פדיון בן גדול על מי מוטל? / פדיון בן שנולד שלא במסגרת נישואין כדת משה

מעתיק לך מתוך הספר משנת הגר:
בנה של ישראלית מנכרי חייב בפדיון הבן, אלא שהואיל ואין לו אב, יפדה הוא את עצמו לכשיגדיל . ויש שכתבו שיפדה עצמו מיד כשיגיע לעונת הפעוטות, ולא ימתין להגיעו לי"ג שנה ויום אחד .
דין זה אמור גם בכהנת שנתעברה מגוי, אבל לויה שנתעברה מגוי בנה פטור מן הפדיון מחמת אמו .
ונחלקו אחרונים, לגבי בנו של אותו בן הלויה שנולד לה מן הנכרי, האם הוא חייב בפדיון הבן, יש שסברו שדינו כבן לוי הפטור מפדיון הבן , ויש שחייבוהו בכך .
מקורות:
ראה טוש"ע (יו"ד סי' שה סעי' יח) ובב"ח שם. וע"ע רמ"א שם ש"ך ופתחי תשובה, על נאמנותו של הבעל לטעון שמנכרי נתעברה, ולפטור עצמו בכך ממצות הפדיון. ומכל מקום כאמור, לכשיגדיל הבן הוא חייב לפדות את עצמו. וראה שו"ת פרי השדה (ח"ג סי' ט אות ב) שנדון זה תלוי בפלוגתא לעיל אם הוא חייב גרות, או שדינו כישראל, דלהצד שמחייבים אותו להתגייר הרי הוא כקטן שנולד ואין לו דין בכורה.
על כך שהאם אינה חייבת לפדות את בנה, וחיוב זה מוטל על האב לבדו, ראה גמרא קידושין (כט ע"א), רמב"ם (ביכורים פי"א הל' ב), שו"ע (סי' שה סעי' ב), וראה ס' החינוך (מצוה שצב) מה שכתב עוד בטעם דין זה.
ומכל מקום מותר לאם לפדותו אם תרצה, ואפילו בברכה, וככל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים מותרות לקיימן בברכה [למנהג בני אשכנז], כן כתב בשו"ת פני מבין (יו"ד סי' רכו), וראה עוד מש"כ בזה בשו"ת יהודה יעלה למהרי"א (יו"ד סי' רסה).
אלא שנחלקו אחרונים, אם מוטל על בית דין לפדותו בקטנותו מדין זכין, כדי שלא תשכח חובתו זו עד שיגדיל, ויבוא לידי מכשול:
דעת הש"ך (סי' שה ס"ק כ) שאין ראוי להמתין עמו עד שיגדיל, אלא בית דין יפדוהו על ידי שיזכו לו כסף בקטנותו ויקיימו בו את מצות הפדיון מדין זכין.
אולם הט"ז שם (ס"ק יא) נקט על פי דברי המהרי"ל (פדיון הבן סי' תצב) שאין פודים אותו עד שיגדיל, וכדי שלא ישכח הדבר, יכתבו לו טס כסף שיהיה על צווארו תמיד כל אותם הימים, ובו כתוב 'בן כהן', והטעם, משום שאין זו זכות גמורה עבורו שפודים אותו בקטנותו על ידי בית דין, שהרי "מצוה בו יותר מבשלוחו", ויותר ניחא ליה לפדות עצמו כשיגדיל. וראה בנקודות הכסף שם שהאריך הש"ך לדחות את דברי הט"ז, ולקיים שיטתו הנ"ל שבית דין פודים אותו בקטנותו.
טעם נוסף יש שכתבו בדעת הט"ז שלא לפדותו עד שיגדיל, לפי שחובת הבן כלל אינה חלה עליו עד שנעשה גדול, וממילא אין עתה מי שמחוייב בדבר [האב נכרי (או מת) והבן לא בא עדיין לכלל חיוב] ולא שייך בזה דין זכין [ויש לעיין לשיטה זו, באופן שיפדוהו בקטנותו דצריך לשוב ולפדותו בגדלותו], כן הביא הש"ך שם (ס"ק יא) בשם מעדני מלך (דברי חמודות בכורות פ"ח ס"ק יז), אלא שכתב שאין דבריו מוכרחים. וע"ע פתחי תשובה שם (ס"ק טז).
לדינא, בס' עיקרי הד"ט (סי' לג אות ה) הביא מדברי הפחד יצחק (אות מ) שהביא עובדא בכמה גדולים שפסקו כדברי הש"ך, שקטן שאין לו אב נפדה על ידי בית דין, וכן נקט בשו"ת בר ליואי (מהדו"ת סי' כג-כד).
אולם רבים מן האחרונים פסקו בזה כדעת הט"ז, ראה קצות החושן (סי' רמג ס"ק ז, ועי' שם שדחה כל קושיות הש"ך בנקה"כ על דברי הט"ז, וכתב שאם יזכו לקטן את המעות ודאי לא מהני, דאם כן חובה היא לו שיוציאו מכיסו למצות הפדיון), שו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, יו"ד סי' רכג), שו"ת מחנה חיים (אבהע"ז ח"ג סי' עה, וראה בדבריו שאף אם האב קיים אי אפשר לזכות את הפדיון עבורו, שהרי הוא כ"תופס לבעל חוב במקום דחב לאחרים", דיותר ניחא ליה לבן שלא יזכו את הפדיון לאב, כדי שיוכל הוא עצמו לקיימו בגדלותו). וראה עוד שו"ת משיבת נפש (צינץ, יו"ד סי' מ) שהאריך לדחות כל ראיות הש"ך כנגד הט"ז, ונקט לדינא שאין בית דין פודין אותו בקטנותו. וכ"כ בס' פרי האדמה (מיוחס, ח"א קלט טור ד), וראה שם מה שהאריך בעיקר דין זכייה לקטן ושלדינא נקטינן דאינו אלא מדרבנן וממילא לא מהני זכייה זו לענין פדיון הבן שחיובו מן התורה. וכ"כ בערוך השלחן (שם סעי' ד) שדוקא לענין מילה יש חיוב לבית דין למולו במקום שאין האב, אבל בפדיון הבן אין החיוב מוטל על בית דין, ויפדה הוא את עצמו כשיגדיל.
בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רצה) נקט אף הוא לעיקר כשיטת הט"ז, ומצדד שאכן חובת הבן אינה חלה עליו אלא לכשיגדיל, וממילא לא שייך בזה דין זכייה, אלא דמאידך ציין למה שחששו האחרונים שאם לא יפדוהו עתה ישכח הדבר. והוסיף, שגם עצת מהרי"ל לענין אותו טס של כסף, אינה מועילה כל כך, שכן דבר מצוי הוא שמורידו מעל צווארו והוא נאבד וכו', על כן מסקנתו: "מהיות טוב יפדנו בית דין בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום, או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר כעצת מעדני מלך הנ"ל, ויתלו לו טס של כסף שחקוק עליו 'ספק פדוי', ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו". וע"ע שו"ת פני מבין שם. וראה עוד שו"ת יד יצחק (גליק, ח"א סי' כה), אות ברית (סידון, שם ס"ק טו) ושו"ת הר צבי (יו"ד סי' רמב) מה שדנו בארוכה בראיות הש"ך והט"ז בענין זה. וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קצט) שהכריע כ"ק אאמו"ר מאוה"ג זצוק"ל כדברי החתם סופר.
שו"ת יהודה יעלה למהרי"א (יו"ד סי' רסו). ראה שם שבאותה שעה הוא כבר ראוי למקח וממכר ובידו לפדות את עצמו, אלא שכאשר יש לו אב ואביו נמנע מלפדותו, הוא אינו רשאי לפדות את עצמו קודם שיגדיל, כיון שבכך הוא מפקיע את זכותו של האב במצוה זו, המוקנית לו עד שיגיע הבן לכלל י"ג שנה ויום אחד, אבל כאן שאין לו אב, אה"נ דלא ימתין. אמנם יש להעיר בזה, דסו"ס כיון שהוא קטן ואינו מחוייב במצוות אלא מדרבנן, היאך אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא, ואפשר דמתנות כהונה שאני, דסו"ס קיבל הכהן את המעות בדמי פדיונו, ולא גרע מפדיון על ידי אחר.
ראה בכורות (מז ע"א) ושו"ע שם. וטעם החילוק, דהכהנת מתחללת בביאתו ודינה כישראלית אבל הלויה אינה מתחללת בביאה זו, ואף שבנה פסול לעבודה, מכל מקום דינו כבן הלויה שפטור מפדיון הבן.
שומר ציון הנאמן (מכתב צח-צט, עמ' קצו-קצח) מדבר הגר"ש באנדר ממינץ. ומשום שבן הנכרי נחשב לוי פסול וממילא גם בנו אחריו דינו כך.
שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רצט), דכיון שאמרו (ב"ב קט ע"ב) "משפחת האב קרויה משפחה משפחת האם אינה קרויה משפחה", בהכרח אין דינו כלוי כלל, אלא ישראל בעלמא הוא, ומה שהאב היה פטור מלפדותו, הוא משום שאמו לויה. ודינו ככל בן ישראל שאמו לויה או כהנת שהוא פטור מן הפדיון, אף שישראל הוא כאביו. וע"ע שו"ת שבט הלוי (ח"י סי' רל), שו"ת אור לציון (ח"א יו"ד סי' כט).

שהחיינו היא ברכה שמבטאת שמחה על המציאות הזו שלפנינו, ברכת הפדיון היא ברכת המצוות, ומצוה נעשית כאן. בתפילין גזולים העבירה נעשית בעצם השימוש עכשיו וזה חלוק לגמרי.