שאלה:
שלום,
ישנם אנשים שעוסקים בהוצאת גברים מאוקראינה שלפי גיל שלהם ממשלה אסרה להם לצאת ממדינה כל עוד שמדינה נמצאת במצב של מלחמה, זה עובד כך שנותנים שוחד לאנשי ממשלה והם מעבירים את הגברים דרך גבול למדינות אחרות.
אז השאלה היא האם אין בזה משום איסור משום דינה דמלכותא דינה?
תודה
תשובה:
אני מבין שיש בזה מצוה של הצלת נפשות, לא כך?
מקורות:
ראה את דברי הראשונים בגודל חשיבות וחיוב מצוה גדולה זאת.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד: כל היכול להציל ולא הציל עובר על +ויקרא י"ט ט"ז+ לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצז: והמצוה הרצ"ז היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו. כמו שיהיה טובע במים ואנחנו נדע לשחות ונוכל להצילו. או יהיה גוי משתדל להרגו ואנחנו נוכל לבטל מחשבתו או לדחות ממנו נזקו. ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעמוד על דם רעך. וכבר אמרו שמי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באמרו האמת, וכבר בא בזה הענין גם כן (ויקרא ה הוב' במ"ע קעח) אם לא יגיד ונשא עונו, ולשון ספרא מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומניין אם ראית אותו טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו אתה חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך ומניין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין (עב – עד א):
ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רלז שלא לעמוד על דם רעים: שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבידה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר [ויקרא י"ט, ט"ז] לא תעמוד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין [ע"ג ע"א] תניא, מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך. ולא מיבעיא אצוליה בנפשיה דמחייב, אלא מיטרח ואגיר נמי אגירי חייב.
ועוד כללו זכרונם לברכה באזהרה זו שלא לכבוש עדות, כדי שלא יאבד חבירו ממונו. וכן הוא בספרא, מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה, שנאמר לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חבירו להורגו שאתה חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך וגו'.
שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו כן חבירו יציל אותו, ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישובו כי לשבת יצרה. וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכולת בידו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו.
ספר מצוות גדול לאוין סימן קסה: הזהירה תורה בפרשת קדושים (ויקרא יט, טז) לא תעמוד על דם רעך, ותניא בתורת כהנים (קדושים פרק ד ה"ח) מנין שאם ראית את חבירך טובע בנהר או לסטים או חיה רעה באין עליו שאתה חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, ומניין שאף לרודף לאחר חבירו להורגו או רודף אחר נערה המאורסה שאתה חייב להצילה בנפשו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך עד כאן הברייתא. ולמעלה (ל"ת קסד) הבאנו דבר זה מלא תחוס עינך וצריך להתיישב בדבר כי לפי הנראה יש כאן שני לאוין בדבר זה וכן כתב רבינו משה (רוצח וש"נ פ"א הל' טו), אמנם בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עג, א) דוחה שאין זו הבריתא אמת, וניתן להצילו בנפשו דורש מדהוקש רוצח לנערה המאורסה שנאמר (דברים כב, כו) כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו [נפש] וגומר
