להתכבד בגנאי חבירו

שאלה:

שלום לכבוד הרב שליט"א,

ת"ח הבא לבקש תרומות למוסדות ובמתכבד בגנות חבירו כגון אמר שהמוסד שלו עוזר בעלי תשובה לדעת איך ללמוד ולהיות מתקדמים ועצמעיים בלימודם והם שונים ממוסדות אחרות של בעלי תשובה שאינם אומרים לאנשים להמשיך ללמוד עד שיהיו כבר עם ז' בנים ואז יראו שאולי ללמוד לכל החיים אינם להם או מפני הקושי פרנסה וכבר לא כ"כ עידכונים במה קורה בשוק עבודה אולי לא יצליחו ואז מה יעשו ומה על המשפחה? לכן טענו שהם מלמדים ומכינים אותם להיות מן הלומדים וגם להמשיך במה שכבר ידעו באופן כשר- עד כאן דומע אני שיטה שליהם, אולם במה שאמר שהרי אנשים מן מוסדות פלוני ופלוני (שמות מפורסמים) באים אלינו כיון שהמוסדות אלו אומרים להם להמשיך ואז יהיה קשה להם – וכך עלו עצמם וגינו המוסדות מפורסמות.

אז, תומהה אני חבל על התוספת "ביאור", שואל אחרי שמתכבד על גנאי חבירו ראוי לתרום להם במעמד ההוא??

תודה

תשובה:

זה לא נקרא מתכבד בקלון חברו, הוא גם לא נקב בשם של ישיבה מסויימת והוציא עליה שם רע, בסך הכל שיבח את ישבתו בדגש מסויים שהם נותנים עליו את הדעת יותר ממקומות אחרים, וזה בסדר גמור. וכי בעל חנות שאומר שהבגדים שהוא מוכר איכותיים יותר מהרבה בגדים אחרים בשוק עושה פגם? מחלבה שאומרת שהגבינה שלה הכי טעימה יש בכך פגם? אדם משבח את מקחו וזה דרך העולם ומותר.[בפשטות האיסור של מתכבד בקלון חבירו משמעותו הוא שרוצה להשיג כבוד לעצמו, אבל במקום שחושב על דרך שבו יכבדו אותו בשל המעלות שיש בו עצמו, הוא מביא את קלונו של חבירו ובזה הוא מתגאה דהיינו במה שיש לחברו קלון שלו אין את אותו הקלון, ועל זה נאמר שאין  לו חלק לעולם הבא כי רק מזלזל בחברו ולא מדגיש שום מעלה עצמית שיש בו. ולכאו' בנידון כאן לא מדובר כך, אלא שהוא בא להגדיש את המעלות שלו, ובכדי שהם יהיו ברורות הוא מסביר מה קורה כשאין את מעלות אלו]

מקורות:

מקורות:

עי' היטב בלשון החובל הלבבות בזה (שער ו – שער הכניעה פרק ט): אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה אם לא, אומר בתשובת זה, כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים: אחד מהם גאות האדם בגופו ובעניני גופו ותקוניו הגופיים. והחלק השני, גאותו במעלותיו הרוחניות בחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא. וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים היא מרחקת הכניעה מן הלב. ומן הנמנע התקבצם בלב אחד בעבור הרחקת כל אחד מהם את חברו, כי כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה, אלא בזות את בעל הטובה ומעוטה אצלו ומעוט ידיעתו במהירות הסרתה ממנו ונסיעתה מאצלו. ויחשב, כי הוא המטיב בה לעצמו והקונה אותה בכחו ובחכמתו, כמ"ש סנחריב: בכח ידי עשיתי, ואמר נבוכדנצר: הלא דא היא בבל רבתא, ואמר פרעה: לי יאורי וגו'. וכבר ידעת מה שהיה תיכף למאמרם מהריסת מלכותם והשחתת ממשלתם. אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים: אחד מהם מגונה והשני משובח. המגונה, שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו, וגורם זה שירבה בעיניו, ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם ולחשב, שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם, ולבזות בני אדם ולגעל אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו, ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם, וזה הוא הנקרא אצל רז"ל: מתכבד בקלון חברו, וכזה לא יהיה נכנע ולא עניו.

וכן נראה גם מדויק בלשון הרמב"ם בכמה מקומות שהביא לדין זה: (הלכות דעות פרק ו הלכה ג) מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא, עכ"ל. ומשמע שהוא רוצה לזלזל בחברו וזהו האיסור. וכן משמעות דבריו בהלכות תשובה פרק ד הלכה ד: ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואלו הן: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה שזה אבק גזל הוא, והוא מדמה שלא חטא ויאמר כלום אכלתי אלא ברשותו, (ב) המשתמש בעבוטו של עני שהעבוט של עני אינו אלא כגון קורדום ומחרישה ויאמר בלבו אינן חסרים והרי לא גזלתי אותו, (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, (ד) המתכבד בקלון חבירו אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חבירו עומד שם ולא הגיע לו בושת ולא ביישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חבירו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכובד וחבירו בזוי, (ה) והחושד כשרים אומר בלבו שאינו חטא לפי שהוא אומר מה עשיתי לו וכי יש שם אלא חשד שמא עשה או לא עשה והוא אינו יודע שזה עון שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה.