שלום. האים גר שמיתגייר וליפני היו לו גזלות שמיתכוון לחזור עליהם ביתשבה. זה מעכב. והאים כתר קבוע בשיניים זה חציצה בטבילה
תשובה:
שלום רב
שני הדברים לא מפריעים לגיור, הכוונה להחזיר מספיקה, וכתר קבוע לא חוצץ. על עצם החיוב להשיב את הגזילה ראה להלן.
מקורות:
גוי שגזל ונתגייר, האם מחוייב לשלם גזלותיו
יש להסתפק, בגוי שגזל חפץ ונתגייר האם מחוייב הוא לשלם גזלתו. שורש הספק בזה הוא, האם מחמת דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי נעשה כאדם אחר לגמרי, ומעשים שעשה בגיותו אינם מתיחסים אליו, או שמא לא לכל מילי נאמרה הלכה זו, ורק לענין דינים הנובעים מדיני הקורבה והיחס כאיסורי עריות חשבינן ליה כקטן שנולד.
ראיה לזה מדברי התוס' בסנהדרין
א. ולכאורה מפורשים הדברים בדברי התוס' בסנהדרין (עא ע"ב ד"ה בן נח), דיעויי"ש שדנו בבאור דברי רבי חנינא שם שאמר: "בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר – פטור, הואיל ונשתנה דינו – ונשתנית מיתתו". והיינו, שמעיקר הדין היה מקום לעונשו על עבירה זו שעבר בגיותו, אלא שכיון שחלוק עונשו של ישראל המגדף מעונשו של נכרי שעבר באיסור זה, א"א לדונו עתה על מעשה זה שעשה בגיותו (מיהו אם נגמר דינו קודם שנתגייר, נענש בעונש שנתחייב בו בגיותו, כ"כ המאירי שם ויד רמ"ה, מיהו יעויין בחלקת יואב מהדו"ת סי' יד, דזהו דוקא אם נידון בגיותו בבית דין של ישראל בעדים והתראה, שכן אם חיובו מושתתעל עדותו של אחד, אף דבגיותו היה סגי בהכי, עתה שנתגייר בטל הדין ופטור).
וכתבו התוס', שלכאורה דבריו אלו נסתרים מדברי התנאים ביבמות (מח ע"ב), שם אמרו: "תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן, מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח. רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו'".
דחזינן שלדעת רבי חנניא בא להם הדבר כעונש על מעשים שעשו בגיותם, ואילו לשיטת רבי יוסי אין הדבר כן, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וא"כ לכאורה דברי רבי חנינא כאן הן לא כרבי חנניא ולא כרבי יוסי, שהרי לשיטת רבי חנניא נענשים הם אף שנשתנה דינם, ולשיטת רבי יוסי מעיקר הדין יש לפוטרם – גם במקום שלא נשתנה עונשם.
וכתבו התוס', שאין לדמות סוגיות אלו אחת לחברתה, דבסנהדרין איירי בעבירות שעונשם בידי אדם, ובזה לכו"ע לא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואילו ביבמות איירי בעונשי שמים, ובהם הוא שהקלו עליו משום האי דינא[1].
נמצא לכאורה לפי דבריהם, שאם גזל בגיותו מחוייב להשיב גם אחר שנתגייר, כיון שמצות השבת הגזילה בכפיית הבי"ד היא, ודמיא לסוגית הגמ' בסנהדרין, וכאן לא שייכת סברת רבי חנינא שם לפוטרו מחמת שנשתנה דינו, דבהשבת הגזילה דין הגוי והישראל אחד הוא. (ולפלא מה שכתב בשו"ת לחמי תודה למהר"י באסאן סי' ה, להקל בזה מחמת דין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ועיין שו"ת משנה הלכות ח"י סי' רד).
סברות האחרונים לפוטרו מהשבה משום יאוש ושינוי רשות
ב. סברא מחודשת לפוטרו מהשבה העלה הגאון רבי מאיר אריק (הובאו דבריו בשו"ת מהרש"ם ח"ה סי' פא), דכיון שסתם גזילה יאוש בעלים, עתה שנתגייר נחשב הדבר כשינוי רשות, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי[2], וקיי"ל ששינוי רשות הנעשה אחר יאוש מפקיע את חובת ההשבה, כמבואר בש"ס ופוסקים במקומות רבים (ראה ב"ק סח ע"א וברא"ש שם).
דעת האחרונים שחלקו על סברא זו
אמנם, במהרש"ם שם כתב לדחות את דבריו, ע"פ המבואר בסוגית הגמ' בב"ק (קיד ע"א), שם נתבאר שאין אדם מתייאש מגזילת עכו"ם, דהואיל וידם תקיפה סומך על כך שיתבענו בדיניהם ויוציאו את הגזילה מידו, ורק מגזלן ישראל מתייאש כיון שמחוייב לתובעו בבי"ד שאין בידם לכופו לשלם. וממילא נמצא שאינו מתייאש מן הגזילה עד לאחר שיתגייר שאז כבר לא יוכל לתובעו בדיניהם, ומה שנתיאש לאחר גרותו הוי כשינוי רשות ואח"כ יאוש שנחלקו הראשונים האם קונה לו או לא. דלדעת הרא"ש (ב"ק פ"י סי' יח) לא קנה, ולדעת הרמב"ם (הל' גניבה פ"ה הל' ג) קנה, ונמצא שנידון דידן תלוי במחלוקת זו. וממילא, כיון שהכרעת האחרונים שלא כהרמב"ם בזה, כדמשמע בדברי הפוסקים על דברי השו"ע בסי' שנג (סעי' ג), אין מקום לפוטרו מהשבה.
יתירה מזו יש להקשות לדרכו זו של הגאון רבי מאיר אריק, שהרי אף ששינוי רשות קונה מ"מ הגנב מוזהר שלא לשנות את רשות החפץ, שלא יפקיע עי"ז את מצות השבתו. וא"כ ממ"נ צ"ב במה מדובר, אם הגנב רוצה לזכות בחפץ ודעתו לקנותו ע"י שינוי הרשות במעשה הגרות, נמצא שבזמן קבלת עול המצוות דעתו לבטל מצוה אחת מן התורה, שהרי ביודעין נמנע הוא מהשבת החפץ בכדי שיזכה בו אח"כ, ואם אין דעתו לקנותו ע"י שינוי הרשות אלא סבור להשיבו לאחר שעה, א"כ נמצא שאינו שלו עד לאחר שנתגייר, ואז כבר באיסור בא הדבר לידו ומחוייב להשיבו. וצ"ל דאיירי שלא היה זכור באותה שעה ממעשה הגזילה.
דין קים ליה בדרבה מיניה בגוי
ג. בשו"ת חוות יאיר (סי' עט) כתב לתלות ספק זה במחלוקת הראשונים בע"ז (עא ע"ב), האם דין קים ליה בדרבה מיניה נאמר בגוי. רש"י שם כתב שהלכה זו נוהגת גם בגוי, ולדבריו כתבו התוס' שם שגוי כלל אינו מצווה בהשבת הגזילה, דכיון שמחוייב מיתה על גזילתו כמבואר בסוגית הגמ' בסנהדרין (נו ע"א) ועוד מקומות, נמצא שנפטר מחיובי הממון מדין "קים ליה בדרבה מיניה". וממילא נמצא לפ"ד שכבר נפטר הגר מהשבת ממון זה בגיותו וחיובו זה אינו חוזר ונעור. אמנם התוס' שם נחלקו על רש"י בזה, ולשיטתם דין "קים ליה בדרבה מיניה" לא נאמר בגוי, ואף שמחוייב מיתה על גזילתו לא נפטר מחיובי הממון. (מ"מ מדברי כולם למדנו שמקבלים גר המחוייב מיתה, דהא גוי שגזל ממון חייב מיתה, ולא חוששים שמא בא להפטר מחיוביו ואין כוונתו לשם שמים).
היוצא מכל הנ"ל, דכמה צדדים יש לחייבו בהשבת הגזילה שגזל בגיותו, ולפיכך יש להחמיר בדבר.
[1] באחרונים תמהו על דבריהם, היאך יתכן דבדיני שמים יהא דינו כקטן שנולד ופטור לגמרי ובדיני אדם יענש, הא הוי כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. יתירה מזו מקשו, מדברי הגמ' בסנהדרין (פב ע"ב): "מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטליה", הרי דהלכה פסוקה היא דלא יהיו דיני אדם חמירי מדיני שמים.
ובשו"ת חוות יאיר (סי' עט) כתב, דהא דאמרינן הכי, הוא דוקא כאשר בדיני שמים זהו עשה שפטור עליו מעיקר הדין, משא"כ כאן שבגיותו נתחייב עליו וגם אם היה עושהו אחר גרותו היה מתחייב עליו, אלא דמכיון דנשתנה עונשו פטרינן ליה, בזה אין קפידא בכך שדיני אדם חמירי מדיני שמים, וע"ע מש"כ בזה מהרש"א שם.
אולם בשו"ת שבות יעקב (חו"מ סי' קעז) דחה דבריהם, ופי' דברי התוס' להיפך, כי מה שאמרו בסנהדרין דבעי כפרה היינו למאן דפליג על רבי יוסי וסבר דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, עיי"ש.
[2] ואפשר שאין לדחות את דבריו מחמת דברי התוס' הנ"ל, דהתוס' לא אמרו אלא שמחמת סברא זו לבדה לא יבטל עונשו, אבל כאן שהוצרך להלכה זו רק בכדי לדון חפץ זה כמי שנשתנה רשותו לבד, אפשר שגם התוס' יודו לכך, דסו"ס רשות אחרת לו שדיניה שונים ואופני קניניה שונים, ודו"ק בזה.
