שאלה:
בימים האחרונים התחלתי להתפלל תפילת ערבית בבית כנסת בירושלים, הנקרא "ישיבת פרנקפורט", נוסח התפילה במקום הוא כמנהג יוצאי קהילות אשכנז (יוצאי גרמניה המכונים יק'ס).
מנהגם להוסיף עוד ברכה אחרי השכיבינו, כמדומני יראו עינינו וכו', וחותמים אותה עם שם.
וע"כ רציתי לשאול: א)האם לענות אמן מכיון שאיני נוהג לברך
ברכה זו ? ואולי לפי המנהג שלי זו אמן יתומה ?
ב) אם התשובה היא עקרונית כן לענות אמן, האם גם בנידון דידן שזה בין השכיבינו לתפילת שמונה עשרה, נחשב להפסק ?
תשובה:
שלום וברכה
לכאורה דינה של אמן זו כאמן על שאר ברכות שניתן לענות בין הפרקים של ברכות קריאת שמע.
באופן כללי אני תמה על הנהגה זו שחורגת ממנה גארץ ישראל, בפרט לאור הפקפוקים הרבין שיש בברכה זו שמקורה אינו קדום כל כך, באגרות משה ח"ב סי' קב כתב שבן א"י בחו"ל לא יאמר ברכה זו, וכ"כ בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' כה, כלומר ברור היה להם שכיון שברכה זו לא ברור מקורה די הצורך, מי שלא נהג בה, אפילו כשהוא בא למקום שנוהגים בכך לא יברך, לכן פלא בעיני שאנשים שחיים כאן בארץ ישראל שהמנהג ברור שלא לאומרה, ומשנים מנהג המקום כדי לחזור למנהג חו"ל, כביכול שכחנו דין העוקר ממקום למקום שנוהג כמקום שבא לשם.
[אכן בקובץ מבית לוי ח"ה הובא שהגר"ש וואזנר כן אמר כששהה בחו"ל וכמנהג המקום, אבל אינני בטוח שזו ראיה, יתכן שסבר שכיון שבילדותו הוא מורגל בכך יש לו לאומרה בחו"ל].
מעניין מאוד כיוון שאצלנו בניו יורק יש מקומות שלא אומרים ברכה זו. מקומות בודדים אמנם אך זה קיים.
הם הסבירו את שיטתם בזה במאמר שכתב העת שלהם "ירושתנו", כרך א'.
אם הבנתי נכון, תורף הדברים הוא ע"פ תשובת האגר"מ הנ"ל, שמי שאינו אומרה בא"י לא יאמר גם בחו"ל, ומי שאומרה בחו"ל יאמר גם באר"י, כלומר דאין הדבר תלוי בחילוקי המקומות אלא במנהג האדם, ובצירוף שיטתו במק"א דאדם רשאי לשוב למנהג אבותיו גם אם הוא עצמו מעולם לא נהג בו.
השאר תגובה