שאלה:
שלום,
לראובן ושותפו היה איזה עסק אך שותפו ברח ובאם ראובן לא ישלם סכום מסוים יזרקו אותו לבית סוהר. האם יש בגיוס (תרומות) כספים עבורו (כדי שיוכל להחזיר את החוב) מצוות פדיון שבויים, או שאין כל קשר ומה שהוא הסתבך זה רק ענין שלו?
תודה רבה!
תשובה:
שלום וברכה,
כמובן שיש מצוות פדיון שבויים כדי למנוע יהודי שלא ייפול לבית סוהר. ומצווה לעזור לו. וגם אם עשה טעות והסתבך יש מצווה לעזור לו ולהציל את גופו.
בהצלחה.
מקורות:
בגמרא כתוב שעשיר יש לו אפשרות לזכות בפאה של העניים מיגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה. הרי לנו שעשיר שהפקיר את כל נכסיו שייך למצוות פאה, ויכול לקחת את הפאה, ולא אומרים שכיון שהביא על עצמו את העוני אסור לו לקחת את הפאה. וכ"ש באדם שהסתבך ונמצא בסכנת בית סוהר שיש מצווה לעזור לו ולהציל את גופו.
מצוות פדיון שבוים היא מצוה יקרה וחשובה וחביבה מאוד, בעבר היא הייתה מצויה וכיום כמעט איננה. אדרבה הזדמנה לידך מצווה גדולה. אני מביא לך קצת מדברי הפוסקים לראות את מעלת הענין
השולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף א כותב: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו, יכולים לשנותן לפדיון שבויים. ואפילו אם גבו לצורך בנין ב"ה, ואפילו אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין, שאסור למכרם בשביל מצוה אחרת, מותר למכרם לצורך פדיון שבויים. אבל אם בנאוהו כבר, לא ימכרו אותו. ( ומ"מ הנודר סלע לצדקה, אין פדיון שבויים בכלל ואין לפדות בסלע זו רק מדעת בני העיר (מהרי"ק שורש ז') כדלקמן סימן רנ"ו סעיף ד').
ובסעיף ב כתב: המעלים עיניו מפדיון שבויים, עובר על לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). ועל לא תקפוץ את ידך (דברים טו, ז). ועל לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז). ועל לא ירדנו בפרך לעיניך (ויקרא כה, נג). ובטל מצות פתוח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח). ומצות וחי אחיך עמך (ויקרא כה, לו). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח). והצל לקוחים למות (משלי כד, יא). והרבה דברים כאלו.
נמצאנו למדי שיש בכך כמה לאוין ועשים ואין מצוה גדולה כזו, ועוד הוסיף השו"ע שם סעיף ג: כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.
ולמקורות הדברים באריכות ניתן לראות בבית יוסף על הטור שם: טור יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב: פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים הילכך לכל דבר מצוה שגבו מעות בשבילו יכולין לשנותן לפדיון שבויים ואפי' אם גבו לצורך בנין בית הכנסת ואפי' אם קנו העצים והאבנים והקצום לצורך הבנין שאסור למוכרו בשביל מצוה אחרת מותר למוכרם לצורך פדיון שבויים אבל אם בנאוה כבר לא ימכרו אותם אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו וכן לת"ח או אפי' אין ת"ח ורואין אותו מצליח שאפשר שיהיה ת"ח יכולין לפדותו בכל מה שיכלו: ובבית יוסף: אין מבריחין השבויים (בלא עולה) כדי שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ויוסיפו שמירה על שמירתם: ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. וזה פשוט בפ"ק דב"ב (ח.) דאמרינן דפדיון שבויים מצוה רבה היא פירוש גדולה מכל הצדקות ומפרש טעמא משום דשבי קשה ממות וחרב ורעב משום דכולהו איתנהו ביה. וכתבו התוספות (שם: ד"ה פדיון) והא דאמרינן פרק בני העיר (מגילה כז.) אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמא מילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך למיתני: ומ"ש הילכך לכל דבר מצוה שגבו בשבילו יכולים לשנותן לפדיון שבויים ואפילו גבו לצורך בנין בית הכנסת וכו' עד אבל אם בנאה כבר לא ימכרו אותה. הכל דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים (הי"א) וזה לשונו אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להם דבר מצוה מוציאין בו המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אף על פי שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד אבל אם בנו יגמרו ולא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן מן הציבור עכ"ל. ולמד כן מדגרסינן בריש בתרא (ג:) אהא דאמר רב חסדא לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי איכא דאמרי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי אמר ליה רבינא לרב אשי גבו זוזי ומחתי מאי אמר ליה דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו דמי שריגי ליבני והדרי הודרי מאי אמר ליה זימנין דמיתרמי להו פדיון שבויים מזבני ויהבי להו אי הכי אפילו בנו נמי אמר ליה דירתיה דאינשי לא מזבני. ופירש רש"י שריגי ליבני. מסודרים הלבנים זה על גב זה ומזומנים לתתם בבנין: והדרי הודרי. משופים ומתוקנים רהיטי הגג: ואף על גב דגבי גבו זוזי ומחתי אמרו דילמא מתרמי להו פדיון שבויים כתב הרמב"ם דהוא הדין אי אתרמי להו צדקה אחריתי ופדיון שבויים דנקט לאו דוקא אלא להפליג ולומר דאיפשר דמתרמיא להו מצוה שאי אפשר להשהותה כגון פדיון שבויים ויצטרכו לאותם המעות אבל אין הכי נמי שאם רצו לשנותם לשאר צדקה רשאים כדקיימא לן (ב"ב ח:) רשאים בני העיר לשנות מקופה לתמחוי וכו' כמו שכתב בסימן רנ"ו. ועוד אכתוב בדין זה בסימן הנזכר:
האם מצוות פדיון שבויים נוגעת במי שכלוא בכלא ישראלי? ומה צריך לעשות במסגרת חיוב המצווה?
(אני מכירה רבנית שיושבת בכלא על לא עוול בכפה. לא קמה זעקה ציבורית, אין כתבות בעיתונות עליה, אין מחאות ואין הפגנות.) האם צריך לעורר את הדברים? האם יש בכך פדיון שבויים? האם צריך לאסוף עבורם כספים לעתירות וכו'?
אם זה אכן כך זה בודאי מצוה, השאלה אם זה אכן כך, מוזר שיש שתיקה.
השאר תגובה