השבחת טעם לפגם על ידי מאכל אחר / מעמיד הבלוע בכלי

ראה דברי הגר"ז או"ח תנא, סא, שיש להגעיל חבית שבלעה מי דבש מחשש שמי דבש אלו הועמדו בשמרי מי דבש שהועמדו משמרי שכר.
זה לשונו, (מתוך ביאור דברי שלום, את ההערות לא הבאתי)
אבל חבית של מי דבש520 שנתבשל ביורה שבישלו בה שכר, אפילו היתה בת יומה מבישול השכר, מכשירין החבית לפסח על ידי הגעלה או מילוי ועירוי521. שהרי יש מתירין לשתות המי דבש עצמו בפסח, לפי שהוא נותן טעם בן נותן טעם כמו שנתבאר בסי' תמ"ז522 ע"ש (ולפי מה שנתבאר שם523, היתה החבית מותרת בלא שום הכשר, רק שינקרה היטיב, שהרי מה שבלוע בה הוא נותן טעם בן נותן טעם524, והוא מותר לדברי הכל כמו שיתבאר בסימן תנ"ב525. אלא שלפי שיש לחוש שמא פעם אחת היה שכר בחבית זו, או שמא נתחמץ מי דבש זה בשמרים של מי דבש שנתחמץ בשמרי שכר, או שנתבשל ביורה של יי"ש, עיין סי' תמ"ב526 ותמ"ז527, לכך צריך להכשירה).

האם זה דבר מוסכם או שזו דעת יחיד שלו?

לא הבנתי איך זה שייך למציאות החיים.
השאלה היא האם תערובת שנאסרה מצד מעמיד ובושלה בכלי, טעמה הבלוע בכלי אוסר את התבשיל הבא
אחריו? בימינו יש גם הרבה חומרים מעמידים אחרים, ובתקופתו זה היה שמרים. אבל הכלל צריך להיות אותו כלל, האם מעמיד הבלוע בכלי אוסר או לא?