שאלה:
יש פוסקים האומרים שאדם שהשליך חמץ לפח אשפה – אע"פ ששיך לעיריה מ"מ, אם זו "עיריה של יהודים", חל חיוב ביעור בפח ולא יצא י"ח. הדבר קצת תמוה, כיון שלכ' עיריה זה גוף משפטי שלא קשור ליהודים או ערבים, והפח איננו רכוש משותף של תושבי העיר (ולא דומה לבתי כנסיות ובתי מדרשות) – איזה חיוב ביעור יש כאן?
תשובה:
אינני מכיר את הסברא שהזכרת, יש שתי סברות אחרות שאני מכיר שנדונו בפוסקים: 1 מצד שהפח שאול לדיירי הבנין הספציפי הזה, שהרי גם משלמים עליו אם ניזוק. 2. מה דין פח עירוני שנמצא בתוך שטח פרטי של בנין מסויים, ראה בשני נושאים אלו שיעור נאה כאן.
ייש"כ! השאלה נוגעת לפחים המוטמנים, הנמצאים ברשות הרבים ולא נמצאים בתוך שטח פרטי (כמו חדרי אשפה) ואינם מושאלים לאף אחד, ואין דיירי הרחוב אחראים לנזקם.
וז"ל ספר פסקי תשובות סימן תמ"ה אות ז':
"אמנם כל זה הוא רק בעיירות שבמרינות העמים שרשות העיריה הוא רשות נכרים אבל בארץ ישראל שרשות העיריה הוא רשות יהודים ואם מניח החמץ בכליהם נשאר החמץ ברשות יהודי יצטרך לעשות אחד מהעצות הנ"ל".
הוא כנראה מבין שכשם שכל גבאי מחוייב במכירת חמץ והשבתתו בבית הכנסת, וכן מנהלי בתי ספר וכו' כיון שהוא תחת פיקודם, כך גם ראש העיר בנוגע למץ הנמצא בפחי האשפה, סברא מענינת,יתכן שזה נכון.
השאר תגובה