מצאה כסף בחדר מורות

לענ"ד התובה הוא כדלהלן אם רוב המשתמשות בחדר מורות הם נשים נשואות, אסור לקת את הכסף לעצמה, ואם הרוב הם בחורות שאינם נשואות יש מקום להקל בזה.
נימוקים
בב"מ כ"א: תא שמע מעות מפוזרות הרי אלו שלו, אמאי הא לא ידע דנפל מיניה התם נמי, כדרבי יצחק דאמר, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ויעיון בשו"ע סי' רס"ב סעי' י"א עיי"ש.
והנה המעיין בדברי הגמ' שאיצטריכי לאוקמי במעות מצד דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, יראה שמוכח מדברי הגמ' דאף בדבר שאין בו סימן אם נטלו קודם יאוש דינו כנוטל כל אבידה קודם יאוש שמצד הדין דבאיסורא אתי לידיה לא קנה, וכן כתב בשו"ע שם בסעי' ו' וז"ל לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם, וחתיכות של בשר שאין בהם סימן, ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים, ואניצי פשתן, הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש עכ"ל, שמדבריו בדבריו שרק היות ומסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם, מהני היאוש ואין בזה משום באיסוראי אתי לידיה.
וכן יעיון בחידושי הרעק"א שכתב שמדברי הגמ' הנ"ל מובן דעת התוס' שלא סביריה ליה כהרמב"ן שהחיסרון דבאיסורא אתי לידיה באבידה הוא מצד שנעשה שומר של הבעל אבידה, וז"ל אמנם י"ל דהא דלא תירצו תוס' כן, היינו משום דמשמע בסוגי' דגם באין בו סי' אם בא לידו קודם יאוש, לאביי ל"מ יאוש שלאח"כ, ובזה בא"ב סי' ס"ל דל"ש לומר דידו כיד בעלים, דלא נעשה שומר לבעלים די"ל שאינו מחוייב בשמירה כיון דאין עומד להתברר להחזיר לבעלים, וכמו דנראה דכשהמוצא דבר שא"ב סי' ולא ידעו הבעלים מנפילה דאינו מחוייב להגביה ולהחזירה כמו שיבואר לפנינו בדברינו בעזה"י, ה"נ בנטלה דאף דא"י לזכות לעצמו כיון שלא ידעו הבעלים דנפל, אבל אין עליו חיוב שמירה, ושפיר הקשו תוס' מ"ש דיאוש באבידה בא"ב סי' ובאיסורא אתי לידיה דל"ק, ומ"ש דבגזלה דקנה והוצרכו לתרוצם דגם באבידה קנה החפץ ומחזיר הדמים, עיי"ש, ובדעת הרמב"ן צריך לומר שסביריה ליה דכל זמן שלא התיאשו הבעלים הרי שהוא מחיוב להשיב להם, ומצד מה דאין בו סימן ולא שייך לעשות בו השב, אולי בדין הוא שיהיה עליו לחכות עד שיבוא אליהו, ומצד זה עצמו הוה שומר אבידה, וצ"ע, אבל מ"מ זה ברור שמדברי הגמ' מוכח דבאתי לידיה קודם יאוש אינו זוכה מצד היאוש היות ובאיסורא אתי לידיה.
ומה שכ' השו"ע בסי' ר"ס סעי' ט' מדברי הרמב"ם דבמוצא דבר שאין בו סימן והיה בו ספק הינוח ונטלו זכה בו, [ועי' ברמ"א שם בסעי' י' דפליג עליה] ועי' בש"ך שם ס"ק כ"ו שכ' לבאר דבריו, שכוונתו הוא דאין הכי נמי שאינו שלו, אבל כל זמן שאין הבעלים תובעים אותו יכול לעשות בו מה שירצה, עי' בנתי' שכתב תמה עליו, ועוד צ"ע דלדבריו היה לו להמחבר לחלק בין שימוש דמכליא קרנא, לשימוש שישאיר החפץ שיהיה שייך בו השבה, ומדלא חילק בזאת משמע שכונתו במה שכ' דזכה הוא כפשוטו, ועי' בנתי' שם שכ' שהמחבר מיירי באופן שמסתמא התיאש מיד עיי"ש ועי' גם בסמ"ע שם ס"ק מ"ב [ובאמת לדברי הש"ך עצמו צ"ע, אבל כבר הבאנו שכל דבריו הם רק לדעת המחבר]
עכ"פ נמצאינו למדים דהן למחבר לדעת הנתי' ובודאי לדעת הרמ"א בנוטל קודם יאוש הדין הוא דלא זכה בו היאוש אף בדבר שאין בו סימן, ועתה ניחזי אנן בשאלה שהובא לפינו שנמצא בחדר המורות שבזה אף אם נאמר כדברי הגמ' דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה שייך גם בזמנינו [ועי' הערות להגרי"ש אילשיב ב"מ כ"א עמ' ב', שכ' שלא שייך דין זה בזמנינו במעות בסכומים קטנים, ומאידך ראיתי בחשוקי חמד שהביא מגיסו הגר"ח קניבסקי שליט"א ששמע מהחזו"א דדין זה גם שייך גם היום כיון שחז"ל עשו בזה הפקר בית דין הפקר עיי"ש, ולכאו' משמע כן גם קצת בתוס' שם בד"ה ת"ש, שכ' שמה שהקשו בגמ' על אביי שם מהבריתא דהמוצא מעות בבתי כנסיות וכו', אחרי שכבר תירצו בגמ' קודם לכן על מתני דמעות מפוזרים כדרבי יצחק שאדם עשוי למשמש וכו', הוא מצד דבבריתא היה משמע נמי דאע"ג דכשזה הגביה עדיין היה בעל האבידה בבית המדרש ולא ידע שנפל מיניה עכ"ז הרי אלו שלו, ולכאו' צ"ע לומר שההו"א והמסקנא שם בגמ' הוא שבמסקנא הגמ' חידשה דדעת רב יצחק הוא דאף בבתי כנסיות באופן שמסתבר שלא ידע דנפל מיניה, וכו' אדם עשוי, כיון שעד כמה שבההו"א הגמ' הבינה שאפשר לומר שר"י לא איירי באופן זה, א"כ היכן ראתה הגמ' בדבריו של ר' יצחק לחדש שיש שינוי במציאות שנאמר שאף באופן זה המציאות הוא שאדם עשוי וכו', ואלא שבהכרח שמסקנת הגמ' הוא כדברי החזו"א שהגמ' חידשה שבכל מקום במעות אף אם ידעינן שלא ידע שנפל הוה יאוש והוא מדר"י וכו' שחז"ל עשו הפקר בית דין הפקר, ורק שבדעת החזו"א צ"ע כיון במעשה רב להחזו"א חלק ז' שנביא בע"ה בהמשך דברינו חזינן שהחזו"א הביא לדעת הר' יצחק אלחנן [באשה שנתיאשה ממעות שלקחה לשאת ולתת עמו, והבעל לא ידע מזה שכתב שלא מהני יאוש האשה, שלכאו' סותר קצת לכלל זה, שדברי רב יצחק מהני מדין הפקר בית דין הפקר, וצ"ל או שבמעשה שם כוונת החזו"א לא היה לסמוך על דברי ר' יצחק אלחנן למעשה ורק אמר כן להרגיע השואל, או שבאמת ששאני אשה שאבדה המעות,שצריך יאוש הבעל [שהמעות לא נפלו ממנו], שבזה לא אמר דינא דרב יצחק וצ"ע.
ועתה ניחזי אנן באופן דידן עם רוב הנשים באותו מקום הם נשים נשואות שממונם שייך לבעליהם [גם להדעות שגם בזמן הזה ישנו להדין דאדם עשוי למשמכ בכיסו בכל שעה], אם יהני היאוש שלהם על ממון שאינו שלהם, דיעוין בנחלת צבי בסי' רנ"ט סעי' ג' שהביא דבשלח מעות ע"י שלוחו ונאבדו המעות, והמעות היו באופן שלהשליח היה אסור להשתמש בהם שהדין הוא דכל זמן שהבע"ה לא ידע מאיבוד המעות לא מהני יאוש השליח, וכן כתב הכסף הכסף הקדשים לגבי יאוש אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית שיש צד גדול שלא יהני היאוש שלה עד שיתיאש בעלה, וכן הובא בספר מעשה איש חלק ז' שכן פסק לדינא הגאון ר' יצחק אלחנן זצוק"ל.
שלפי"ז אם רוב הנשים באותם מקום הם נשואות נראה שעל אף שמיירי בסכום קטן, שנפסק בשו"ע באבן העזר סי' ע' סעי' ג' שבעל מחיוב לתת לאשתו מעה כסף לצרכיה, ובאותו ממון יש לדון אם הממון שייך לה או שהוא רשות השתמשות, דיעיון במחבר שם שכלל חיוב זה [מהבעל לאשה] יחד עם חיוב מזונותיה ובמזנותיה עם צמצמה וקנתה בזול כתב הרמ"א שם שהוא לבעלה, ומאידך אם קימצה באכילתה, בפשטות המותר הוא שלה, כמבואר בדגול מרבבה שם ועי' בשו"ת תשובה מאהבה סימן ע"ח [ועי' פתחי חושן, אישות פרק ט' סעי' ח' הערה כ"א] שלפי"ז יש לדון בדין אותם המעות, באם נאבדו אם הוא בכלל קמצה בצרכיה והותירה, או בכלל הותירה מצד שקנתה בזול , או שבזה לכו"ע הוא שלה כיון דאולי גוף התקנה היה שהמעות יהיו לעצמה, אבל לכאו' נראה דכ"ז הוא באם הבעל נתן לו מעות אלו בתורת חיוב זה, אבל היום שרוב האנשים הנשואים חיים בחשבון משותף ואי אפשר לומר על מעות מסוימים שהבעל נותנו לאשה, ובפשטות הכל שייך לו, הרי שצריך ליאוש הבעל, וכל עוד שהבעל לא התיאש הרי שהממון הוא שלו, והמגביה אם הוא מונח במקום שמסתמא נפל מהמאבד באותו היום [והבעל לא ידע מזה] הרי שההגבה היה קודם יאוש שאסור לקחתו לעצמו.
ומאידך אם רוב העובדות הם אינם נשואות, שאפשר לתלות שנפל מהם הרי שעל אף שהם סמוכים על שולחם אביהן הרי שדעת העיטור הובא ברעק"א בסי' ע"ר וכן הכריע בערוך השולחן שם בסעי' ו' שהוא שלהם, [ועיי"ש שם שכתב שהרמ"א מיירי באופן שנתעסקו במעות אביהם] ואף לדעת הרמ"א [ושכן הוא גם הנתי' שם בדעת הרמ"א] שהוא של אביהם, הרי שבפשטות שבמעות אלו שהוא ברשותם האב מחל להו, [הן אם נתן להם שזכו באותם מעות, והן אם לא ביקש מהם שמחל להם המעות] ושלכן מהני היאוש שלהם, ובזה אולי אפשר לסמוך על דעת החזו"א דאפי' במעות בסכום קטן גם בזמן הזה מהני הדין דרב יצחק דאדם עשוי למשמש וממילא שהמעות הוא של מוצאו ודו"ק.