מה הגדר של מאבד עצמו 'לדעת'

שאלה:

לכבוד הרב, שלום.
שאלוני תלמידים שאלה קשה!

היו רבנים גדולים שאמרו
שהסופר החרדי שהתאבד, אין! דינו כמאאבד עצמו לדעת. כי לא היה כאן דעת

והרי זה, לכאורה קשה. קשה מהמציאות!
כי מכיוון , שבמקרה המצער דידן,
זה לא! , שהלך ברחוב ו'פתאום' עשה זאת,

אלא,
זה היה מתוכנן, יום לפני, ואמר למשפחתו שמחר הוא הולך אצל ציקי [ בנו]

והכין מכתב מסודר,
ויותר מזה, בקלטות, הוא אומר זאת לנפגעת,
"שאם תספר, הוא יתאבד" הרי לן 3 נימוקים שדינו 'לדעת'. מה הרב סובר,
אשמח להרחבה, כדי שאסביר.

תשובה:

שלום וברכה

איש מאיתנו לא באמת יודע מה היה בליבו ובנפשו, שהרי איננו נביאים… בכל הנוגע לאדם המאבד עצמו לדעת, נהגו היום שלא לקוברו חוץ לגדר, וכן להתאבל עליו ולשבת שבעה, מתוך הנחה, שבדרך כלל הדבר לא נעשה בשיקול דעת מושכל וקר, אלא מתוך יאוש מוחלט ודיכאון. לענין זה, כלל לא משנה מה עשה ערב קודם ועד כמה זה היה מתוכנן, גם אם כתב מכתב וגם אם תיכנן זאת יומיים שלמים זה עדיין לא נובע ממחשבה קרה אלא מעומק היאוש.

אולי אסביר זאת על ידי משהו ששמעתי מפסיכולוג ידוע מאוד בעקבות מעשה התאבדות של אדם בירושלים שלקה בדיכאון חמור, ואותו פסיכולוג בא להדריך את רבני הישיבה בה למד בנו כיצד להתייחס אליו ובכלל. וכך הוא אמר: כל אחד יכול להבין, שאדם שנמצא במחנה ההשמדה אושוויץ על כל מה שכרוך בכך ואין צורך להאריך, והוא מחליט שאין מה לעשות, הוא נצמד לגדר החשמלית וזהו [אגב רבים מאוד עשו זאת], לא יחשב כמאבד עצמו לדעת לענין כל הדינים הנ"ל, אף שודאי זה מעשה אסור באיסור חמור! משום שהמצב הביא אותו לכך, זה יאוש שקשה להכילו! אדם שלוקה בדיכאון, מבחינתו הוא באושוויץ! אין ויכוח כל כך על ההחלטה שלו כמו על עצם תפיסת המציאות שלו! אתה מראה לו שבסך הכ העולם יפה והוא לא ממש מבין מה אתה מדבר, הדיכאון אוכל בו ברמות של יאוש מטורפות כמו טביעה בים.

נחזור לנושא שלנו: אין להצדיק מעשה חמור ונורא כזה! אינני רואה טעם להאריך במקורות לדין כה ידוע וחמור! אבל לענין הדינים הנ"ל של אבלות וקבורה, כיון שאיננו יודעים להבין לנפשו של אדם, לאיזה יאוש הגיע ולאלו רמות של דיכאון, לעולם לא נוכל לקבוע שהוא בכלל המאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.

לא כל מה שלא עושים בפתע פתאום נקרא דעת.

וגם מה שאמר בעבר שאם יגלו וכו', הרי בדרך כלל אלו אמירות בעלמא, לעולם לא נוכל לקבוע על פי זה שמדובר במחשבה מושכלת, שהרי אם באמת היה חושב כך לא היה עושה מה שעשה… הוא לא רצה למות בבזיון בגיל צעיר…

זו כוונת דברי הרב אדלשטיין, וזו תפיסה מקובלת במקרים אלו, אין בה חידוש גדול, נראה לי שזו ההנהגה המקובלת היום בכל מקרה מצער כזה, בין אם מדובר בחייל שהתאבד תוך שירותו הצבאי או כל מקרה אחר.

כמובן, אינני קובע שדין מאבד עצמו לדעת עבר ובטל מן העולם… אלא שאנחנו בדרך כלל לא יודעים במקרה שלפנינו האם איבד עצמו לדעת או לא.