רופא חילוני ומוהל ישראל עומד על גביו

[1] על פי סוגית הגמרא בע"ז הנ"ל. וכתב הרמב"ם (מילה פ"ב הל' א): "הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל עכו"ם לא ימול כלל, ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה". ומבואר מדבריו, דאף שהגוי מילתו פסולה, מכל מקום אם עבר ומל אין צריך להטיף ממנו דם ברית. והדברים צ"ב, שהרי מסוגית הגמרא נראה שהלכה פסוקה היא שמילת עכו"ם פסולה, ומפני מה הקל בזה הרמב"ם בדיעבד וסבר שאין צריך להטיף ממנו דם ברית.

ובביאור כוונתו מצינו שני אופנים באחרונים:

א. בכסף משנה שם כתב, שאכן מחלוקת הסוגיות היא, דהנה בסוגית הגמרא במנחות (מב ע"א) אמרו: "אמר רב, ציצית אין צריכה ברכה  בשעת עשייה, ורמי רב חסדא עליה מאידך דאמר רב דציצית בגוי פסולה וכו'. (ומקשינן) וכללא הוא, והרי מילה דכשרה בגוי, דתניא עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה כותי וארמאי, ימול ארמאי ואל ימול כותי דברי רבי מאיר וכו'. (ומתרצינן) מידי הוא טעמא אלא לרב, רב מיפסיל פסיל, דאיתמר, מנין למילה בגוי שפסולה, דארו בר פפא אמר משמיה דרב וכו'", עכ"ד הגמרא.

הנה מבואר דלרהיטת דברי האמוראים כולם מילת עכו"ם כשרה, שע"כ הקשו בפשיטות "וכללא הוא וכו'", ורב דפליג ופסל יחיד הוא בשיטה זו, ואזיל בזה בשיטת רבי יהודה הנשיא דפסל מילת עכו"ם כמבואר שם בסוגית הגמרא באורך, ודלא ככל הני תנאי דפליגי עליה התם. ונסתפק ליה לרמב"ם, האם כוונת דברי רב להכריע בזה הלכה כרבי יהודה הנשיא, וכיון שהלכה כמותו בכל מקום יש להחמיר בזה ולפסול מילת נכרי מכל וכל, או שמא דבריו אמורים בשיטת רבי יהודה הנשיא, ובהכרעת ההלכה מודה הוא בזה לכל הנהו אמוראי דבסוגיא דמנחות שהקלו בדבר ע"פ דעת כל הנהו תנאי שנחלקו על רבי יהודה הנשיא בזה. וכיון שלא היה הדבר מוכרע אצל הרמב"ם מה היא שיטת רב, סבר דמספק אין לחייבו בהטפה.

תוספת דברים מצינו בזה בבית יוסף (סי' רסד) בשם רבינו מנוח, שכתב: לא מצינו דין "לשמה" במילה. ע"כ. ולכאורה הכוונה בזה, דעיקר מהות המילה הוא הסרת הערלה ואין כאן דין להחיל עליו "תורת מהול", וכיון שכך די לזה במעשה של גוי וא"צ שיהיה נימול ע"י ישראל בדוקא. וראה עוד מש"כ החתם סופר בתשובותיו (יו"ד סי' א וסי' ש) לחלק בזה בין מילת ישראל למילת גר, דבמילת הגר בעינן "לשמה", ולפי זה גר שימול ע"י גוי יהיה צריך הטפה. וע"ע בחידושי הגר"ח הלוי (הל' תפילין פ"א) דגוי מופקע מעשייה לשמה, ואפי' היתה כוונתו לשם תפילין לא מהני.

ב. בס' שאגת אריה (סי' נד) למד בדברי הרמב"ם להיפך, דהטעם שהנימול ע"י גוי א"צ הטפת דם ברית, אינו משום שדי לו במילה זו שנימול ע"י הגוי, אלא משום דהוא מעוות שלא יוכל לתקון, ולא תועיל לו ההטפה, דאחר שנתחייב במילה שוב אינו יכול להפטר הימנה ע"י הטפה לבד. ויסוד דבריו בזה, הוא שאם כדברי הכסף משנה שנסתפק לרמב"ם האם מילת גוי כשרה, א"כ יש להצריכו הטפה מספק, שהרי ספקא דאורייתא הוא דאזלינן בו לחומרא.

מחמת חומר קושיא זו נראה, דאף לסברת הכסף משנה אין זה ספק גמור, אלא העיקר לדינא דמילת גוי כשרה, ולחומרא כתב הרמב"ם לחוש שמא חלק בזה רב על כל הנהו אמוראי ופסל מילה זו, ולפיכך כתב דבדיעבד מוקמינן לה אעיקרא דדינא ואינו צריך הטפה.

ויעויין עוד בדבריו שם, דה"ה בכל הנימולין שלא כדין, וכגון שנימול בלילה או תוך זמנו, דא"צ הטפה משום שאחר שהוסרה מהם הערלה שלא בזמנה שוב אין כל תיקון בהטפת הדם שאח"כ [שלא כדעת השו"ע ריש סי' רסב].

ומ"מ גם לסברת השאגת אריה נראה דשאני בזה מילת ישראל ממילת הגר, ובגר יש להקל ולהכשירו לבוא בקהל ישראל ע"י הטפה, דלא גרע דינו מגר שנימול בגיותו שדי לו בהטפה, ולא אמרינן דאחר שנולד עם ערלה הוי מעוות שאינו יכול לתקון. ואם כן נמצא דגר שנימול ע"י גוי צריך הטפת דם ברית גם לשיטת הרמב"ם.

הסמ"ג חלק בזה ע"ד הרמב"ם, וכתב שגם ישראל הנימול ע"י גוי צריך להטיף ממנו דם ברית, וסבר דלא גרע דינו מקטן שנולד כשהוא מהול דבעי הטפה, ויעויין בדבריו דמשמע שלמד שאף הרמב"ם מודה בזה [ודלא כהבנת הטור והשו"ע בדבריו].

[2] בשו"ע (סי' רסד סעי' א): "הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וכו', אבל גוי אפי' הוא מהול לא ימול כלל, ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שניה". ע"כ. והיינו דפסק כשיטת הרמב"ם שא"צ לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. לעומת זאת ברמ"א שם ציין לשיטת הסמ"ג וכתב: "ויש אומרים, דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, וכן עיקר". ולדבריו, ההטפה צריכה להעשות על ידי בן ברית דוקא, ראה שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כז ד"ה אולם בדברי).

[3] ע"פ דברי החתם סופר דלעיל שאף שמילת ישראל א"צ שתעשה "לשמה", מילת הגר שכל תוכנה הוא שנכנס על ידה לקהל ישראל לכו"ע בעינן שתעשה "לשמה", וראה עוד מה שכתבנו לעיל בדעת הסמ"ג אליבא דהרמב"ם.

והנה, מאי דפשיטא ליה לחתם סופר שמילת הגר חלוקה ביסודה ממילת ישראל ולכו"ע צריך שתעשה בכוונה לשם גרות, תליא לכאורה בסוגית הגמ' בשבת (קלה ע"א), שם אמרו, "אמר רבי שמעון בן אלעזר, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו, על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית", ע"כ. ולכאורה בסברא זו גופא נחלקו, דבית שמאי מחייבי ליה בהטפה, משום שנקטו שמילת הגר צריך שתעשה לשמה וב"ה נקטו שאין כל חילוק בין מילת הגר למילת ישראל.

אמנם, בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קמד) ציין כמקור לחילוקו של החתם סופר את דברי הרמב"ן במלחמות (שבת קלג ע"ב) בביאורו לסוגיא זו גופא, שכתב לפרש, דאין כוונת רבי שמעון בן אלעזר לומר שדי במילה שמל בגיותו שלא בכוונה לשם גירות ועל כן פטרוהו בית הלל מהטפת דם ברית, אלא עיקר טעמו של רבי שמעון בן אלעזר, שמאחר ונימול בגיותו והוא מחוסר ערלה, לא גרע דינו מאשה שדי לה בטבילה לשם יהדות, וכעין מה שאמרו במי שנכרת לו הגיד שיכול לבוא לקהל ישראל בטבילה לבד. וחכמים חלקו עליו בזה, וסברו שאין לדמות גר זה שיש לו תקנה בהטפת דם ברית לאשה שגם בהטפה אינה שייכת. ולמדנו מדברי הרמב"ן, שאין כל מקור בדברי התנאים לחדש שגר אינו צריך לימול לשם גרות, וגם הפוטרים אותו מהטפה, טעמים אחרים יש להם בזה.

כעין זה כתב הרמב"ן גם בחידושיו ליבמות (מו ע"א ד"ה שכן מצינו), עיי"ש שהביא מדברי חז"ל שגם שהיו ישראל במצרים היתה מצות המילה נוהגת בהם, שנאמר "כל ערל לא יאכל בו", ומשמע שהיו בהם שנימולו גם קודם הציווי המיוחד שנצטוו עתה קודם הקרבת הפסח, אלא שרבים מישראל ביטלו מצוה זו, מלבד בני שבט לוי שהקפידו למול את בניהם כדת ישראל, וכפי שהעיד עליהם הכתוב "ובריתך ינצורו". וציין שם לדברי הרמב"ם שהקשה, היאך יתכן שבני לוי היו נימולים קודם זמן יציאתם ממצרים, הרי מילה זו שמל אותם משה קודם הקרבת הפסח לא היתה לקיום מצות מילה לחוד, אלא מדין מילת גרים היתה ועל ידה נכנסו תחת כנפי השכינה, וא"כ נמצא שבני שבט לוי שכבר היו נימולים קודם לכן היו מחוסרים מילה לשם גרות. וכתב הרמב"ם לחדש, שאכן אף בני לוי היו נזקקים ביציאת מצרים להטיף דם ברית.

אולם הרמב"ן חלק עליו בזה, וכתב: "ולי נראה שמדין מצות מילה לא היו מחוייבים בהטפה, אלא בני לוי נידונו כנשים שדי להם בטבילה לחוד". והיינו, דהרמב"ן לשיטתו בזה, שבני לוי לא נפטרו משום שדי להם במילה זו שמלו במצרים, אלא שהיה דינם כנשים שאינן בתורת מצות המילה.

בעצם חילוקו של החתם סופר תמה הגאון בעל שו"ת קול אריה (הו"ד בשו"ת בית נפתלי סי' מא), דלכאורה דבריו נסתרים מיניה וביה בעצם סוגית הגמרא בע"ז שם, שכן על הכתוב (שמות יב מח) "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר" נחלקו תנאים שם היאך הוא נדרש: רבי יהודה אמר "לה' ימול", והיינו שצריך למול לשם מצוה, ורבי יוסי אמר "המול ימול". והיינו שאין צריך למולו לשם מצוה דוקא אלא עיקר החיוב הוא שתכרת ערלתו. ע"כ. וכיון שמקרא זה נאמר לגבי גר ואעפ"כ אמר רבי יוסי שאין צריך מחשבת "לשמה" במעשה המילה, מוכרח איפוא שלא כהבנת החתם סופר שסבר בביאור שיטת רבי יוסי שלענין מילת הגר גם הוא מודה דבעינן "לשמה". עכ"ד.

ואפשר לומר, דאה"נ פסוק זה כלל לא נאמר לגבי גר הבא להתגייר עתה שמחוייב למול את עצמו לשם גרות לצורך עצם חלות הגרות, אלא רק לענין דין מילת זכריו המעכבתו מלאכול את הפסח כמבואר בדברי רש"י שם, ובפשטות איירי בבניו שנולדו לו אחר שנתגייר שישראל הם לכל דבר, וא"כ דינם ככל ישראל שאין צריך במילתם מחשבת "לשמה".

ואין לומר שכוונת הכתוב לומר שמילת בניו שנולדו לו בגיותו היא המעכבתו מלאכול מן הפסח ומילתם מילת גרים היא, שהרי בנים אלו אינם מתייחסים אחריו, ואינו מחוייב במילתם.

אלא דמכל מקום נראה שחילוקו זה של החת"ס תלוי במחלוקת ראשונים:

הריטב"א (יבמות מו ע"א) עמד אף הוא על שאלתו של הרמב"ן, מפני מה לא הוצרכו בני לוי להטפת דם ברית קודם שנכנסו לקהל ה' ביציאת מצרים, ופירש, שחלוק דין בני לוי משאר גר הבא להתגייר. שהרי בני לוי כבר נצטוו על המילה עוד בזמן היותם בני נח, דמצוה זו מסורה לנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ומילתם מצוה היתה, ואין זה דומה לגר שמל בגיותו שאינו אלא כמחתך בשר בעלמא ולאו תורת מצוה עלה. עכ"ד.

ואם כהבנת החתם סופר שעיקר תוכנה של מצות המילה בגר היא שתעשה לשם גרות כחלק מכניסתו לקהל ה', מה בכך שהיו מצווים במצות מילה ומצוה היא, הרי בעינן שתעשה המילה בכוונה לשם גרות והלכה זו נחסרה במילתם. וע"כ צ"ל שחלק בזה ע"ד הרמב"ן, ונקט שאף שלא היתה מחשבה לשם גרות בשעת המילה אין בכך חסרון, ודי להם בטבילה לבד.

ולמדנו מדבריו, שהסיבה לכך שגר שנתגייר כשהוא מהול צריך הטפה אינה משום שצריך מחשבת "לשמה" במילה, אלא משום שלא היה מצווה על המילה, ואינו אלא מחתך בשר בעלמא וכמי שלא נימול כלל. אבל כל שיש תורת מילה למעשיו, אף בלא מחשבת לשמה, מילה גמורה היא ודי לו בטבילה לחוד.

ודבריו אלו של הריטב"א הן לשיטתו במה שכתב (ע"ז כז ע"ב) לדחות דברי הרמב"ם דסבר שבני קטורה חייבים במילה, מהא דפסלינן מילת נכרי, שכן לפי דבריו אם היו בני קטורה חייבים במילה היתה נחשבת מילתם כמילת מצוה ולכשיבואו לקהל ישראל לא היו חייבים בהטפת דם ברית.  

אמנם לכאורה הריטב"א סתר בזה משנתו בחידושיו לכתובות (יא ע"א), שם הקשה, מפני מה נקט התנא לשון "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין" ולא הזכיר שגם מלין אותו על דעתם, ועיי"ש מה שתירץ. ולכאורה, אם כדבריו במסכת יבמות שאין צריך מחשבת גרות במילה, הקושיא מעיקרא ליתא, שהרי אין כל חידוש בכך שניתן למולו על ידי בית דין בלא דעתו וכוונתו, ואפשר שלכך נקטו חז"ל חידוש זה לגבי הטבילה דוקא.

מיהו, בעצם דברי הריטב"א שכתב לחלק בין מילת בני לוי שהיו מחוייבים בה מזמן היותם בני נח ומילה גמורה היתה, למילת בן נכר שאינה אלא כמחתך בשר בעלמא וכשבא להתגייר עליו להטיף דם ברית, יש לחקור, האם אכן כוונתו לומר שאין כל צורך שתעשה מילת הגר לשם גרות, ולא בעינן אלא שתחשב כמילה של מצוה, דממילא כיון שנימולו בני לוי בתורת חיוב די בזה אף שלא היתה כאן כל כוונה לשם גרות. או שאף לדעת הריטב"א בעינן מחשבת לשמה במילת הגר, אלא שכריתת הברית הנוהגת בכל איש ישראלי היא גופא המחשבה הנדרשת במעשה הגרות והכל אחד, ומשום כך בני לוי שמלו מחמת ציוי ה' לאבות הק' והיתה כוונתם במילתם לכריתת ברית בינם לבין הקב"ה, די במחשבתם זו גם לקבלת הגרות בזמן יציאת ממצרים.

ומקור גדול יש להבנה זו מדברי התוספות בכריתות (ט ע"א), שעמדו אף הם על טעם פטור בני לוי מהטפת דם ברית ביציאת מצרים, וכתבו: "ואע"פ שאותן שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים, מכל מקום מעיקרא כשמלו עצמם מלו להכנס לברית המקום וליבדל משאר האומות". דלכאורה דבריהם צ"ע, היאך מועילה כוונתם בשעת מילתם להבדל משאר האומות, הרי לא נתחדשה עדיין באותה שעה תורת בן ישראל ומחשבת גרות. וע"כ צ"ל, שדי בכך שמלו עצמם לשם כריתת ברית עם בורא עולמים, ואין צריך מחשבת גרות ממש, וכמו כן סגי במחשבה לשם מילת מצוה.

ויתבארו הדברים שפיר לפי מה שכתב הריטב"א בביאור דין הקדמת המילה לטבילה במעשה הגרות, דפירש (יבמות מז ע"ב), דכל שמקדים טבילתו למילתו הרי זה כטובל ושרץ בידו. וממשמעות דבריו נראה, דלעולם מעשה המילה אינו חלוק ביסודו וגדרו ממילת ישראל, ומעיקר הדין היה מקום לחייבו במצות המילה רק אחר גמר הליך הגרות, וכשאר מצוות התורה שאינו מתחייב בהן עד שנעשה ישראל, אלא דכיון שבטבילתו בלא מילה הרי הוא כטובל ושרץ בידו, חייבתו תורה להקדים מילתו שתהיה היא השלב ראשון בהליך הגרות.

ולפי זה אין טעם לחלק בין מילת גר למילת ישראל, אלא דין אחד להם, וכל שא"צ הטפה במילת נכרי, גם במילת הגר הוא כך, ולשיטת הריטב"א אין כל מקור להכשיר מילת מומר בישראל ולפוסלה בגר.

על הנפקא מינה בכל זה לענין גר שנימול בגיותו לשם מצוה, אם צריך הטפת דם ברית, ראה בהרחבה לעיל ריש הפרק??

[4] ראה בעל המאור (עבודה זרה ח ע"א מדפי הרי"ף, הובאו דברי בשיירי כנה"ג יו"ד סי' רסד הגה"ט אות ה) דבישראל עומד על גביו שפיר מהני. וכ"כ בראבי"ה (ביאורי הסוגיות סי' תתקכב), וכן נראה מדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יח סי' יב).

אמנם בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כז ד"ה אולם) כתב, דדברי הראשונים אלו אמורים במילת ישראל, אבל במילת גר בעינן לשמה ולא מהני מילת נכרי אפילו ישראל עומד על גביו.