גחלים של מנגל שהזיקו לגלגל של רכב

לענ"ד נראה שאם הוא הגחלים היו במצב שאין מזיקים אלא במקומם , ואין להם אפשרות להזיק במקומות אחרים, יש מקום לחייבו בכולו,.ורק דלא מלאו ליבי לחלוק על דברי הקהלות יעקב והאבן האזל ולכן יתפשרו בזה, ואם הגחלים במצב שיכולים עדין ללכת ולהזיק חייב לכו"ע.
נימוקים
הנה בשאלה זו יש לדון מאיזה שם מזיק יש לחייבו, כיון שאם חיובו הוא מצד אש, הרי שבדין הוא שיהיה חייב, ומאידך אם חיובו הוא מצד בור, והוא מצד דהניזק בא למזיק הרי שכידוע דכלים התמעטו מבור ובדין הוא שיהיה פטור לכה"פ בדיני אדם.
והנה ראיתי שבקהלות יעקב בב"ק סי' ד' נסתפק בזה והיות שיש מקום גדול לדון בדבריו, הביא את דבריו לפי הסדר ומה שנלע"ד לדון בדבריו והנה בריש דבריו כתב וז"ל יש להסתפק הי' בור עשוי ברה"ר ובא אחד והניח שם גחלים באופן שאין האש יכול לצאת לחוץ, ונפלו שם כלים ונשרפו אי חייב על הכלים כדין אש או דפטור על הכלים כדין בור ותקלה שהניחם ברה"ר, והספק בזה הוא דבפשוטו מבואר בגמ' בהא דאש עדיף מבור הוא משום שהולך ומזיק אבל הני גחלים שאינם יכולים לילך רק שהניזק בא אצלו י"ל, דדינו כתקלתו ובורו, אבל מ"מ אינו דומה ממש לבור שאינו מזיק כלל רק שהנופל הוזק בו מכח נפילתו וכובד עצמו, משא"כ הני גחלים שבתר שבא הניזק הרי הגחלים שורפין, ומזיקים הם ולא רק בגדר "הוזק בו" הוא
וכתב ע"ז, הדבר מוכרע דגם כשמזיקו נחשב בור מהא דבור שחייבה תורה להבלו, ולרב דוקא להבלו ולא לחבטו, ופטור על כלים שהוזקו בהבלא כמבואר בדף נ"ד א' כגון כלים חדתי דפקעי בהבלא ע"ש, והרי ההבל הוא בגדר מזיק שפועל פעולתו על הניזק ולא רק שהדבר הוזק בו, ואפי"ה הוא בדין בור כיון שעכ"פ הניזק בא אצלו, וקצת יש לצדד דאין ההבל מזיק בעצמותו אלא כל דבר מורכב מד' יסודות אש רוח מים ועפר והרכבתו מתפקעת מעצמה בהיותו בהבל הבור שאינו לפי הרכבתו עיי"ש,
והביא ראיה לדבריו מהא דלרב שסבירה ליה דבור שחייבה תורה הוא להבלו ולא לחבטו דמצד חבטו אי אפשר לחייב היות וקרקע עולם היזקתו, וא"כ לכאו' בכל פותח בור ישן גם לרב יהיה פטור כיון שגם ההבלו שנמא שם הוא הבלו שאינו שלו, ודמי לחבטו דקרקע עולם הזיקתו שבזה הבלו שהיה קודם הזיקתו, ואלא דע"כ דהבלו הוא מזיק מצד עצמו ובמה שמגלה אותו הרי שהוא גילה את המזיק וכדברי החזו"א ב"ק סי' ב' ס"ק י"ד שהוה כאש, משא"כ בקרקע עולם שלקרקע אין שם מזיק סבירה ליה לרב שבמה שמגלה אותו אין מצד מה לחייבו ע"כ ראשית דבריו.
והנה במה שכ' דגדר ההבל הוא מצד שהוא מזיק לכאו' צע"ג לומר כן, דהנה יעיון בגמ' שם בדף נ: שהביא למחלוקת רב ושמואל אם בור שחייבה תורה הוא להבלו או לחבטו, דלרב חיובה הוא מצד הבלו היות ומצד חבטו אי אפשר לחייב דחבטה קרקע עולם הוא דאזקיה, ויעיון בשטמ"ק שם שהביא מדברי הרא"ה שכ' וז"ל אמר רב בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה, פירוש דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור, אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו, וחייביה אבורו ואהבלא, וכיון דלא חזינן דחייביה, אלא אהבלא חבטה כדקאי קאי ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא, דמדבריו בדבריו דבילפותא דבור שחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו, ויעיון בתוס' שם בדף נ: ד"ה לשמואל שכ' לשמואל אגובה נמי מחייב, ע"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע, דאי בנחבט בגובה, מודה רב דחייב כמו באבנו סכינו ומשאו דאמר לעיל ג. אי דאפקריה וכו' עיי"ש.
ועתה ניחזי אנן דלכאו' מבואר מסוגיית הש"ס דהבל אינו מזיק כאש אלא שהעדר אויר גורם למיתה ולנזקין, כיון דאם המציאות בהבל היה שהוא מזיק מצד עצמו, באמת צ"ע מנ"ל לרב שבאבנו סכינו ומשאו שיהיה חייב, דלכאו' אם כל מה דמצאנו בקרא הוא חיובה דבור שהוא מצד הבל והבל בעצמותו הוה מזיק הרי שאין לך בו אלא חידשו וכמו שלרב אי אפשר למילף מאותו ילפותא חיובה דבור הבא מצד חבטה כן לא הוכל אנן למילף מפסוק זה חיובה דבור הבא בחבטה שאינו מזיקה מכח עצמה, ורק דכל ההזק נעשה מהניזק עצמו [אי לאו שנאמר שמהפסוק ילפינן גם לבור ברשותו, ומיניה לאבנו סכינו וצ"ע] ורק דמוכח מזה דדין ההבל הוא מצד שהעדר אויר הוא הגורם שאין הדבר הנופל שם נשאר בחייו, או ניזק, [וכמו שגם הביא הקהלות יעקב עצמו שם צד זה, מצד שכל דבר מורכב מד' יסודות וכו' עיי"ש] ולכן כל מה שנתמעט חבטה בקרקע הוא רק מצד דקרקע עולם הזיקתו, אבל מצד המזיק עצמו של בור גם בהבל כל ההזק נעשה ע"י הניזק, ולכן באמת שאפשר למילף בור דאבנו סכינו ומשאו, שאין בו החסרון דקרקע עולם, מבור דהבלו כיון שבאמת שניהם שוים ודו"ק.
ומה שהוכיח דבריו מהא דמצאנו דהמגלה בור של חבירו חייב לרב ולא אמרינו דהבלה דעולם הזיקתו, יש לומר או דגם אם המציאות הוא שההזק נעשה כולו ע"י הניזק עדין אין זה אומר שההבל הוא דבר שאין בו ממש, ויכול להיות שהמציאות של ההבל הוא חום הנובע מגודל הבור שהוא הנותן שאי אפשר לנשום בו וכדומ' אבל מ"מ אין ההזק נעשה ע"י בדרך חיובי אלא בדרך שלילי, ולענין זה דינו כאבנו סכינו ומשאו, יעיון בגידולי שמואל שכ' לפי דברי הרא"ה שהבאנו לעיל שחויבה דהבלה הוא באמת גזה"כ, וכן עי' בחיושי הגרנ"ט סי' ק"י מה שכתב לתרץ בזה, או כמו שכ' האחרונים דפתיחת הבור בהבלו הוא כמו מסירת דליו עי"ש, עכ"פ נמצאינו למדים דלכאו' אין מקום להוכיח מבור דהבלה שמצאנו לחיוב בור גם אם הוא בדרך מזיק מצד עצמו שלכאו' לפי זה היה מקום יותר לומר שחיובה דגחלת תהיה מצד אש, כיון שהמזיק נעשה ע"י כח המזיק, ונראה דאף דמצאנו דדתאי גבר לענין בישול כדי קליפה, מ"מ גם בזה הבישול נעשה ע"י החום היוצא עד שיעור זה ולא להיפך ודו"ק.
ורק דבקהלות יעקב שם כתב אח"כ שלכאו' דבר זה יהיה תלוי במחלוקת התוס' והרא"ש [והביא מהרא"ש ראיה לדבריו, ולכאו' דבריו צ"ע וכמו שנבאר בהמשך הדברים].
דהנה יעוין בגמ' בדף ו: רבינא אמר לאתויי אבנו סכינו ומשאו שנפלו לרשה"ר והזיקו עיי"ש המשך דברי הגמ' שדימו זאת לבור, ויעיון בתוס' שם ד"ה היינו בור שכ' שלכאורה דברי הגמ' מיירי כשהזיקו הכותל והאילן בשעת נפילה, מדלא קאמר שם אי בהדי דקאזלי קמזקי עיי"ש ובסוף דבריהם כתבו וז"ל והשתא אתי שפיר דמדמה ליה לבור טפי מלאש ואף על גב דבשעת נפילה יש לדמותו לאש כמו לבור דמאש חלוק במה שאין כח אחר מעורב בו ומבור חלוק במה שאין תחילת עשייתן לנזק אלא לכך דימה אותו לבור משום דבהיזק דלאחר נפילה אין לדמותו כלל לאש אלא לבור, ובדעת התוס' יש שכ' [עי' שיעורי ר' דוד] שדעת התוס' הוא באמת שגם בשעת נפילה בסופו של דבר הוא שם המזיק הוא בור, וכוונת התוס' הוא שמה שאנו מדמין אותו לבור הוא היות ולאחר נפילה שם המזיק הוא בור הרי שגם בשעת נפילה נגרר שמו בתר אחר נפילה, ודבריהם צ"ע ראשית כל היכן מצאנו דשם המזיק יהיה נגרר, ועוד דאם הוא נגרר לכאו' המאוחר נגרר למוקדם ולא חהיפך וא"כ איך אפשר לומר דבשעת נפילה שם המזיק נגרר לשם המזיק דאחר נפילה, ורק דבדברי התוס' צריך לומר [וכמו שראיתי שגם בחידושי ר' נחום שכ' כן, וכן מוכח בדברי הרא"ש שכ'בשהתוס' נסתפקו ולא משמע שם שהדבר הוכרע בדברי התוס'] שאין הכי נמי שדעת התוס' דבשעת נפילה שם המזיק יכול להיות גם שם המזיק דאש שאינו פוטר בכלים וכדומ', ועכ"ז הגמ' כתבו היינו בור כיון ששם בור שייך גם אח"כ, אבל אין הכי נמי אין ראיה מדברי הגמ' ששם המזיק שם הוא מצד בור, שנמצאנו למדים שדעת התוס' דבכותל ואילן בהדי דאזלי אפי' אם אין בו המעלה דכל אחר מעורב בו יש מקום לחייבו מצד השם מזיק דאש.
ומאידך יעוין ברא"ש בסוף סי' א' שכ' וז"ל ואם הזיקו בשעת נפילה נסתפקו בתוספות אם יש להם דין אש או דין בור ונראה דיש להם דין בור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הילוכן, דהנך נעשו בור על ידי כח אחרים אבל כותל ואילן מחמת ריעותא נפלו מעצמן כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר והזהירו ב"ד הבעלים להפילו ואם משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור לא גריעי מחמת זה וכל שכן דיש לחייבו יותר מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה לרשות הרבים והזיקה ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק שור יוכיח עכ"ל דלכאו' מבואר בדבריו דבדבר שאין כח אחר מעורב בו אי אפשר לחייבו מדין אש אלא מדין בור, ומיניה דבאופן דידן שאין כח אחר מעורב בו דינו כבור שפטור על הכלים ולא אש.
ורק דגם לדבריו צ"ע לומר דדמי לדין דידן, כיון שהמעיין בדבריו שכ' שלא דמי לאש כיון שאין כח אחרים בזה, הרי יראה שלדבריו לכאו' מה דכ' בגמ' שכן כח אחר מעורב בו אינו קולא אלא חומרא, ושלכן כתב שאין לדמותו לאש כיון דאם מה דכ' בגמ' שכח אחר מעורב בו היה קולא אזי מחמת הקולא אין סיבה לומר שלא יהיה לו החומר דאש, ובהכרח דלדעת הרא"ש מה דכ' אחר מעורב בו הוא חומר בדבר וצ"ע ביאור הדבר, ויש לפרשו בשני אופנים או כמו שכ' הרשב"א ביחס לאבנו סכינו ומשאו וז"ל ולא אמרו כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהניחה בעל התקלה מ"מ שמירתה עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו, וכן אבנו וסכינו נמי אף על פי שהניחן ברשותו הי' לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן להפילן ולהזיק, וכונתו שבכותל ואין אי אפשר לומר כן, וע"כ אין לייחסו למזיק כאש, ומיניה שבאופן דידן שלא שייך חסרון זה כיון שהרי הוא מזיק מראשיתו בדין הוא שיהיה חייב, או שכוונת הרא"ש אינו רק לאפוקי שלא שייך לומר בזה שאינו מזיק מראשיתו, אלא שכוונתו הוא שמצד דיני מזיק יש לפוטרו כיון דבמה שלאבנו וסכינו יש כל להזיק מיד ע"י הכח אחר הרי שבהשימו את האבן על הגג הרי שהוא עשה מזיק, ויש מקום לייחס את המזיק אליו מצד דהמזיק הוה שלו, משא"כ בכותל ואין אין במה ליחס את המזיק אליו ולכן אין ללמוד אותו מאש, אשר גם לפי ביאור זה בגחלת שאין בו מה דמבואר בכותל שבתחילת יצורו לא היה בו שם מזיק אין סיבה שלא יחשב כמזיק של אש, שלפי"ז נמצא שגם לדעת הרא"ש אין סיבה שבאופן דידן לא נחשיב את המזיק למזיק של אש שחייב גם על הכלים.
וכל מה שנשאר לנו לדון הוא מדברי האבן האזל בהלכ' נזקי ממון פרק י"ג הלכ' י"ט שכ' שמצאנו בירושלמי שפליגי בזה, וז"ל והנה מצאתי דבשאלה כזו מדובר בירושלמי בגדר מחלוקת, והוא דבירושלמי פ"א הל' א' איתא אמר ר' יוסי מה אם המניח גחלת לרה"ר עד מקום שהיא מתהלכת היא מזקת, מאי כדון א"ר יוסי ב"ר בון תיפתר במניח סכין סמוכה לרה"ר כמה דתימר תמן האש נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו אוף הכא אדם נוגע מצד אחד ונתחלחל כולו, ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי בור מלא מים ונפל שמה גדי קטן ונכנסו מים דרך אזניו ונתחלחל כולו וכא נתחלחל כולו, והפני משה פי' דהא דר' יוסי קאי על בעיא הקודמת דר' ירמי' בעי היתה מהלכת ופולטת עשבים מהו, והמעיין בדבריו יראה שאין שום טעם לפירושו והוא מחבר ענינים נפרדים והפשוט הוא דבעיא דר' ירמי' נשארה באבעיא, והא דר' יוסי קאי על ברייתא הקודמת והוא, דמקודם לזה קתני ברייתא רבי תני הניח גחלת ברה"ר ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש, והיינו דעל הצלוחית חייב דוקא לר' יהודה דמחייב על כלים בבור ועל כליו משום אש דחייב גם לרבנן, וע"ז אמר ר' יוסי ופריך דהא גחלת ברה"ר אינו מזיק אלא עד מקום שהוא מהלך היינו במקום שהניחוהו שם הוא מזיק, ואם כן אמאי הוא אש וע"ז אמר הגמ' מאי כדון, והפי' דאיזה עניני בור נוכל להביא שיהי' דמיון לגחלת [ויש להעיר דצ"ל כדין ביוד דמאי כדון הוא בירושלמי שאלת מסקנא כמו בבבלי מאי הוי עלה, ועיין בערוך דכדון הוא עתה, אבל כדין ביוד הוא כזה כמו כה תאמרון בפ' וישלח מתרגם אונקלוס כדין תימרון] וע"ז אמר דכל אפשרות הסברא לומר דגחלת הוא אש משום צד החלחול דאש נוגע ושורף, וע"ז אמר דגם סכין חד הוא מחלחל ולכן אמר במניח סכין שלא נפל עליו והוזק בדרך חבט אלא שהי' מונח בכותל הסמוך לרה"ר ובדרך הלוכו נגע בו, וכן הוא בגדי שהמים מחלחלין דרך אזניו, ומזה דגם בעניני בור שייך חלחול ומ"מ הוי ודאי בור.
ורק דנראה דמלבד מה שהעיר בלשון דכדון, עדין צ"ע דגם לדבריו צריך עיון איפה חזר בו הירושלמי בתירוצו שאינו מצד בור ולא מצד אש, ועוד דלדבריו צ"ע הלשון דמהלכת בגחלת, וכן מה שדימה לנחלחל באוזן צ"ע שהרי הגדי שנפל שם למים הא לכאו' מיירי שם שכל הגדי נפל לתוך המים ורק שהמים נכנסים דרך האוזן, וא"כ מהיכי תיתי שיחשב מחמת זה כהולך ומזיק שיהיה ראיה שבאופן דגחלת חיובו הוא מצד בור, ורק דכוונת הגמ' הוא כמבואר בפני משה והגמ' שם רק בא להוכיח שאף שכדי שמצד ההיזק צריך שהמים יתחלחל ושזה תלוי במציאות בבהמה עם כל זה זה פשוט שזה נקרא שההזק נעשה ע"י כמו כן בהייתה מהלכת ופולטת עשבים עיי"ש וצ"ע, ומ"מ גם מדברי הרדב"ז שם נראה דגבי גחלת נקט שהוא מצד אש ולא בור עיי"ש.
עכ"פ זה ודאי שגם מדברי הירושלמי בריש דבריו ר' תני הניח גחלת ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש, שמבואר להדיא שבגחלת חיובו הוא מדין אש, ורק שבדבריו בהמשך יש להסתפק עם חולק על הדברים שהביא, ושפשטות צ"ע לומר כן וע"כ לכאו' מסתברא שגם באופן של הקהילת יעקב יש מקום גדול לחייבו מדין אש [ובפרט שגם מדין בור יש מקום גדול שיש חיוב בידי שמים כמבואר בברכת שמואל ב"ק סי' ב' אות ב' ד"ה והנה] לכן מן הדין נראה להתפשר בזה.
ורק דכ"ז הוא באופן שאין הגחלים יכולים להזיק רק במקומם אבל באם מצד הגחלים ההזק יכול להיות בהולך ומזיק יעיון בדברי התלמיד הרשב"א בב"ק דף ו'. שכ' דבשור שדחף טלית חבירו לאש בעל האש חייב מחצה, אף דהוה שהוא כלים שבהכרח שחיובו הוא מצד אש, ונראה דאף דמדבריו אין ראיה שלא כדברי הקהלות יעקב כיון ששם האש מצד עצמו יש בו את כל מה אש צריך שיהיה לו כדי שיהיה לו השם אש שהולך ומזיק, ולכן יכול להיות שסביריה ליה שאף שההזק הוא ע"י שהניזק בא למשיק עדין חייב מצד אש, וכדברי התוס' בב"ק נ"ו. ד"ה אילימא דאין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר למקרב הדבר אצל האש, ובתוס' שם משמע דמיירי גם במזיק דאש, משא"כ בגחלת בבור שמצד עצמו לא שייך שילך לשום מקום, ובזה סביריה ליה להקהילת יעקב דהוה בור, משא"כ במניח גחלת במקום שיכול לזוז ברוח יכול להיות שגם הקהילת יעקב יודה שאחרי שהוא מצד עצמו מזיק שם אש הרי שזה דומה למה שהביא מתלמידי הרשב"א ודינו שלכו"ע יהיה חייב ודו"ק.
לענ"ד התשובה הוא כדלהן