פאה משיער של עצמה

איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא. הלא הדברים מפורשים בפוסקים.

המתיר הראשון, בעל השלטי גיבורים, כתב "לא שנא שערות דידה לא שנא שערות של חברתה" (שבת ס"ד, כ"ט מדפי הרי"ף).

וכן כתב הרמ"א: "לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה" (דרכי משה על הטור סי' ש"ג סעיף ו').

לשון הש"ג הובא גם בבאר היטב (אה"ע סי' קט"ו ס"ק י'). וכן כתב באו"ח סי' ע"ה ס"ק ח': "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה, עיין עטרת זקנים".

וכן בעטרת זקנים באו"ח שם: "ובדרכי משה סי' ש"ג כתב מורנו הרמ"א בהדיא דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא עשויה משערותיה או משיער חברתה".

וכן בפמ"ג שם: "ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי".

גם הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז) כתב: "רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה".

ואין כאן מקום להאריך, כי לשון הש"ג להתיר משערה או שיער חברתה הובא בהרבה אחרונים, ראה למשל יד אהרן (אה"ע חלק א', סי' כ"א אות ז') ו"חינא וחיסדא" (למסכת כתובות ס"ו ע"ב).

כמו כן העיד הגר"י מאיר (ראש ישיבת הנגב) בשם החזו"א שהתיר לאחותו לעשות פאה משיער עצמה.

יסוד שורש ענין זה הוא בדברי הלבוש, שכתב "וכל שכן פאה נכרית שאינה שלה, אפילו דרכה לכסותו מותר".

ואחריו בא העטרת זקנים ועשה מחלוקת בין הרמ"א ללבוש, האם מותרת לעשות פאה משערותיה שלה. ודייק ממה שכתב "שאינה שלה", שאסורה לעשות פאה משערותיה.

ואחריו בא המגן גיבורים וכתב, "וכל זה בפאה נכרית, אבל שיער של עצמה שנחתך וחיברה בראשה כדי שתהא נראית בעל שיער אסור. לבוש. דלא כנראה מדרכי משה סי' ש"ג".

ואחריו בא המשנה ברורה שהזכיר המגיב הנ"ל, והזכיר שהמגן גיבורים מחמיר בזה (דהיינו בשיער עצמה)…

אבל המעיין יראה שלא מיניה ולא מקצתיה, ומה שכתב הלבוש "פאה נכרית שאינה שלה" התכוון לפרש מהי פאה נכרית, שבדרך כלל לוקחת שיער חברתה, ודבריו הם הם דברי הרמ"א, ותו לא.