שאלה:
כשאני יודע בברור מאה אחוז שמישהו מסכים שאקח לו משהו, אולם בכל זאת אני יודע שהוא מעדיף שיבקש ממנו רשות, במקרה שהוא לא נמצא, מותר לי לקחת את זה?
תודה.
תשובה:
שלום וברכה,
אם ברור שהוא מסכים שתיקח ללא רשות, יש להקל לקחת ללא רשות. אם הוא רוצה שיבקשו רשות צריך לבקש רשות. ואם בסיטואציה שהוא לא נמצא הוא יסכים שתיקח ללא רשות יש להקל כשיטות שלא צריך לבקש רשות.
בהצלחה.
מקורות:
ראה ש"ך סימן שנח ס"ק א שחולק על התוספות וסוברים שאילו היה יודע היה מסכים מותר לקחת ללא רשות. הקצות סימן רט חולק על הש"ך אולם הנתיבות הכריע כדעת הש"ך.
ש"ך חושן משפט סימן שנח ס"ק א: מותר ליקח מן האריס כו'. מדברי התוס' פרק אלו מציאות (דף כ"ב) סוף ע"א והגהת אשר"י והגהת מרדכי שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו אף על פי שיודע שחברו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש ואף על גב דהשתא ניח' ליה מעיקרא לא הוי ניח' ליה ואי לאו דמסתפינ' הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידי' דבמה יקנה אי ביאוש הא השת' אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצ' א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמ' אינו מקפיד על זה ואף על גב דבש"ס שם מדמה תרומה וטומא' ליאוש שלא מדעת טעמ' אחרינ' איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיעה ממש בעינן ע"ש ודוק ועיין בס' אגודת אזוב דף ק"י ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ן:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שנח סעיף ד: (א) מותר ליקח מן האריס. בפרק אלו מציאות (ב"מ) דף כ"ב (ע"א) בתוס' שם (ד"ה מר זוטרא) דאם אדם נותן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של אחר אף על פי שהוא יודע שחבירו ודאי יתרצה לכשיודע לו אסור לאוכלו, משום דהלכה כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף על גב דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא ליה דלא ידע, וכ"כ בהגהת אשר"י (שם סי' ג') ובמרדכי שם (סי' תכ"ה) ע"ש.
ויש לדקדק מהא דאמרו בפרק נערה (כתובות) דף מ"ח (ע"א) מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר, אמר ליה רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר, אמר ליה ולא שאני לך בין יוצא מדעת ליוצא שלא מדעת, ופירש רש"י דנשתטה דשלא לדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו ע"ש, וכיון דאפילו היכא דידוע לנא שבודאי יתרצה הו"ל יאוש שלא מדעת וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו, נהי דניחא ליה השתא מיהא לא ידע.
ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפילו ביותר משש מצוה מיהא הוי אף על גב דלא כפינן ליה כמבואר שם דף (מ"ח) [מ"ט], וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשתא לא ידע מהני וכמ"ש הב"י ביו"ד סימן (של"ג) [של"א] (רעד, ע"א ד"ה התורם משל חבירו), ועיין מ"ש בסימן רס"ב סק"א. אלא דהתם נמי אמרו דבר אחר היינו תכשיט ומשום דניחא ליה דלא תינוול ע"ש, ומה בכך דניחא ליה השתא מיהא לא ידע:
קצות החושן סימן רסב ס"ק א: והנה לפי מ"ש הש"ך בסימן שנ"ח (סק"א) לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפרק אלו מציאות דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אף על גב דידוע לו (שמא) [שלא] יקפיד ומשום דהו"ל יאוש שלא מדעת, ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא היה מתייאש אילו היה ידע מקום האבידה, והא דמדמה בש"ס טומאה ותרומה, התם טעמא אחרינא משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע"ש. וא"כ היכא דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכא דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפילו היכא דליכא משום ניחותא דמצוה. ובש"ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכא דליקט לתרום תרומה על של בעל הבית דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ"ש הש"ך דתרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש, ובליקט לתרום לבעל הבית הו"ל ניחותא דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. אלא שדברי הש"ך המה נגד דברי תוס' והגהת אשרי והגהת מרדכי פרק אלו מציאות שם.
