כיסוי ראש או פאה ? ספרדים אשכנזים ?

יש איסור חמור לספרדיה ללכת עם פאה מחמת ולא תיטוש תורת אימך
אפשר להבהיר לה שלא תראה את זה כאופציה כי גם לאשכנזיות בעיקרון אסור ללכת עם הפאות שמוכרים היום כי הן לא עונות על כל גידרי ההלכה
(ברק, תזוזה ומראה טבעי פאה כשרה לפי ההלכה שפסקו אז זה שיהיה ניכר שזה לא יראה כשיער טבעי (סינטטי) שלא יזוז ושלא יהיה עם ברק והפאות של היום הם טבעי טבעי טבעי רח"ל)

במחילה מכבוד תורתו של הרב המשיב, אני חושב שיש כאן טעות – הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל מעולם לא אסר פאה, ואדרבה בספריו מובא במפורש להתיר.

וראשית, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סי' י"א):

"מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה… ומקורו מדברי שלטי הגבורים… ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל… והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה… ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א… דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

במסקנתו שם הוא מסיק שבמקום שנהגו ללכת בפאה, אין בה משום דת יהודית, ואין מקום לאסור.

וכן בשו"ת אור לציון חלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז – פסקי הלכות בקצרה) גם התיר במפורש:

"הלכה: מותר לקרוא דברים שבקדושה כנגד אשה הלבושה פאה נכרית. ביאור: ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".

ואציין עוד כי בחוברת "כיסוי ראש לאשה" (יו"ל בתשס"ח) מובא, "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות".

ואכן אימתו את הענין עם הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א, ראש ישיבת "אור לציון" ורבה של שכונת מטרסדורף בירושלים, ואמר כי כך הם הדברים, ממש כמו שכתב בחוברת הנ"ל. וגם אישר את השמועה כי יש עמו מכתב ארוך מאביו הגאון זצ"ל בענין זה, ובו הוא כותב בפירוש כי יש עדיפות לפאה על מטפחת מפני שמצוי בה גילוי שערות, ואין הוא סובר כדעת המתירים גילוי אצבע אחת או שתי אצבעות וכו'. אך לא רצה לפרסם את המכתב עד אריכות ימים ושנים של הגר"ע יוסף.

ורמז למכתב זה ניתן לראות בספר "תפארת ציון", ושם כתב בזה הלשון: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית… היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים".

אני מודע לזה שבין תלמידיו יש עדויות סותרות – אחד אף אמר בפשטות, שפעם אסר לו ופעם התיר לו… והתשובה לזה היא כנ"ל – שהוא רצה להסתיר את דעתו, למרות שכתב במפורש בספריו (וגם שם העלים את הענין, וכתב בכותרת כיסוי ראש לאלמנה וגרושה, וכו').

וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, בשו"ת שמש ומגן (חלק ב): "והיום ראיתי שגם הגאון רבי בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד ש"ג ורמ"א. ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו".

המגיב אלחנן כתב: "גם לאשכנזיות בעיקרון אסור ללכת עם הפאות שמוכרים היום כי הן לא עונות על כל גידרי ההלכה" וסיים בכך שהפאות היום הם "טבעי רח"ל".

להוי ידוע שלדבריו אין שחר, ואין שום הבדל בין הפאות בזמן המשנה, הגמרא, הראשונים והאחרונים, לבין זמננו אנו במאה שנים האחרונות. אין שום הבדל בין הפאה משנה שעברה לפאה בשנה הזאת, למעט שכלולים זוטרים כמו "קרקפת לבנה" (ומי יודע, אולי את ההמצאה הזאת גם המציאו בזמנם). מראה השיער הוא בדיוק אותו דבר, ואין שום "התדרדרות" בנושא הזה כמו שמנסים אינשי דלא מעלי להציג מצג שוא.

כל ה"התדרדרות" נעשתה במוחם של יוצרי פשקווילים למיניהם, שכבר מזה 40 שנה כותבים שיצאו היום פאות חדשות שלא היו בעבר, ומדברים על "שכלולים" שאינם אלא נסיונות לדמות לפאות מראה טבעי, כאשר נסיונות כאלה היו עוד בזמן הגמרא.

ואכן כשמעיינים בספרי ההלכה, רואים שמזה דורות רבים היתה הפאה בעלת מראה טבעי לחלוטין, ועם זאת התירוה פוסקי ההלכה, בניגוד ל"תקנונים" שונים שבדו העסקנים מלבם, והחתימו עליהם את הרבנים כחותמת גומי, בניסיון עילג להפוך את כל הפאות ל"פרוצות" (אסור ארוך ואסור קצר, אסור פזור ואסור אסוף, אסור קארה ואסור תלתלים, וכו' וכו' ע"ז הדרך…), במקום לכתוב בפשטות, את מה שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו "דת והלכה":

"קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

ולהלן לקט קצר מדברי הפוסקים שדיברו בנושא והזכירו את מראה הפאה בזמנם.

במשנה בשבת (דף סד.) נאמר, "יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה". ומכאן הביא הגר"א ראיה לדברי הרמ"א שהתיר פאה נכרית. וכן המג"א. וביאר מחצית השקל את דבריו: "ועיקר ראייתו מסיפא, דילדה לא תצא בשיער של זקנה", כלומר שהזקנה התקשטה בשערה הנאה של הילדה, ויצאה עמו לשוק (שבזה מדובר במשנה). ובגמ' שם: "בשלמא זקנה בשל ילדה, שבח הוא לה". ועוד שם, "כדי שלא תתגנה על בעלה". וברש"י שם: "כדי שלא תתגנה התירו לה קצת קישוטים הנאים". ובתשובות הגאונים שם: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן". ובתוס' רי"ד שם: "וגם בפאה נכרית שהיא תכשיט". ובפני יהושע שם: "דשבח הוא לה, ומקישוטים הנאים שבאשה הוי". וברש"י בסנהדרין (דף קיב.): "פאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי".

והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "פאה נכרית. כמו מגבעת, ידבקו בו שיער נאה, והרבה… כדי שתתקשט בשיער". הרי לך שכתב "שיער נאה" ולא נראה כקש, והדגיש שהאשה מתקשטת בו. והשלטי הגבורים כתב: "אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם". ועוד כתב, "לא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה". וכן הרמ"א העתיק דבריו אלה והוסיף: "אע"ג דעבדה לקישוט". ושיער חברתה הרי הוא שיער טבעי, ויכול להיות יותר יפה משיער האשה עצמה.

וכן העתיק הפרישה, "לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה". וכן כתב הבאר היטב שם, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". והפמ"ג כתב, "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור". וכן העתיק אליה רבה את דברי הש"ג, "מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, אפי' עשויה משערותיה". וכן כתב עטרת זקנים שם על דברי הרמ"א, "דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש".

וכן כתב המשנה ברורה, שהביא את פמ"ג וכתב "ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חיברה לראשה ג"כ יש להקל". וכן העתיק כף החיים, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה". וכן כתב ערוך השולחן, "בין שהם עשויים משערה או משיער חברתה". וא"כ איך יתכן לומר שכל אותם המתירים לא התירו בפאות של ימינו, העשויות משיער טבעי, או נראות במראה טבעי, ואסרו בזה משום פריצות וכדומה?

ומלשונות הפוסקים האוסרים מוכח שדוקא מסיבה זו, שהפאה אינה ניכרת כלל, אסרו משום מראית העין:

מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות).

תשובה מאהבה: "בזה נראין הן… כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".

ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".

תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

ר' שלמה קלוגר: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

שו"ת חסד לאברהם (לפני מאתיים שנה): "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

הכיצד אפשר לומר שבזמן ההוא היו פאות קש, שהרואה היה מבחין בכך ממרחק של מאה מטר?

ומצינו לכמה וכמה פוסקים, שכתבו כי גם כאשר הפאה יותר יפה מהשיער הטבעי של האשה, אין בכך איסור, והוי כקישוט בעלמא שמוסיף יופי לאשה:

כן הבין בדעת שלטי הגיבורים הגאון הספרדי רבי יעקב פארדו זצ"ל בספרו "אפי זוטרי" (על השו"ע אה"ע סי' כ"א ס"ק ט'), וזה לשונו: "הנה הר"ב החבי"ב [בעל כנסת הגדולה] באות ה' הביא לשון שלטי הגיבורים שכתב דדוקא שיער המחובר לגופה אסור, שע"י גילוי שערה מתגלה בשרה, והוי ליה מקומות המכוסים שבגופה. אבל שערות התלושים בפאה נכרית, אפי' תהיה עשויה משערותיה שרי, ואע"ג דקישוט הוא לה, הוי לה כשאר תכשיטין".

וכן כתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל'): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם… אלא טעמם ונימוקם עמם".

וכן כתב הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל בשו"ת סתרי ומגיני (חלק ב' סי' מ"ד): "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה (בשנת תרצ"ב – לפני שמונים שנה) לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". ועוד כתב, "דהפאה נכרית נעשית עתה בהדרת היופי".

וכן כתב הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ז' אה"ע סי' ט"ז): "בדין פאה נכרית לנשים נשואות, אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור, וכן משום מראית העין, דהרואה נדמה לו שהן שערותיה ממש… קים להו לרבנן שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו".

וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת תבואות שמש (אה"ע סי' קל"ז): "לא אסרו חכמים לאשה שתתייפה כל מה שתוכל, רק שיהיה בהיתר, ועל האנשים לשמור עצמם שלא יביטו בהם. ואם באנו לזה, הלא כמה נשים יפיפיות שאפי' יכסו ראשן במטפחת ובצעיף, הלא רק מחמת רוב יופיין יש גירוי יצה"ר, האם נאסור עליהם לצאת לשוק או נאמר להם לכסות פניהם כגויים כדי שלא יביטו בהם אנשים. וגם ישנם היום הלובשים איזה כובעים או מטפחות על ראשן יוצאים מן הכלל ובוחרין בזה יותר משערותיהן ויש בזה גירוי יותר מהשיער, האם נאסור להם? גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפין האשה מאד, האם נאסור להם? אלא ודאי כל מה שהוא מותר ע"פ הדין, בין אם תכסה בבגד, או בשיער, העיקר הוא שלא יהיה מגופה, הוי ליה מלבוש על ראשה, ואין לנו להיכנס אם הוא מיפה אותה או לא, דזהו ענין הגברים שחובתם שלא להביט, ואפי' תהיה מכוסה בכובע אין ראוי להביט".

וכן כתב בתורת מנחם להגאון מליובאוויטש זצ"ל (חלק ג' עמ' קפ"ח): "פאה נכרית הוא ענין שנוגע לבנים ובני בנים, לפרנסה ובריאות, כדאיתא בזהר, שהדבר נוגע לבני חיי ומזוני… ובפרט בזמננו (תשי"ד), שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת". וכן הביא בשמו בספר "כבודה בת מלך", שיש להעדיף פאה על מטפחת, אפי' אם הפאה יפה יותר מהשיער הטבעי של האשה, וביאר זאת בתשובה שהשיב לו וזה לשונו: "הרי זה (שיער עצמה) פריצות ע"י גופה, וזו (פאה נכרית) ע"י דבר זר (דלבוש הראש דומה ללבוש הרגל וכו')".

וכן כתב הגאון רבי יוסף קאפח זצ"ל (חוברת "המשביר", אוסף תשובות מכת"י דף מ'): "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית". וכן הביא בספר "ברכת משה" על הלכות ברכות (פרק א' סעיף מ"ב בהערה): "וכ"כ מורי הגאון זצ"ל בתשובה כתב יד וזה לשונו, גם כיום לדעתי יכולה הכלה לחבוש פאה נכרית יפה שביפות ונהדרה שבנהדרות, והכי איתא במשנה, והוי כיסוי ראש מעליא".

וכן כתב הגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א, בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג'): "ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת".

וכן כתב הגאון רבי חיים דוב אלטוסקי שליט"א, בספר "חידושי בתרא" (על מסכת שבת סד:): "אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

וכן כתב הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל, בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ח): "ואין לבדות מלבנו לדמות האיסור הסתכלות שבאה"ע סי' כ"א למלבושי נשים. הלאו דלא תתורו נאמר בעיקר על הסתכלות באשת איש (דאין זנות אלא באשת איש), והרבה מיני הסתכלות אסרו משום הרהור הנלמד בעיקר מ"ונשמרתם", וגם בענינים אלו אין לערבב הפרשיות, ואין לדון משם מה שמותר ומה שאסור להתלבש. והרי מפורש אמרו שאסור להסתכל על בגדי צבעונין, ואפי' הכי לא אסרו לאשה ללכת בבגדי צבעונין בשוק (ורק באדום אסרו, דהצבע ניכר מאוד גם מרחוק), והוא הדין באם הבגד כמראה הבשר, וכמובן שיש עוד לחלק מבגדי צבעונין, אבל אין לדמות זה לבשר מגולה ממש. ודמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור, והרי בתולות פנויות יש שסוברים בשיטת השו"ע באה"ע סי' כ"א שנוהגות שלא ללכת בפריעת ראש, ואפי' הכי פסק באו"ח סי' ע"ה שאין איסור לקרות ק"ש כנגדה, ובנכריות מסתפק המ"ב דמותר, משמע אפי' אם דרכן לכסות, ויתכן שזה יותר מדמות ראיה שהאיסור גורם ההרהור וכאמור. וברור שאשה שאין שערותיה יפות ומתביישת לצאת בלא מטפחת, דמכל מקום כנגד שערה הטבעי אסור לומר דבר שבקדושה, ובכלל איסור פריעה הוי, וכשמכסה ראשה במטפחת או בפאה, אף שמתייפה בזה מכל מקום מותר".

וכi כתב בספר "לבושה של תורה" חלק א': "כדי לעשות הפאה נכרית כמראה טבעי, לא משתמשים בשום המצאה טכנולוגית חדשה, רק משתמשים בשערות אדם בלי להכניסם לחומרים חריפים (שהיו עושים כן כדי להכינה לצביעה) ואין צובעים אותם כלל (ומעיקרא עושים פאה משערות שצבעם כצבע שערות האשה), ואין לוקחים שערות מכמה נשים לצרפם יחד (אלא כולה מאשה אחת או לכל היותר משתי נשים), וכל השערות מחוברת להבד של הפאה נכרית כהדרך שהן גדלין בראש (ולא מהפכין השערות מלמטה למעלה) והצד שהיה סמוך להקודקוד הוא הצד שמחברים להבד וכו', ומחברים השערות להבד באופן שיצא מהבד באופן שדומה ככל האפשר ליציאת השערות מעור הראש, ומחמת כל הדברים הטבעיים השערות שומרות זוהרן וטבען ויפיין. ונוסף לזה התפירה המדוייקת והמצומצמת להיות מכוון לראש האשה, ע"י זה הפאה נכרית נראית טבעית לגמרי וכאילו היא שערות האשה ממש. ובשאר הפאות מעבדים השערות כדי לצובען לצבע אחיד, וכדי לאחד שערות שונות יחד, וכל פעולות אלו מפקיעים מהם המראה טבעי שלהם. ולפ"ז אין שום סיבה שלא היה אפשרי לעשות פאה נכרית משוכללת לגמרי גם בימי חז"ל".

וכן הובא בירחון התורני "המאור" שיו"ל בארה"ב בחודש שבט תשי"ג, לפני כשישים שנה: "נתייסדו כאן הרבה בעלי מקצוע מאחינו בני ישראל, לעיבוד פאות נכריות בשביל בנות ישראל הכשרות. היהודים בעלי מקצוע הזה, הינם ברובם ג"כ מהגרים שבאו לכאן בשנים האחרונות והתעסקו במקצועם הזה גם באירופה, וכי על כן הינם מומחים בעיבוד הפאות הנכריות לכל פרטיו ודקדוקיו, בתכלית היופי והשלימות. ישנן בעלות מקצוע מומחיות מפורסמות כאלו, שמעבדות פאות נפלאות, שהרואה אותן לא יכיר בשום אופן שאלו הן פאות נכריות" (עמ' י"ט, מאמר "פאה נכרית ודת יהודית").

ורק חלק קטן מהפוסקים, כתבו שאם הפאה אינה ניכרת כלל, כלומר שגם המתבונן מקרוב לא יכול לזהות שזו פאה, יהיה אסור, וכן פסק הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדלהלן.

במענה לשאלה, וזה לשונה: "מה דינן של פאות שאינן ארוכות מאוד או פרועות, אך עשויות משיער טבעי ומראה טבעי להן. האם מותר לנשים נשואות ללובשן?" ענה הרב בזה הלשון: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר".

ובמענה לשאלה, וזה לשונה: "רוב ככל הפאות ניתן להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ע"י כמה סימנים: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים. ד. המתבונן יכול לראות שאין שרשי השיער יוצאים מהראש. האם גם בפאות אלו היתה כוונת כת"ר שיש להחמיר?" ענה הרב בזה הלשון: "אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".

יישר כח לרב על תגובתכם, אכן הגר"מ שטרנבוך כתב שיש פאות שהן בכלל בגד אדום, אולם אם נרד לשורש הענין, הרי בגד אדום נאסר מפני שבולט, והוא כלל בדיני הצניעות – שכל דבר הבולט ויוצא דופן אסור. ממילא כל הפאות הנדושות, שהורגלו ללכת הנשים בהן, לא יתכן שיהיה בהם פריצות (ויעויין בשו"ת יביע אומר חלק ו' או"ח סימן י"ג, שהאריך שם להתיר לקרוא ק"ש נגד שיער נשים נשואות, וטעמו מפני שהורגלו בו ואינו מעורר הרהור – ולא חילק בין התסרוקות).

ואם תהיה פאה יוצאת דופן מאוד, באורכה או בנפחה, אז יש לאסור לשיטת הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

ומה שכתבתם על התיאורים מתוך דברי האוסרים, שהפאות יענו על קושיותיהם, הרי אנחנו הולכים כשיטת המתירים, והאוסרים אמנם סוברים שמשום מראית העין יש לאסור פאות שאינן ניכרות כלל (וככל הנראה הגר"ח קנייבסקי חשש לזה, בגלל דברי אביו הסטייפלר זצ"ל באגרותיו שחשש לדברי המהרי"ל דיסקין). אבל המתירים התירו מפני שאפשר "לתלות בהיתר" ולא מפני שניכר, ולא חששו למראית העין כלל מסיבה זו שאפשר לתלות בהיתר (ויעויין בשו"ת יביע אומר חלק ט' ביו"ד, מה שכתב לגבי גילוח במכונה, מדוע לא חוששים שם למראית העין).

ולדוגמא, בשו"ת אז נדברו למרן הגאון רבי בנימין זילבר, כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.

ובספר "באר משה" להגאון העצום רבי משה כרייף מתוניס, כתב "ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה". כלומר, ההוה אמינא של האוסרים היתה לאסור משום מראית העין, והש"ג בא לאפוקי סברה זו, וזהו חידושו.

ובספר "דברי חיים" כתב: "ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית… ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה – אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.

ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, רב דק"ק חרדים חיפה, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית, כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין – הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.

ובספר "אמרי המזג" כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר – הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.

ובספר "חידושי בתרא" להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, חתן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, כתב במפורש: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

ובספר "מגן גיבורים" כתב: "וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה?

ובשו"ת "סתרי ומגיני" כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה: משום שעתה (בשנת תרצ"ב) עושים את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה (דלא כטענות אותם האומרים שלפני שמונים שנה היתה הפאה קש ותבן), למה נחשוד אותה? ואם הפאה היתה נראית כמראה צמר מנופץ, לא היה כלל מקום לחשד…

ובשו"ת "ישכיל עבדי" כתב: "ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי גם הש"ג לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', הרי לך שכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה – אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.

ובשו"ת "אגרות משה" כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק? יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש!

ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".

וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" עמ' צ"ד: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (שע"י מכון הוראה ומשפט דק"ק חניכי הישיבות בראשות הגר"מ גרוס שליט"א, קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור, ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".

ובספר "אבני ישפה" (ח"ה סי' קמ"ה) הנ"ל כתב: "כיום נעשה מצב שרוב הנשים לובשות פאה נכרית, ואם כן ודאי שלא שייך לומר שיש כיום ענין של מראית העין, שהרי יודע כל אדם שיש כאן פאה נכרית. ודבר זה דומה לתחילת השימוש בשעון שבת, שבתחילתו היתה מראית העין שאנשים חשבו שהוא מכבה או מדליק האור בשבת, אבל אחר שהתפשט הדבר שוב אין מראית העין, כי הוא דבר שרוב בני אדם עושים, ולא שייך בזה ענין של מראית העין. וכן הדבר בענין הפאה הנכרית… בזמננו הדבר ברור שהוא נפוץ ביותר, ולא שייך כלל מראית העין, וממילא גם הבאר שבע שאסר הפאה הנכרית, היה מודה אם היה רואה המצב שנוצר בימינו".

ובספר "עמודי שש" הנ"ל למסכת בבא מציעא (צא. עמ' ק"ע בהערה) כתב: "יש להתיר מהטעם הנ"ל שההיתר מצוי מאוד ומהיכי תיתי שיתלו באיסור, וע"פ זה נראה דבלבישת פאה אין לחוש למראית העין שיראוה שהולכת בגילוי ראש, דמהיכי תיתי שיתלו בגילוי ראש, והרי מצוי ומפורסם לכל שיש פאות בעלמא, ולכן המתירים בזה לא חשו למראית העין. ואף אלה שאסרו משום כן, היינו בזמנם שזה היה מעט ולא מצוי". וכל פוסקים אלה הבינו שהרואה "תולה" שזאת פאה, ולא "יודע" מחמת שהיא ניכרת.

ובשו"ת "תבואות שמש" למרן הגר"ש משאש כתב: "גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה… ואיזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים?"

ובשו"ת "דת והלכה" למרן הגר"מ שטרנבוך כתב: "כעת שרבו הנשים בפאות נכריות, הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן". כלומר, לא מחמת שהפאה איננה ניכרת, אלא מחמת שהרואה "ידמה" שהיא לובשת פאה (ולמרות שכתב בתוך דבריו ש"ראוי להימנע" מפאות שאינן ניכרות כלל, אולם פשוט מדבריו שמותר מעיקר הדין).

ובשו"ת "אור יצחק" להגר"י עבאדי שליט"א כתב: "ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות".

נמצאנו למדים שטעמם של הפוסקים המתירים הוא שאין מראית העין, למרות שהפאה איננה ניכרת, ולא שייך לומר שגם אליבא דהמתירים יש לאסור בפאה שאינה ניכרת.

יישר כח על תשובת כת"ר.

אני מבין שאתם מניחים שכיסוי ראש הוא משום צניעות, או משום היכר שהיא נשואה, וממילא כשלא ניכר שאין זה שיער עצמה, ביטלת כיסוי הראש.

לענ"ד דבר זה אינו נכון, מכמה וכמה סיבות.

ראשית, אין למדים הלכה מטעמי המצוות. וכן כתב הגר"ע יוסף בספר הליכות עולם (חלק ב'): "באמת טעמי המצוות האמיתיים ידועים רק לפני ה' יתברך נותן התורה. כאמור: "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ואין לנו להסתמך על טעמי המצוות שכתבו המפרשים, להוציא על פיהם מסקנות להלכה, שאין הלכה כר' שמעון דאמר דרשינן טעמא דקרא, אלא כחכמים שחולקים עליו בזה, וכסתם משנה בבבא מציעא (קטו.), וכן פסקו הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה הלכה א') והטור ושולחן ערוך חושן משפט". עכ"ל.

ופשיטא שלא דנים להלכה ע"פ טעמי המצוות, ובאופן זה נהרסת כל התורה. שהרי יש פורקי עול הטוענים שכוונת התורה היתה שינוח האדם בשבת, ולכן אסרה התורה להדליק אש, כי בזמן הקדום היה טורח בזה, אולם בימינו אין טורח בהדלקה וכיבוי, ובפרט בחשמל, וממילא אין לאסור כיום, ויש להתיר גם נסיעה ברכב, שחסרון דברים אלו הוא היפך המנוחה ואינו אלא עול והכבדה. ועל זה הדרך נוכל גם לומר שכוונת חז"ל בהדלקת חנוכיה הוא פרסום הנס, וממילא נצא ידי חובה ע"י תליית שלטים גדולים המפרסמים את הנס, ללא הדלקת חנוכיה כדין. אלא ודאי שאין זו הדרך לפסיקת הלכה.

ולטענה שביטלנו טעם כיסוי הראש, הרי אפשר לטעון כך על שעון שבת, שלפי זה עקרת איסור הדלקה, ואפשר לטעון כך על מכונת גילוח או משחת גילוח, שלפי זה עקרת איסור התורה (ואולי גם טעם התורה שלא יראה כאשה) ועוד ועוד הערמות שמצינו בהלכה, כמו פרוזבול וכו', ולא מצינו מעולם שטוענים טענות כאלה.

ושנית, הנה כל זה נשען על ההנחה שכיסוי הראש הוא משום צניעות; כולי עלמא מודים שכיסוי ראש קשור עם צניעות, לאחר שבדיעבד יש מנהג כזה של בנות ישראל, לכסות את הראש. אך השאלה היא האם התורה קבעה שיש לכסות את הראש משום צניעות, או שמא זוהי גזירת הכתוב בלי טעם, או שהטעם הוא נסתר מאיתנו, או שזהו איסור דרבנן, או אפילו לא דרבנן אלא מנהג וכו'. עכ"פ, בתורה לא מפורש שום טעם, שממנו נלך ונגזור הלכות אחרות. ומשמע מרש"י כתובות ע"ב, ששיער מחובר לא נאסר מטעם פריצות אלא מטעם גזירת הכתוב.

וכן מוכח מהכסף משנה, שסובר בדעת הרמב"ם בהלכות ק"ש פרק ג' הלכה י"ז שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער מגולה ואסור לקרות ק"ש כנגד טפח מגולה, וא"כ ברור שלדעתו אין איסור חפצא של ערוה בשיער וגם אינו מביא לידי הרהור, ומוכרח דשיער נחשב פחות מביא לידי הרהור מאשר טפח מגולה, וע"כ איסור גילוי שיער לא הוה משום פריצות, אלא גזירת הכתוב בלא טעמא.

ויש שהביאו טעם ע"פ סוד לענין כיסוי הראש, שטעם זה שייך דוקא בשיער מחובר. וכן כתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל'): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם… אלא טעמם ונימוקם עמם".

ויש הטוענים שבכלל יסוד כיסוי הראש הוא מנהג (עד שהיה אחד מהגדולים שרצה לבטלו, כי טען שהתבטל המנהג בימינו לגמרי), וכל האיסור הוא רק מדרבנן, ראה בתרומת הדשן סי' רמ"ב, שכתב בדעת הרמב"ם שפריעת ראש איסורה מדרבנן, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא סבירא ליה הא דפריך תלמודא "דאורייתא היא" רצונו לומר רמז דאורייתא יש לה".

ובוודאי שאין טעם התורה לאסור שיער משום פריצות, דאם שיער הוא פריצות בעצם, מהיכי תיתי לרווקות ללכת בפריעת ראש? וגם לא דרשינן טעמא דקרא לחומרא (לאסור פאה נכרית מטעם זה) כאשר הטעם כלל לא מפורש בתורה.

ואמנם, לאחר שנהגו בנות ישראל לכסות את הראש, הרי המשנה מהמנהג היא פרוצה. אלו דברים פשוטים. גם דת יהודית, שכל עניינה הוא מנהג בנות ישראל (ראה שיטה מקובצת כתובות עב: "דת יהודית. דברים שאינם אסורין מן התורה, אלא מנהג בנות ישראל הם, לצניעותא בעלמא. והיא עוברת על דת המנהג") נאמר בגמרא כי המשנה מהמנהג היא פרוצה.

וממילא גם אם מוצאים בראשונים לשונות של "פריצות" בקשר לגילוי הראש, או שהרמב"ם כתב זאת בהלכות צניעות, אין זה אומר שהתורה קבעה זאת (וראה לעיל תה"ד בדעת הרמב"ם) ובוודאי שאין זה אומר שזהו הטעם לאיסור התורה.

ולכן, אשה ההולכת בגילוי ראש נחשבת כפרוצה, אלא שבימינו כבר אין בזה פריצות מחמת שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם רוב הנשים היהודיות מגלות ראשן, והרווקות הולכות בגילוי ראש, ורוב החרדיות הולכות בפאה, ולכן כתבו הפוסקים שבימינו מותר לקרוא ק"ש כנגד אשה נשואה הרגילה לגלות ראשה. אבל הרגילה לכסות ראשה, אם תגלה ראשה פתאום – אכן יש בזה פריצות ולכל הדעות אסור לקרוא ק"ש כנגדה.

וזאת מפני שגילוי שיער אינו כמו שוק וירך, ומידת הפריצות שלו תלויה במנהג. ולמעשה כתבו הפוסקים שהיום היה צריך להתיר לגמרי גילוי ראש, אילולא גזירת הכתוב שאשה נשואה חייבת לכסות ראשה.

וכמו שכתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "שמש ומגן" (אה"ע ח"ב סימן ט"ז): "והאיסור שלה לא מפני הרואים, אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש, שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאה נכרית והיא נשארה מגולה, ועוברת על דת משה, ולכן די לנו לקבל את מה שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש, ואף שהיום פג הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך, עכ"ז גזירה דאורייתא נקבל. אבל אין לנו להוסיף עליה שום דבר קטן או גדול, כיון דבעיקרא דמילתא אין כאן חציפות ואין הרהור".

וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת "דת והלכה" (סימן א'): "ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן".

ואם כוונת כת"ר לאסור מפני שנדמית כרווקה, הנה אפילו הגר"ע יוסף הביא סברא זו ביביע אומר (כמדומני חלק ה' סימן ה') ודחה זאת מכל וכל, כי מה לי איסור כרת מה לי איסור סקילה (זה לשונו שם), מה לי נדה מה לי אשת איש, שניהם אסורים ואין שום הבדל. ולא מצינו בראשונים ואחרונים שיש ענין שנשואה תיראה נשואה. אדרבה, בגלל טעות זו יש המקילים בכיסוי ראש למחצה וחושבים שדי בהיכר.