשה לכן אף בדיעבד אינו מקיים מצות עשה דיבום, וע' בנו"ב (מה"ק ח' ח"מ בסופו), לכן ה"ה בנ"ד כיון דאין עשה דפריעת בע"ח דוחה למ"ע דכתבו לכם דמבעי להיות שב ואל תעשה, ודאי דהוי זה בגדר חטא כו', דהא מה"ט אף בבעלו לא קנו, א"כ הא אין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך כנ"ל, וגם לפמש"כ האו"ת (בסי' ל"ט) בשם הרשב"א דמטלטלי דלא משתעבדי הוי מדרבנן ג"כ תקשה כן, דהא כיון דעכשיו לא משתעבדי עכ"פ מדרבנן ולאו בני שעבוד נינהו, ומה"ט חלה השבועה בנשבע שלא לפרוע לבע"ח, ולא אמרינן דב"ד יגבו בע"כ, וע"כ מוכח דכיון דלאו בני שעבוד הוי מדרבנן, לכן פקע שעבודו, ולכן היכא דחלה השבועה אז אמרו דאין עשה דפריעת בע"ח דוחה לעשה דיש בשבועה דכל היוצא מפיו יעשה ומוצא שפתיך תשמור, א"כ ה"ה דאין דוחה ליה עשה דכתיבת ס"ת דהא אין עשה דוחה עשה.
ובלא"ה ג"כ צריך ביאור במש"כ הרשב"א דמטלטלי לא משתעבדי מדרבנן דהא כיון דמה דלא משתעבדי הוי משום דלא סמך המלוה דעתו עליהן והוי כמחל השעבוד, א"כ ממילא אין עליהן שעבוד אף מה"ת כלל.
ובחידושי לח"מ כתבתי לפרש כוונת הרשב"א הנ"ל, די"ל דהא דאמרו דאינו סומך המלוה דעתו עליהן אינו אלא בגדר סילוק, משום דהא מחילה בפירוש לא הוי', ולכן לא הוי זה אלא כמו כותב לו דין ודברים אין לי בנכסיך וכמו הא דכתובות (דף צ"ה), והוי כמו דסילק א"ע ממטלטלי ומבואר בתוס' (כתובות שם) ד"ה וכי כתבה כו' דבמה דטורף מלקוחות לא מהני סילוק דזה הוי כמו כותב בעודה נשואה דין ודברים אין לי בנכסייך דאין בדבריו כלום, אך במה דאינו טורף מלקוחות מהני הסילוק ע"ש, ולכן מה"ת דטורף אף מן המטלטלים הנמכרים, לכן אף דלא סמך דעתו עליהן עכ"ז משתעבדי מה"ת דלא יהא עדיף מסילוק בפי' דלא מהני מה"ת, אכן עכשיו שתקנו חז"ל דאינו טורף מטלטלי מלקוחות משום דלאו בני קלא נינהו, לכן מהני אף סילוק גביהם, וכיון דאינו סומך דעתו עליהם, הוי כמו סילוק גמור, דזה מהני במטלטלי האידנא, ולפ"ז פקע שעבודם אף מה"ת לפי תקנת חז"ל דאינו טורפם מלקוחות, ובזה יש מקום לתרץ כמה קושיות בעז"ה, ואכמ"ל, ולפ"ז ודאי דקשה כנ"ל אמאי גובה בע"ח ס"ת כיון דפקע שעבודם לגמרי אף מה"ת דהא אינו טורפם מלקוחות.
וכמו כן יש להקשות לשיטת השאלתות (פ' אמור) דס"ל דמוכרין ס"ת אף לשארי מצות, [וע' בע"ז (דף י"ג) בתוס' ד"ה ללמוד תורה כו'], בשלמא לישא אשה דהוי מצוה רבה שפיר הוא הא דמוכרין ס"ת ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (דף י"ב) גבי שחרור עבד דכופין רבו ועושהו ב"ח משום מצוה רבה דפ"ו, וכן ת"ת דהא ת"ת גדול ממעשה, אבל שארי מצות אמאי דוחים למ"ע דועתה כתבו לכם ומאי אולמא האי עשה מהאי עשה, ובע"כ מוכח מכל הני דמי שכותב ס"ת ואח"ז נאבדה ונגנבה, ואף במכרה, ג"כ קיים מצות כתיבת ס"ת כיון שהי' לו כבר ס"ת, ולכן נדחה זה מפני מצות עשה דפריעת בע"ח ושארי מצוות לשיטת השאלתות הנ"ל.
והא דאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, אין זה משום ביטול מ"ע, דהא אף ביש לו כמה ס"ת ג"כ אסור למכור אף ס"ת א' אלא תק"ח הוא. +וכן הא דמבואר במנחות (דף ל') דקנה ס"ת מהשוק הוי כחוטף מצוה ומשמע דמקרי לעולם מצוה י"ל דז"א אלא מצוה דרבנן כמו דאמרו אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה אבל מה"ת י"ל דקיים מצוה זו אף לאחר שיצא מרשותו+
ויש לדחות ראי' זו ע"פ מה שפסק הרמב"ם דנשים פטורות ממצות כתיבת ס"ת והובא בש"א (סי' ל"ה). ואמרו ביבמות (דף ה') דעשה דמצורע דוחה לעשה שאינו שוה בכל משום דמצורע הוי עשה השוה בכל, וע' בתוס' (שם) ד"ה ואכתי איצטריך קרא כו' ובב"מ (דף ל') בתוס' ד"ה הא אין עשה כו' שנקטו זה לכלל גמור.
הג"ה [ומהתוס' הנ"ל הוכחתי דגם האשה מקיימת המ"ע דיבום משום דגם היא מצווה ע"ז, דאל"כ אין מקום לתמיהתם שהקשו אמאי באלמנה לכה"ג מהנשואין אמרו דאין עשה דוחה עשה הא עשה שאינו שוה בכל נדחה מפני עשה השב"כ, הא גם מ"ע דיבום ה"ל עשה שאינו שב"כ אי נימא כהכפות תמרים (ביומא) דכתב דנשים אינן מצוות ע"ז אלא היבם לבד, ומוכיח מזה דגם כה"ג עשה דוחה ל"ת ע"ש ולפמש"כ נדחין דבריו, דלפ"ז הא ה"ל מ"ע דיבום ג"כ עשה שאינו שב"כ אע"כ מוכח דגם היבמה מצווה ע"ז, ואכמ"ל].
א"כ לפ"ז י"ל דלכן בע"ח גובה לס"ת בחובו, משום דמ"ע דפריעת בע"ח ה"ל עשה השוה בכל דהא גם נשים חייבות בזה, דהא הוקשה אשה לאיש לכל הדינים שבתורה, ומ"ע דס"ת ה"ל עשה שאינו שב"כ דנשים פטורות, א"כ אתי עשה דשב"כ ודוחה לזו דה"ל עשה שאינו שב"כ.
ובתוס' שם כתבו דהא דאמרו דעשה השב"כ דוחה לעשה שאינו שב"כ אין זה אלא למ"ד דס"ל דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה, משא"כ למאן דס"ל מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש אינו מוכח מזה דעשה השב"כ =השווה בכל= דוחה לאינו שב"כ די"ל דשאני התם דגדול השלום ע"ש. עכ"ז הא פסק הרמב"ם (בפ' י' מה' טומאת צרעת) דמותר בתשמיש, לכן שפיר י"ל דלכן פסקו כולם דבע"ח גובה בחובו משום דה"ל עשה השב"כ ודוחה לעשה דאינו שב"כ, וגם המשנה דבכורים ס"ל כהך תנא דס"ל דמותר בתשמיש בפרט דהא קיי"ל כן לדינא, וכן מוכח לומר בהא דערכין (דף כ"ד) דהמעריך א"ע מעלין לו תפיליו משום סידור בע"ח, דיש להקשות למה בעי בזה דין סידור תיפוק לי' בלא"ה דמאי אולמא האי עשה דפריעת בע"ח מן עשה דמצות תפילין. וע"כ מוכח דשאני עשה דתפילין דנשים פטורות וה"ל עשה שאינו שב"כ ואתי עשה השב"כ ודוחהו.
ומש"כ הש"א שם להוכיח דנשים חייבות במ"ע דכתיבת ס"ת מהא דקידושין (דף ל"ד) ועירובין (דף כ"ז) דת"ת ופ"ו ופדיון הבן דלאו מ"ע שהז"ג ונשים פטורות ומדלא חשיב נמי למצות כתיבת ס"ת ש"מ דנשים חייבות בה עכ"ל, י"ל בזה דהא חזינן דלא חשב לכולן לפי מש"כ הטו"א (מגילה כ' ע"ב) דסמיכה ה"ל עשה שאין הז"ג ואפ"ה נשים פטורות, אלמא דשיורי שייר הגמ' ולא חשב לכולהו פטורי דנשים בעשה שאין הז"ג, וגם הא מחצית השקל דחייב ליתן רק פעם א' בשנה דאין לזה זמן קבוע דהוי עשה שאין הז"ג ואפ"ה נשים פטורות, וכן יש כה"ג עוד, ועיין בש"א (סי' י"ד) שכתב בשם הרמב"ם דתפלה מקרי מצות עשה שלא הזמן גרמא כיון דאין זמנן קבוע מה"ת.
ועכ"ז שפיר כתבתי להוכיח ממשנה דבכורים הנ"ל דבכותב ס"ת ונאבדה או מכרה דיצא ידי מ"ע דכתיבת ס"ת, דהא אמרו שם דאשה בכתובתה ג"כ גובה לס"ת, ור' יהודא פליג שם בסיפא וס"ל דאין נותנין אלא לחבר בטובה, אבל בהא דכתובה לא פליג ומוכח דמוד' ר"י בזה, והא אמרו בכתובות (דף נ"ו) דר' יהודא ס"ל דכתובה דרבנן ובודאי יש למצוה מן התורה דין קדימה נגד דרבנן אף שב"כ, ואפ"ה אשה בכתובתה גובה, א"כ שפיר מוכח מזה דאם כתב ס"ת ונאבדה או מכרה דיוצא מצות הכתיבה במה שכתבה כבר.
ואף לפמש"כ הנו"ב (ח' ח"מ בסוף מה"ק) לפרש דברי הרמב"ם דאם בעלו קנו, דאף דאין עשה דוחה עשה אפ"ה בדיעבד קיים המצוה, וכש"כ בפריעת בע"ח י"ל דגם היש"ש וש"פ מודי דהא עכ"פ סילק לבע"ח ומה איכפת לי' אם הלוה עבר על מ"ע אפ"ה מוכח כן דהא אמרו שם דבע"ח וכתובה גובה, ומשמע לכתחלה לירד לנכסיו, [והא דכתובה כתב הרא"ש (פ"ג דבכורים מ"י) דאתי כמאן דס"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה], ולכתחלה כ"ע מודי דאין עשה דוחה עשה, ומבעי להיות שב ואל תעשה, ודוחק לומר דמיירי דאין להבע"ח ס"ת אחרת ומשום דידי' מותר לו לעבור על מ"ע, דהא כבר כתבתי לעיל דזהו הוי בגדר אין אומרים לו חטא כדי שיזכה חבירך, ובלא"ה אין סברא לומר דמיירי בהך גוונא דוקא, וכיון דחזינן דאף במקום מצוה דרבנן כמו כתובה ג"כ דחינן למ"ע דכתיבת ס"ת, וידוע דלא מצי חז"ל לעקור לדאורייתא, בע"כ מוכח מזה דבכתב ס"ת אף דנאבדה או מכרה קיים למ"ע הנ"ל, דהא במה דמגבה לאשה בכתובתה הוי כמכרה.
ועוד י"ל דכתובה אף למאן דס"ל דאורייתא מקרי' עשה שאשב"כ דהא אינה נוהגת בנשים, אך לפ"ז תקשה בהא דכתובות (דף פ"ו) שכתבו הרי"ף והרא"ש שם, דאי איכא עלי' כתובה ובע"ח ויש לו מטלטלין דבע"ח קודם משום דיותר משאיש רוצה לישא כו'. ולפמש"כ קשה דהא התם במטלטלי דלאו בני שעבוד נינהו, ואין זה אלא מצד מצות פריעת בע"ח, וה"ל לומר בקצרה בע"ח עדיף דה"ל עשה השוה בכל, וכתובה ה"ל עשה שאינו שוה בכל דהא נשים פטורות, [ואפשר לומר משום דכתובה א"א כלל להיות נוהגת בנשים דא"כ הפוכי מטרתי ל"ל, ולכן לא מקרי עשה שאינו שוה בכל].
אכן בלא"ה קשה לפמש"כ הרי"ף דכתובה דרבנן, א"כ ה"ל לומר דבע"ח קודם משום דהוי מה"ת וכתובה הא הוי' מדרבנן, ובע"כ מוכח דהרי"ף כתב טעם שייטב לכל השיטות אף למאן דס"ל כתובה דאורייתא, א"כ ה"ה י"ל בזה, דהא נתבאר לעיל דהא דעשה השוה בכל דוחה לעשה שאינו שוה בכל לאו כולי תנאי ס"ל כן. א"כ י"ל דרוצה ליתן טעם לכ"ע, וזולת זה י"ל דהוי נפ"מ בחובות דאינן אלא מדרבנן, וכ"כ איכא חוב דאינו שוה בכל כגון פדיון הבן ועוד כה"ג, אך לפי הטעם דיותר משאיש רוצה לישא כו' גם הנך קודמים לכתובה.
ולפ"ז יש לדון דשפיר יוצאים שותפים ידי מצות עשה הנ"ל בכתיבת ס"ת בשותפות כמו באתרוג שכתבו הראשונים דאם קנו לצורך מצוה דיוצאים משום דאנן סהדי דמקנה כ"א לחבירו כדי לצאת י"ח, א"כ ה"ה בנ"ד דג"כ שייך לומר דאנן סהדי דמקנה כ"א לחבירו כדי לצאת מצות כתיבת ס"ת, והא דכתבו האחרונים לדחות זה משום דבעי שיהי' הס"ת שלו בכל עת ובכל שעה, ז"א לפמש"כ להוכיח דאף במכרה אחר שכתבה דג"כ יוצא בזה, אלמא דלא בעינן שיהא לעולם אצלו, וידועה שיטת רש"י במנחות (דף ל') דלקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה, ומצוה עביד וכן הכריע הגר"א זצ"ל (בסי' ע"ר), לכן שפיר מהני לצאת אף בשותפות, ואף דבעת שכתבו לא שייך לומר כן, עכ"ז י"ל דאחר שנכתבה הס"ת יכוונו כ"א להקנות לחבירו כשנוטל בידו במתנה ע"מ להחזיר, ואף שאסור למכור ס"ת עכ"ז הא בקנו מתחלה אדעתא דימכור לאחרים מותר למכור כמש"כ הט"ז באו"ח (סי' קנ"ג ס"ק י') ע"ש, כן נראה לפענ"ד ללמד זכות על החבורות שנהגו בכל תפוצות ישראל לכתוב ס"ת בשותפות דיצאו בזה מצות כתיבת ס"ת לשיטת רש"י הנ"ל, וראיתי בפתחי תשובה שהביא בשם הבית אפרים שכתב ג"כ ללמד זכות על מנהג העולם הנ"ל, אך אין ת"י ספר הנ"ל, והנראה לי כתבתי.
ולפ"ז ודאי דסיום ס"ת או התחלת הכתיבה אף בשותפות ודאי מקרי סעודת מצוה כמו בסעודת אירוסין דמבואר בפסחים (דף מ"ט), ומבואר בר"נ כתובות (דף ז') דלכן לא מברכינן אקב"ו לקדש האשה משום דאין בעשייתה גמר המצוה ע"ש, ואפ"ה הוי' סעודת אירוסין סעודת מצוה משום דהוי התחלת מצוה, א"כ ה"ה בנ"ד, וגם הא מבואר בסוכה (דף כ"ו) דכותבי ס"ת מקרי עוסקים במצוה אף שעדיין לא גמרו הכתיבה, וכיון דמצינו דהתחלת הכתיבה מקרי' מצוה לכן אף ההתחלה הוי ג"כ סעודת מצוה, ואף דמבואר בירושלמי (פ"ג דפסחים ה"ז) דאמר ר"י ברבי בון בא וראה מה גדול הוא השלום כו', ע"כ אין הטעם התם משום פ"ו, דא"כ היכא דקיים כבר פ"ו מאי איכא למימר, דהא מוכח בפסחים (שם) דלא מחלקינן בזה, ובכל מקום הוי' סעודת אירוסין סעודת מצוה, דאל"כ ה"ל להגמרא לתרץ התם דהא בקיום /בקיים/ פ"ו והא בלא קיים ע"ש, ובקיום /ובקיים/ פ"ו אין כאן אלא מצוה דרבנן כמבואר בא"ע (סי' א') ואפ"ה הוי ההתחלה דקדושין סעודת מצוה כש"כ בהתחלת מצוה מה"ת, והא דגדול השלום כו' פי' המפרש שם משום איקרובי' דעתי' דארוס וארוסתו, א"כ שייך זה אף בנ"ד דיהא חיזוק להמצוה דשייך ג"כ לומר איקרובי' דעתי' הנ"ל, ועוד דהא בעת האירוסין לא נתקיים עדיין מצות פ"ו ואין זה אלא התחלת המצוה, א"כ ה"ה בכל התחלת המצוה דהוי' סעודת מצוה, וגם זה פשוט דאם מקדישין הס"ת לבהכ"נ דודאי מקרי סעודת מצוה כמש"כ החוות יאיר דמי שנודב לבהכ"נ דהוי סעודת מצוה ע"ש, אך אף אם אינם מקדישין לבהכ"נ ג"כ הוי סעודת מצוה משום דמקיימין המצוה דכתיבת הס"ת כנ"ל.
וכן יש לדון לפמש"כ התוס' בסוכה (דף כ"ז) בד"ה כל האזרח כו' דהא דאינו יוצא באתרוג שותפות דאף דכתיב לכם לשון רבים אפ"ה לא דמי לעריסותיכם משום דאיידי דכתב ולקחתם לשון רבים דררשי /דדרשי/ שתהא לקיחה לכאו"א לכן כתיב לשון לכם ע"ש, א"כ לפ"ז בס"ת דלא שייך זה, ודאי דאמרינן דכיון דכתיב כתבו לכם דיוצא אף בשותפות, א"כ זהו ג"כ סיוע גדול לצאת מ"ע דכתיבת ס"ת בחברה שכותבין בשותפות. כ"ד ידידו יצחק אלחנן בהרב מוה' ישראל איסר זצ
