רמז עקיף לגוי בעשיית הנאה חיובית

שאלה:

ידועים דברי מחברי זמננו כמו הארחות שבת, על פי המ"ב גר"ז ועוד, שרמיזה לגוי בשבת מותרת רק באופנים של תוספת אורה, או הסרת המונע (ואולי עוד כמה מצבים ששכחתי). וראיתי פלא גדול בערוה"ש שז, יד שמתיר לומר לגוי "קר לי מאוד" והוא ידליק את החימום (וברור שלא מדובר שמיירי בקור כזה שכולם חולים אצל צינה, שהרי בכה"ג מותר לומר לו ממש). והרי אין זה בגדר ההתרים הנ"ל? ועוד יותר קשה בשבט הלוי ו, קלג, ב שהשואל רוצה להתיר למי שנתקע בשבת עם הרכב, לרמוז לגוי לגרור אותו דרך סיפור דברים, והשבה"ל אוסר בגלל סברא מחודשת, "שאם אומר שאיני יכול לקרוא, מותר לגוי לתקן (את הנר), היינו שהרמז בדבר המותר בשבת…אבל ברמז שמסובב על האיסור עצמו, כמו איני יכול להדליק או איני יכול לנסוע וכיו"ב אסור וגו'". ותיפוק ליה שאין זה כלל בגדר תוספת אורה או הסרת המונע או שאר התרים אלא איסור גמור ממש?? ובאמת עה"ש בכל הלכות אמירה לנכרי לא ראיתי מפורש שמסייג את ההתר לתוספת אורה וכיו"ב וזה היה פלא בעיני. כי גם אם יש שיטה כזו כפי שמשמע מעה"ש ושבה"ל, הרי כיצד ניישב את זה עם העובדה שאפילו גוי שעשה מעצמו מלאכה ליהודי אסור להנות ממנה? ובעקבות קושייה זו כמדומני התעוררו האחרונים (שכבר מבוססים על ראשונים) לחלק בין מלאכה גמורה לתוס' אורה והסרת המונע.

ועוד קשה על עה"ש גופא בדבריו הידועים מאוד ברע"ו, ט שמתיר לומר לגוי "רצונך בצנצנת שרף, מה נעשה וחשוך כאן", ולשיטתו למה נזקק לזה, הרי יכול פשוט לומר לגוי שחשוך כאן והוא ידליק את האור, כמו שבש"ז מתיר לומר לגוי "קר לי" והוא ידליק את התנור.

אשמח מאד לביאור הדברים הקשים האלה.

תשובה:

שלום וברכה

במקרה של השבט הלוי אין לי קושיה, במקרה של הערוך השלחן הוא יותר תמוה, אף שגם יש ליישב בדוחק ואסביר:

בנושא זה יש שתי בעיות שיש ליתן עליהם את הדעת, איסור האמירה, ובזה חילקו הפוסקים יפה בין סוגי הרמזים וכו', שלא יהיה בדרך ציווי וכו', ויש את עצם ההנאה ממעשה שבת הנעשה על ידי גוי עבור הישראל, ובזה יש חילוק בין מניעת צער שהיא מותר, להנאה ישירה שהיא אסורה. במקרה של השבט הלוי אין ליהודי כל הנאה מהזזת הרכב, זה רק מונע ממנו צער של קנס, ולכן אין כאן הנאה ממעשה שבת, וכל הבעיה היא בעצם האמירה. דומה הדבר לכיבוי אור על ידי גוי בשבת כדי שהיהודי יוכל לישון. במקרה של הערוך השלחן זה יותר תמוה, כי קר לו והוא רוצה עכשיו ליהנות מהחום, ולומר שאין כוונתו להנאה אלא רק להפגת צער הצינה זה לא נשמע נכון, הפגת צינה היא הנאה חיובית, וצ"ע.

על כך שכאשר העשייה החיובית היא לצורך ישראל אסור, ראה משנה ברורה סימן רעו ס"ק יא

(יא) אם עשה וכו' – היינו דוקא אחר שכבר עשה הא"י ומה יש לו לישראל לעשות לא הטריחוהו לצאת מהבית בשביל זה ויזהירנו על להבא שלא לעשות כן אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהא"י רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה צריך למחות בידו אפילו אם היה זה בביתו של א"י ג"כ צריך למחות כיון שהנר והעצים של ישראל ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר ג"כ צריך למחות וכ"ש בבית ישראל ואם הא"י עושה בע"כ חייב לגרשו מביתו מפני חילול השם שיחשדוהו שעושה הא"י בשליחותו כיון שהוא בבית ישראל ואין חילוק בזה בין אם הא"י עושה בחנם או שקצץ עמו שכר בקיבולת כיון שהוא עושה בבית ישראל: 

משנה ברורה סימן שז ס"ק יא

(יא) שרצונו שיעשנה וכו' – ומ"מ לא יהנה הישראל מאותה מלאכה עד אחר השבת כדין א"י שעשה מלאכה לצורך ישראל א"נ מיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו כגון שכבר יש נר ואש והא"י מוסיף דאל"כ הא אפילו אם הא"י הדליקה מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו [אחרונים]: