כבוד הרב שלום וברכה
נשאלתי במסגרת עבודתי בחו"ל אודות זוג יהודי שהתקרבו ליהדות והתחילו לשמור מצוות לפני כשנה. בהיותם בגדר תינוקות שנשבו היה מקרה בלתי טהור לאשה ב"מ שזינתה עם איש פלוני רחמנא ליצלן בהיותה אשת איש על ידי חופה וקידושין. הדבר נודע לבעלה והוא כעס עליה מאוד כמובן אך לאחר זמן נתרצה ומחל והמשיכו לחיות יחד. ושואל כעת האם יש מקום להיתר להמשיך לחיות יחד אחרי שנודע לו שאשה שזינתה נאסרת לבעל ולבועל מכיון שלא ידעו מאומה מדיני התורה הקדושה. האם האשה כעת מותרת לו או חייב לגרשה?
סליחה ומחילה על שאלה שכזאת אך זו היא המציאות העגומה.
בכבוד רב ובברכת התורה
ממתין לתשובה.
תשובה:
שלום רב,
מאחר שהבעל הוא השואל, מצד אחד התשובה היא קלה יותר. אולם מאידך יהיה קשה מאד להסביר את התשובה לאותו אדם, אני אנסה להביא כאן את דברי הפוסקים, ותראה כיצד אתה מנתב את התשובה לאותו אדם.
מאחר שהאישה כמובן אינו יודע על אותה בגידה אלא רק שמע על כך מאשתו. והיא אינה נאמנת לומר זאת לכן ודאי הוא יכול לנהגו כרגיל משום שהיא אינה נאמנת, משום שתיקנו חז"ל (נדרים צ,ב) האישה שאמרה לבעלה נטמאתי אינה נאמנת חיישינן שמא נתנה עינייה באחר. וכבר דנו הפוסקים כיצד לדון באישה שאומרת כן דרך וידוי האם במקרה כזה היא נאמנת או לא, משום שאז לכאורה לא ניתן לומר שעייניה נתנה באחר. אולם מאידך יש פוסקים רבים הסבורים שגם באופן זה אינה נאמנת ראה שו"ת חת"ס אבה"ע סי' צה, וכך פוסקים היום. הלכה למעשה.
נוסיף, שבמקרה האמור, יש סיבה נוספת שהאישה אינה נאמנת משום שהיא אמרה את זה בשעה שהיתה מחללת שבת, שנאמנותה בכמחללת שבת היא כגוי (שאין לו נאמנות). ואפילו אם אמרה זאת במסל"ת, לכאורה גוי אינו נאמן להחמיר אפילו במסל"ת. כך מבואר בשו"ע יו"ד סי' טז לענין דין אותו ואת בנו, שהמוכר אינו נאמן לומר שזו בהמה ובנה כדי להחמיר ולאסור. וראה עוד בביאור הגר"א (אבה"ע סי' יז על סעיף לז) שהרחיב בנושא של מסל"ת של גוי לחומרא.
אולם במדה שהבעל מאמין לה "כבי תרי" נפסק בשו"ע (ראה שו"ע ורמ"א סי' קטו סעי' ז') שהיא אסורה לו. וטעם האיסור במקרה כזה הוא למעשה משום שוויא אנפשיה חתיכה לאיסורא, ולכן דווקא אם הוא מאמין ברמה כזו היא נאסרת עליו.
ומהו רמה כזו של נאמנות, ראה בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"א סי' יד) שביאר שודאי שאמרו חז"ל שאינה נאמנת אין הכוונה שהבעל יכול לומר שלמרות שאמרו שאינה נאמנת אני מאמין לה. שהרי בדיוק על דבר זה קבעו חז"ל שאינה נאמנת. אלא הכוונה היא שאם הוא מאמין לה לגמרי בכל נושא שבעולם, ומעולם לא חשד בה שמא היא משקרת (לא על הנושא הזה!) אז בעצם הוא אומר, למרות שחז"ל אמרו שאשה אינה נאמנת, במקרה שלי מדובר באישה שלעולם אינה משקרת וכד', כלומר, הוא מחריג את הסיפור האישי שלו – את אשתו מכלל הנשים, ואז הוא יכול להאמין לה. אחרת, לא יעזור אם הוא אומר שבמקרה הזה הוא מאמין לה. אולם הוא מסייג את זה בעוד אופן, שאם יש רגלים לדבר שאכן היא זינתה, הוא שוב יכול להחריג את המקרה האישי שלו ולומר במקרה זה היא נאמנת (אלא שצריכים לדעת מהו רגלים לדבר, לא כל חשד המבוסס על פרטים אי אלו ואחרים כבר נחשב לרגלים לדבר. וסיום כותב באגרות משה שאפשרות זו של נאמנות כבי תרי היא נדירה, וראה עוד מה שכתב שם בסוף סי' כד.
בהצלחה
