שאלה:
מרן שר-התורה כבר לא איתנו. מלאך אלוקים קדוש בדמות אדם. חד בדרא. וכפי שר’ יצחק זילברשטיין סיפר בהלווייתו בשם הרב אלישיב ”חד מן קדמאי”. אחד שניצל כל רגע בחייו. שסיים את כל התורה כולה כל שנה. במשך עשרות שנים. למעלה מחמישים פעם. מי יתן לנו תמורתו. איך נגיע, בעוד פחות מחודש, לערב פסח בלי הסיום הזה? דואב הלב. אך ראיתי במקום כלשהו יוזמה לצרף אנשים שיעשו זאת גם אם לא במדרשים לפחות בתלמודים. לעילוי נשמתו. שולחים למארגנים פרטים אישיים והם יכולים לחלק את הש”סים בין כולם בצורה סבירה. אלא שכאן אני עומד ותמה. וכי אני הקטן יכול לעשות משהו לעילוי נשמתו? וכי יש לי איזה שהוא קצה אחיזה בגדולתו? וכי הוא צריך לשכמותי? וכי אני ראוי לכך? וכי הוא זקוק לכך? האין בזה משום חוצפה וגאווה לחשוב שאוכל ”לסייע” לו במשהו? כמובן שלמעלה יש דרגות בלי סוף אבל האם לא ראוי שאדם שיש לו אחיזה באפס קצהו יעשה זאת? ולא אני שעומד למרגלות האוורסט ולא קולט בכלל את גובהו!
אמנם הדלקתי נר לע”נ ואקווה שאוכל להחזיק מעמד בזה לכל השנה ראשונה ולכהפ”ח לשלושים אך זה היה יותר מתוך צורך נפשי. לא כ”כ בשביל ”להעלות” את נשמתו כי כאמור אינני ראוי לכך. ולא מתוך זלזול בעצמי אלא מתוך (אי) הכרה בגדולתו!
תשובה:
שלום וברכה
העלית שאלה מאוד נכונה, והתשובה היא חד משמעית כן! וזה המוסר הכי גדול שאנחנו יכולים ללמוד עכשיו, וכלשונו של שלמה המלך "טוב הכלב החי מהארי המת"… הוא לא יכול לסייע לעצמו כלום עכשיו, ויש לו צורך בסיוע של כל אחד מאיתנו, כמו כל נפטר אחר, וכל מי שעושה משהו לעילוי נשמתו יגרום לו קורת רוח, ובודאי יכיר לו טובה. אז נכון שכבר עכשיו הוא במעלה עצומה שאין לשער, אבל יש לו תועלת מכל דבר נוסף.
בשאלתך הזכרת לי עוד נקודה למחשבה, ששמעתיה פעם מאחד מחשובי הדיינים בארץ, שסיפר, שכאשר היה ילד בר מצוה והיה גר בשכונת שערי חסד, אירע שהיה עובר ליד הכולל הידוע של הרב ביאליסטוצקי שם למדו כל חכמי ירושלים, הרב אלישיב והרב אויערבך ועוד, ולפעמים לא היה להם מנין לתפילת מנחה, כשעבר שם שאלוהו אולי אתה כבר בר מצוה ויכול להצטרף?! אמר לו אביו, שים לב ילדי! אתה אמנם רק ילד קטן ונמצאים כאן גדולי הת"ח בירושלים [היו צעירים אבל בכל זאת], כדי להביא אליהם את השכינה – כל בי עשרה שכינה שריא, הם חייבים אותך! זה לא יבוא אליהם בלעדיך!
גם אני חשתי תחושה דומה בהלוויה של מרן הרב שך ביקש בצוואתו והתחנן לכל מי שקיבל תועלת ממנו שילמד משנה אחת או יחשוב מחשבה אחת של מוסר לעילוי נשמתו. ותמהתי היתכן שכך שהרב שך שהעמיד את עולם התורה את הכוללים את הישיבות ויש לו כל כך הרבה זכויות צריך את המשנה האחת שלי או את המחשבה של מוסר שלי. אבל כן בהחלט, וזה מה שהוא השריש בנו את החשיבות והכוח של לימוד תורה של כל יהודי שהנפש החיים מאריך בזה שהוא בונה את העולמות והוא מקיים את העולם. ולכן יש לנו כוח בלימוד ובמעשים הטובים שאנו עושים לעילוי נשמה להעלות ולזכות גם לנפטר הגדול והדגול ביותר. יהי רצון שאכן נעשה זאת ונזכה לכך.
במאסף תבונות עמוד כג כותב הרב שמואל ברוך גנוט על ענין לימוד תורה לעילוי נשמה לנפטר. ומביא שם בסעיף ג, לבאר במה זוכה הנפטר, והביא ששמע ממרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שגדר הדברים שנפטר זוכה בזה שגרם את הלימוד. ונמצא שכשאנו לומדים את סדרי הלימוד הרגילים יתכן שאין בכך כ"כ תועלת שלא הנפטר או החולה שלרפואתו לומדים גרמו את הלימוד ורק הוספת שעות לימוד או עיון בעניינים שלא התוכננן ללמדם קודם לכן הם יכולים להיות עילוי נשמה לנפטר. אמנם כאשר הנפטר גום ללימוד יש בכך עילוי נשמה. מתוך כך ניתן להמליץ על לימוד בספריו של מרן הגר"ח קנייבנסקי שחיבר ספרים בכל מקצועות התורה שאיש אינו יכול להגיע אליהם, ולימוד בספרים אלו בוודאי ובוודאי שהוא בא דווקא בזכות הנפטר הדגו, ואם כן בכך יש עילוי נשמה לו שהספרים שהוא חיבר גורמים ליהודי להבין וללמוד חלקים בתורה שלא יכל היה ללמוד בלא ספריו. ניתן ללמוד בדרך אמונה על ענייני זרעים ושוביעית שיש עכשיו, זה ספר יסודי ועמוק אפשר לקבוע בו לימדו אפילו כמה דקות וקצת זמן אבל לימוד קבוע כך יתכן לקבל ידע קצת בסדר זרעים. יש לרבי חיים עוד הרבה מאוד ספרים שניתן ללמדם. וגם אם אלו קשים בוודאי שבאורחות יושר שהוא ספר מוסר המתאים לבני דורנו ניתן ללמוד ולהגות וזה באמת עילוי נשמה לו כי הלימוד נגרם בזכותו.
עוד דבר חשוב שיש הוא לימוד משניות כי בזה אכן מצינו שיש ענין מיוחד שתורם לעילוי נשמה. בספר נר לאליהו הובא בספר פני ברוך עמוד תכב, והביא דבריהם הרב גנוט שם. כתב שאמרו חז"ל שאשר בן יעקב עליו השלום יושב על פתח גהינום וכל הלומד משנה ממצילו ואפילו איש זר הלומד משניות עבוד נפטר מצילים הנפטר וזה שהכתוב אומר מאשר שמנה לחמו שמנה אותיות נשמה ומשנה שהם לחם המשנה. ובספר תורה או כתב שלימוד משניות הוא תיקון גדול יותר מלהתפלל לפני התורה, ומצינו בספר של המקובל רבי אליהו מגריידיץ זצ"ל שהביא מספר מדרגות במעשים לתועלת הנפטר וכתב שהתועלת העילאית ביותר עבורם הוא לימוד תורה בעיון והעמקה ואם לאו ילמד משניות.
בהקשר לכך חשבתי על משהו שלדעתי הוא מדהים ביותר. כשנפטר שר-התורה פסלו את הטלית שלו לפני שכיסו אותו בה. כמו”כ נמנעו מללמוד בדלת אמותיו. מדוע. משום ”לעג לרש”! וכי איזה ”רש” זה? הלוואי שנוכל ללמוד עשירית ממנו! וכי אני הוא ה”עשיר” והוא ”רש”? אתמהה! אלא בהכרח כפי שהרב כתב.
לשאלת השואל, אני חושב שיש לי עוד תשובה: גם אם נניח שאתה אכן קטן ואפס לעומתו, לא "אתה" הוא זה שמסייע לו, מה שמסייע לו זה התורה שאתה למד. אם רק היינו יודעים מה גדול כוחה של תורה, וכמה היא פועלת ומקדשת ומרוממת את האדם שלומד ואת ההוא שלומדים עבורו, היינו מבינים שכל משנה ודף גמרא ואף פחות מכך שאנו לומדים לעילוי נשמתו של מאן דהו, אף אם הוא גדול ורם ונישא, זה מועיל לו, והבן ופשוט.
השאר תגובה