שכנים

שאלה:

אילן שכני שנעקר משרשיו ונסמך לע"ע על אילן שלי על מי חייב לפנותו? ואם יגרום היזק אער מה דינו?

תשובה:

שלום וברכה,

אם השכן עקר את העץ והניח על העץ שלך, חייב השכן לפנותו, והוצאות הפינוי על בעל העץ שנעקר.

אם העץ נעקר מהרוח ונפל על העץ שלך, אם העץ שנעקר עלול להזיק את העץ שלך, או שמזיק את החצר שלך – שלא יכולים להשתמש בחצר, על בעל העץ שנעקר לפנות את העץ. אבל אם אין נזק לאילן שלך ולא לחצר אלא הפרעה של אי נוחות, אינו חייב לפנות את העץ. ועליך לפנותו.

על הנזק שעשה העץ, אין חובת תשלומים, כדין כל ממון המזיק שנפל ברוח שאינה מצויה והזיק שפטור.

על הוצאות פינוי העץ חייבים נחלקו בזה הראשונים וכמו שיבואר:

במשנה (בבא מציעא קיז, ב) "מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, ואמר לו פנה אבניך, ואמר לו הגיעוך – אין שומעין לו". וכן פסק השו"ע סימן קסו: "מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל, כופין אותו לפנות אבניו. אם אמר ליה פנה אותם ויהיו שלך, אין שומעין לו".

והקשו הראשונים מדוע מחייבי את בעל הכותל לפנות את כותלו, הרי אמרו בגמרא בב"ק (כט, א) המפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס – פטור. ומאחר והנפילה הייתה באונס יש זכות לבעל הכותל להפקיר את הכותל ואינו חייב לפנותו.

[בגמ' שם ב"ק: "פליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו מר סבר מפקיר נזקיו חייב ומר סבר פטור וממאי מדקתני תרתי הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית היינו הך אלא לאו ה"ק הוחלק אחד במים בשעת נפילה או שלקה בחרסית לאחר נפילה ומדמתניתין בתרתי ברייתא נמי בתרתי בשלמא כדו משכחת לה או בשעת נפילה או לאחר נפילה אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר. נבלתו אלא בשעת נפילה היכי משכחת לה אמר רב אחא כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא ה"ד אי דאיכא דרכא אחרינא פושע הוא ואי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא אלא משכחת לה דאתקיל ואתקילה ביה גמלא מפקיר נזקיו מאי מתכוין איכא אמר רב יוסף במתכוין לזכות בחרסיה וכן אמר רב אשי במתכוין לזכות בחרסיה רבי אלעזר אמר בשעת נפילה מחלוקת אבל לאחר נפילה מאי דברי הכל פטור והא איכא ר"מ דמחייב אלא מאי דברי הכל חייב והא איכא רבנן דפטרי אלא מאי בשעת נפילה אף בשעת נפילה וקמשמע לן כדאביי"]

התוספות (ב"מ שם) תירצו שבב"ק מפקיר את השברים, ולכן אין עליו חובת פינוי. אבל בשמנה שנפל כותלו אינו מתכוון להפקיר את הכותל, אלא רוצה להשתמט מפינוי הכותל, על כן אומרת המשנה שאין שומעים לו.

ייושב נוסף מצאנו בשיטה מקובצת בשם הרא"ש "ולי נראה שאינו קשה כלום דהתם לא עשה ההיזק בשעת נפילה ומפקירן קודם שיעשה היזק והוה ליה בור לאנסו ואם יכשל בו אדם אחר כך פטור אבל הכא בשעת נפילה עשה לו ההיזק כי נתמלאת גנתו אבנים ועפר ואינו יכול לזרעה". ביאור דבריו שבב"ק מדובר שנפל עם חבית, ועצם השברים שמפוזרים ברשות הרבים אין זה נזק לרשות הרבים, אלא שאחרים עלולים להיכשל ולהניזק, וכיון שהנזק בא לאחר זמן, הרי שהפקיר את השברים לפני בוא הנזק, והרי זה בור לאונסו – ופטור. אבל במשנה בב"מ עצם המצאות האבנים בגינה של חברו הרי זה נזק לגינה, שאינו יכול לזורעה, ומאחר ובשעת נפילה נעשה הנזק לגינה לא מועיל במה שמפקיר את האבנים, כיון שכבר נעשה הנזק.

ולפ"ז אילן של אחד שנפל לתוך גינה של אחר, לפי דעת התוספות כיון שמפקיר את העץ ואין לו תועלת בעץ אינו חייב לפנות את העץ, כדין מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס.

אולם לדעת הרא"ש, אילן שמושלך על גינה וחוסם את הגינה, הרי זה נזק לגינה – שאין אפשרות להשתמש בגינה, ומוטל על בעל האילן לפנות את האילן – למרות שנעשה הנזק לאונסו.

ראוי לציין את דברי הרב טייא וייל שהתפרסמו במוריה קט שנה יט ז-ט עמוד לג במקרה שהיה בפראג ופרצה שריפה וביקש בעל הבית מבעל העלייה לפנות את עציו ואבניו שנשרפו, ותלה את חובת הפינוי בתוספות וברא"ש הנ"ל. ופסק לחייב כדעת הרא"ש. עוד הוסיף שכן דעת הרמב"ם (יש לעיין היכן ראה את הכרעת הרמב"ם), וכתב שכן היו מורים מורי ההוראה בפראג.

ומאחר והדבר תלוי במחלוקת ויש לנו עדות מרבני פראג שפוסקים כדברי הרא"ש על כן חייבים השכנים של בעל האילן לפנות את האילן.