הסיבה – איך נעשית ובאיזה שיעור?

שאלה:

אשמח לדעת מה שיעור ההטיה בהסיבה בליל הסדר
כלומר כמה [מעלות? / זווית] יש להטות את גופו לשמאלו בכדי שיהיה נחשב למסב כהלכה

תשובה:

שלום וברכה

שתי הנקודות החשובות בהסיבה, הן: יש להסיב את גופו ולא רק את ראשו, ההסיבה היא השענות על משהו ולא באויר. ולכן אם אין לו ידית עם כרית וכדומה, יסובב את הכסא לשמאלו כך שיוכל להסב על המשענת.

מקורות:

מעתיק לך מאמר שראיתי בענין זה:

חכמי הדור האחרון נחלקו בצורת ההסיבה הנצרכת לשתיית ד' כוסות ואכילת המצה בליל הסדר בכמה מחלוקות; האם צריך שכיבה או קרוב לשכיבה או דסגי בישיבה. האם צריך הטיה גדולה או דסגי בהטיה מועטת. האם צריך דוקא על כרים וכסתות או סגי במשענת וכדומה. האם צריך שיהיה שולחן לפניו או לא – עיין בכל זה במה שהביאו הפסקי תשובות בסי' תע"ב אות ה' ועוד מאחרוני זמננו.

והנה, הדבר פשוט שבזמן חז"ל היו שוכבים על מטות בשעת האכילה, וכפי שמבואר בכמה דוכתי, אולם נראה שנחלקו הראשונים האם אכן זוהי צורת ההסיבה, בצורה של שכיבה או קרוב לשכיבה, או שאפילו בישיבה בהטיה כל שהיא הוי הסיבה וכפי שנבאר בס"ד;

שיטות הראשונים שהסיבה היא על מטה בדוקא​

שיטת כמה מחכמי אשכנז היא שההסיבה היא דוקא על מטה, וכיון שאין אנו רגילים בזה כל השנה – אין מסיבים בזמננו;

ז"ל ראב"ן בסוף פסחים: והם היו נוהגין לישב על המיטות ולהסב בהסיבת שמאל אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבתינו ואין לנטות ימין ושמאל ע"כ. וכ"ה בפירוש הראב"ן להגדה בפיסקת כולנו מסובין: כך היה דרך שרים ובני חורין בימי חכמים להסב על המטות ומוטים על צד שמאל ואוכלים ולהכי תיקנו בלילי פסחים לעשות כן דרך שררה וחירות. ומה שאין אנו עושים כן מפני שאנו עושים אחר מנהג מקומינו שאין דרך שרים להסב כן ע"כ. וכ"כ נכדו ראבי"ה בסי' תקכ"ה: בזמן הזה שאין רגילות בארצינו שיהיו בני חורין מסיבין יושב כדרכו ע"כ. וז"ל ספר אמרכל בהלכות מועדים: כתב ראבי"ה ורבינו ברוך ממגינצא והר"ר חיים דהסבת שמאל דווקא בימיהם שהיו מסובים על המטות אבל אנו סגי בכל הסבה. והר"ר חיים פי' דאדרבה דרך מלכים עתה לאכול בלא הסיבה. ומיהו מצאתי כיון שאנו רגילין בלא הסבה כל ימות השנה עתה דרך חירות בכך ע"כ. וז"ל מהרי"ל בסדר ההגדה: פעם אחת כתב מהר"ש שמצא כתוב בגליון אלפסי שהניח לו אביו מה"ר זעקיל ז"ל, ששמע מפי רבו הר"ר יודא ז"ל דדוקא בימיהם שהיו רגילין בהסיבה בשאר ימות השנה, אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו לעשותה בלילי פסח, דמה חירות שייך בזה אדרבה דומה לחולה, וכ"כ אבי העזרי ע"כ.

ומדברי הראשונים הנ"ל נראה שהבינו שמהות ההסיבה היא 'להסב על המטה', וכיון שאין אנו רגילים באכילה על מטה דנו הפוסקים הנ"ל שאנו יוצאים יד"ח בישיבה שלנו[1].

וכן מתבאר יותר בדברי שה"ל בסי' רי"ח וז"ל שדרך ההסיבה 'להסיב על גבי המטות' המוצעות על גבי קרקע אצל השלחן 'ומטין ושוכבין על צדו', ולפיכך הסיבת שמאל הוא עיקר ההסיבה שידו הימנית הקרובה לפה הוא למעלה ואפשר לו להוליכה לו על השלחן ולהביאה בפיו בלא סכנה. אבל אם היה מסיב בצד ימין 'כיון שידו הימנית מלמטה שהוא שוכב ומסיב עליה' אי אפשר לו להביאה לפיו ולהוליכה על השולחן 'אא"כ זוקף את עצמו' ועוקם את הראש ושמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה ע"כ. ומבואר מדבריו שההסיבה היא ע"ג המטה בשכיבה, ושוכב גם ע"ג ידו, וכדי לאכול באותה היד צריך לזקוף ולעקם את ראשו, וזה מורה על שכיבה ממש או קרוב לשכיבה.

דברי הראשונים שפירוש ש'הסיבה' היינו 'השענות'​

אולם דעת הגאונים, רש"י וחכמי ספרד שמהות ההסיבה היא 'הישענות' על צד שמאל ותו לא. ואע"פ שודאי שצורת האכילה בזמנים הקדומים היתה על מטה, דהיינו כשהרגליים הם על המטה, אולם אין זה עיקר ההסיבה ולא תנאי לה, ועיקר ההסיבה זה ההטיה שהיו מטים לצדם השמאלי כשהיו אוכלים. ולכן בזמנים מאוחרים כשכבר לא אכלו על מטה אלא בישיבה עדיין המשיכו להסב דהיינו להטות לצד שמאל אפילו שהרגליים היו על הארץ;

ז"ל רש"י בשבת מ"ג ע"א למיזגא – להשען, שכל הסבתן כך היתה, יושב קצת ונשען קצת על שמאלו ע"כ. וע"ע ברש"ש בסוכה ג' ע"א שכתב כעין זה.

והראשונים דוברי שפת הערבית תרגמו את מלת 'הסיבה' מהשרש הערבי 'אתכא'; כ"כ הרס"ג בסדורו בענין ליל הסדר בענין שתיית ד' כוסות [עמ' קל"ה] 'ויתכון' וישרבון עי"ש. וכ"כ הרס"ג בתרגום שיר השירים א' י"ב עה"פ עד שהמלך 'במסבו' – מא דאם אלמלך פי 'אתכאיה'. וכ"כ יותר במפורש ר' יונה אבן ג'נאח בספר השרשים שרש סבב בסופו וז"ל עד שהמלך במסבו, ראש מסבי [תהלים ק"מ] עניינם 'אלאתכא' [כ"ה במקור הערבי], ממה שאמרו רבותינו ז"ל לא יאכל עד שיסב עי"ש. והרמב"ם בפה"מ ברכות פ"ו מ"ו כתב 'הסבו' – 'אתכוא' ע"כ. וכן בפסחים פ"י מ"א וחייבוהו לאכול 'מתכיא' [בהסיבה] עי"ש. ובספר המדריך המספיק ערך סבב כתב ויסמו [וכינו] 'אלאתכא' הסיבה, הסיבת ימין אינה צריכה הסיבה וכו' עי"ש. וביאור מלה זו הוא 'הישענות' או 'היסמכות', וכפי שתרגם ר' שלמה בן פרחון בספרו מחברת הערוך ערך סבב את דברי הריב"ג הנ"ל בזה"ל עד שהמלך במסבו, ראש מסבי, פירוש אלו בנ"א שאוכלין בהסיבה כדתנן אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. פירוש 'יטה ויסמוך' על שמאל כדי שילך המאכל דרך הישר ע"כ. וכ"כ הרד"ק בשרש סבב עפ"י הראשונים הנ"ל וז"ל ההסיבה בלשון רבותינו הוא לשון סבוב והקפה, כי לפי שהיתה ישיבתם ואכילתם ושתיתם במסיבה שהיתה דרכם לישב על המאכל והמשתה סביב סביב, ובעת אכילתם ושתיתם היו 'נסמכים' אל צד שמאלם דרך חשיבות קראו גם 'לסמיכה' הסיבה. ותדע כי לא קראו לשום 'סמיכה' בעולם הסיבה כי אם בעת האכילה והשתיה שדרכם לשבת סביב עי"ש.

ומצאנו מקומות שהשתמשו במלה זו להשענות גרידא ללא הסיבה, ומהם בספר המדריך המספיק ערך ינק וז"ל מקל שיש בראשו מיניקת [כלים י"ד ב']. עושים אבוב ברזל בראש מקל או משענת בכדי שלא יתקלקל בארץ ויתאכל בגלל 'אלאתכא עליה' [ההשענות עליו]. ובפירוש התורה לר"ש בן חפני פרשת ויחי מ"ח י"ד [עמ' שכ"ח] כתב: המהלך לימין רבו הרי זה בור [יומא ל"ז ע"א], הרי זאת לצורך רבו 'אתכאיה' [להשען] עליו בידו השמאלית עי"ש.

ומבואר מכל הנהו רבותא שהסיבה פירוש 'להסמך ולהשען', ותו לא [אלא שהרד"ק הסביר שאין זו המשמעות המילולית של המלה אלא קראו לסמיכה על שם 'המסיבה' שבה היו נוהגים לאכול בצורה של 'סמיכה'] . אלא שיש בזה כללים, שהסמיכה צריכה להיות על צד שמאל ולא על ימין ולא על הגב. ולפי זה אין שום מקום ומקור לזה שצריך להיות בשכיבה או קרוב לשכיבה, וגם אין שום משמעות ל'זוית' של ההסיבה, וגם אין דין של כרים וכסתות בדוקא וגם לא שיהיה שולחן לפניו וכדומה, אלא בסה"כ צריך להשען ולהסמך על איזה דבר שנמצא בצד שמאלו.