שאלה:
אשתי מורה בבי"ס ומורה סיפרה לה על פאנית טובה, שהיא שולחת אליה פאות דרך בנה שבכתה ג'.
אשתי שוחחה עם הפאנית ואמרה לה שתשלח לה את הפאה לסירוק דרך בנה והפאנית הסכימה ואמרה שאכן, תעשה זאת.
אשתי נתנה את הפאה לילד בכתה ג', כאמור- על דעת הפאנית, והילד שכח את הפאה בכיתתו והפאה נעלמה. כנראה עובד הנקיון ראה שקית והשליכה לפח.
מה הדין?
אשמח למקורות.
תשובה:
שלום וברכה,
הסכמת הפאנית שתשלח על יד קטן, לא נחשב לקבלת שמירה, ולמרות שמסכיה מפרשים כוונתה שהאחריות תהיה על השולחת. ואין הפאנית מתחייבת בשמירה רק כאשר יגיע לידה. ולכן הפאנית פטורה על אובדן הפאה.
בהצלחה.
מקורות:
בשו"ע חו"מ סימן שמ סעיף ה [ומקור הדברים מהמשנה ב"מ דף צח ע"ב] שלח פיקדון ביד שליח לא חייב השומר עד שיגיע ליד השומר או ליד השואל. אבל אם השומר אמר תשלח לי ביד בני או ביד בנך, או שהבעלים אמר לו אני שולח ביד בני, והשואל הסכים, חייב משעה שהגיע ליד בנו.
בטעם הדבר שהסכמה עושה אותו לשלוחו של שואל ומחייבת את השואל. תירץ הר"ן שהסכמתו כאילו אמר למשלח אמור לשליח בשמי שיביא לי. עוד תירץ שמתחייב מדין ערב. וכתב הנתיבות [שם ס"ק יא] נפ"מ לגבי קטן, שלתירוץ הראשון בר"ן אם שלח ביד קטן שאינו בתורת שליחות לא נעשה שואל בנתינה לקטן. ולטעם של ערב נעשה שואל משעה שנמסר לקטן ע"פ הסכמתו. ע"כ.
להלכה נראה ששתי תירוצי הר"ן נפסקו להלכה, ואין מחלוקת בניהם. ולכן אם הסכים השואל שישלח ביד קטן, למרות שאין כאן שליחות, אך מתחייב השואל מדין ערב.
אמנם כל זה בשואל שמבקש מהמשאיל את החפץ, בזה אומרים שמשעה שיצא מידו בהסכמת המשאיל נעשה שואל. אבל בשומר רגיל שהבעלים מוסר לשומר על ידי שליח, כיון שזה לבקשת הבעלים, אין הבעלים נעשים שומרים עד שיגיע לידם. וראיה לזה מהמשנה ב"ב פז, ב השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון בידו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, חנווני חייב. רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. מבארת הגמרא 'בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדרי, ור"י סבר לשדורי ליה שדריה' פירוש: לדעת חכמים כוונתו של האבא להודיע למוכר שרוצה שמן, ולא היתה כוונתו שימסור את השמן ביד הקטן, על כן אם מסר ליד הקטן החנווני חייב. ור"י סובר שכוונת האב שישלח את השמן עם הקטן, לכן חיוב האחריות של השמן על האב משעה שבא ליד הקטן, ואם נשפך השמן פטור החנווני. השו"ע (חו"מ קפח, ב) פסק כדברי חכמים וז"ל: 'השולח בנו קטן אצל חנווני ונתן בידו פונדיון שהוא שני איסרין ונתנו לחנווני, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, ואבד את השמן ואת האיסר, החנווני חייב לשלם, שלא שלחו אלא להודיעו'. מבואר שלא אומרים שההסכמה הינה להתחייב בשמירה. והטעם לכך נראה, ששואל שמבקש את החפץ, נעשה שואל משעה שיצא מיד בעה"ב אם הסכים. אבל בשומר רגיל לא נעשה שומר עד שיגיע ליד בעה"ב. והסכמתו אינה קבלת שמירה.
וכמו כן בכל השומרים לא נעשה שומר כאשר הבעלים שולח ביד שליח, למרות שיש כאן את הסכמת השומר. ואינו חייב עד שיגיע לידו. ובמקרה דנן הפאנית פטורה על אובדן הפאה.
