שאלה:
המשנה ברורה סימן מז ס"ק כה כתב בזה הלשון:
(כה) וכן נהגו – ובל"ח כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י לברך וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א וכן העתיק הח"א להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד]:
האם נכון לומר שנראה ממנו שנטייתו בעצם שצריך לברך, ורק אמנם הביא המנהג לא לברך, וחתם שלמרות המנהג המברך לא הפסיד – היינו שאינו רק דיעבד, אלא שיש מקום גדול לברך ושכך נראה נטיית המשנ"ב בעצמו
תשובה:
המשנה ברורה לא זה שהביא שהמנהג לא לברך, זה כבר מפורש בשולחן ערוך, ובאמת כך הוא המנהג בזמנינו ולא שמעתי מעולם למי שיברך. אלא שהמשנה ברורה ציין לדעת החולקים, ונראה שאולי מסכים שהמברך לא הפסיד, אבל ודאי שהמנהג נכון לכתחילה הוא שלא לברך. יש שנהגו מחמת מחלוקת זו, לכוון באהבת עולם של תפילת ערבית לצאת ידי חובת ברכות התורה, כדי להרויח שלפחות מה שילמדו לאחר ערבית אינו בכלל ספק זה.
אבל מדוע לא להחמיר כמו הצד שהובא במשנ"ב [וכן עיקר] שברכות התורה דאורייתא, או לכה"פ לברך רק "אשר בחר בנו"
התשובה לשאלתך היא מאוד משמעותית לדעתי, והיא אחד הדברים שחורים לי מאוד. יש תפסיה כביכול כל מחלוקת לעולם היא ספק, ויש לדונה בדיני הספקות. ולא היא! יש הכרעות בהלכה, ולפעמים גם אם ההכרעה היא לא בכללי הפסיקה ממש, אלא מנהג בעלמא כדעה מסויימת, זו הכרעה! קיבלו עליהם שיטה זו! למה אני אומר שזה חשוב, כי יש לפעמים תחושה שאין כל משמעות לנושא של פסיקת הלכה ולמנהג, מספיק שנדע את השיטות וממילא נדע שיש בזה מחלוקת, ואז מיד, אם זה נושא דרבנן – ספקו להקל, ואם בדאורייתא, לא לדאוג, נחפור עוד קצת ונמצא עוד מחלוקת הקשורה לכך, ואז זה כבר ספק ספקא ובאה המנוחה… זה לא כך, אם נהגו כשיטה מסויימת אז גמרנו אין ספק. זו ידיעה מאוד חשובה בפסיקה ההלכתית.
השאר תגובה