שאלה:
שלום וברכה כה"ר
באיזה מקרים או תנאים מותר לקבל נדבות תרומות או צדקה מסוחרי סמים, מסחר לא חוקי, זנות וכדומה, ובאיזה מיקרים אסור.
והמקורות לעיין בנושא.
תודה רבה
שבועה טוב ומבורך
תשובה:
על השאלה הספציפית שלך אינני יודע, אבל אני לא חושב שזה שונה ממה שדנו הפוסקים לגבי קבלת צדקה מיהודי מחלל שבת בפרהסיה, ובזה התירו לקבל ממנו צדקה.
כמובן שאם קבלת הצדקה מהווה הכרה כל שהיא במעשיו המכוערים מאוד וכו', יש להמנע מכך לחלוטין, זה פשוט.
מקורות:
שו"ת המבי"ט ח"א סי' ריד, ושו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק.
שו"ת מבי"ט חלק א סימן ריד
שאלה ישראל שהמיר והקדיש בית אחד לבית הכנסת או אפילו הקדישו בעודו ישראל ואחר שהומר חזר ולקחה והתפיסה לעצמו ושלח שליח למוכרה ובא ראובן וקנאה מהמורשה שלו ואנשי בית הכנסת בעצמם היינו שני אנשים מראשי הקהל או שלשה והם היו אז המוציאים והמביאים בעניני הקהל והמפקחים בעסקיהם היו הסרסורים ועל ידם ומדעתם קנאה ראובן מהמורשה של המומר ילמדנו רבינו אם המקח שלקח ראובן אם הוא מקח או אם יוכלו אנשי הקהל שהוקד' להם לערער על המקח הזה ולדמותו לדין האנס שאנס שדה מישראל אעפ"י שזה מקודם היה של השר המומר אם נאמר שהקד' מומר כהקדש ישראל או אם נאמר שהקדשו אף על פי שהו' הקדש לא קנו אנשי הקהל בזאת הבחינ' שלא יוכל לחזור כי מתחלה לא סמכה דעתייהו דבידו לחזור וללוקחה אם ירצה ואגידה ביה לזה הצד ישיב רבינו הלשון ואחר כך לצד האחר אשר ממוני הקהל היו בעת המכירה שם ועל ידם קבלה ראובן אם נאמר שמחלו או לא ואת"ל שלא מחלו אם ראובן אמר שיקדיש הבית לאחר מותו ולכך סייעו בקנייתו נראה שודאי מחלו מלב ונפש גם ילמדינו רבינו אם נעשה השטר בשם אחד מאנשי הקהל ומת ועתה אומרי' אמתלאה למה נעשה בשמו ויש מאנשי הקהל מודים להם ואומרים שאמתלאותיהם אמת מה דינו גם ילמדנו רבינו אם נאבד השטר בענין הזה אם מועיל לה שני חזקה על הכלל יעמידנו רבינו על ראשון ראשון הדין עם מי.
תשובה אף על גב דאמרי' אדם כי יקריב מכם ופרש"י מכם ולא כולכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל בהקדיש לעניים או הקדיש בית לב"ה כנדון דידן מקבלין מהם וכיון שהקדשו הקדש והחזיקו בו לב"ה לא היה יכול לישאל עליו והוי הקדש גמור ואם מכרו אחר כך אין ממכרו ממכר דאין אדם מוכר מה שאינו שלו ומוציאין אותו מידו להקדש. אכן נראה דאם ממוני או פרנסי הקהל שהוקדש' להם נתנו לראובן רשות מדעת רוב הקהל שיקננה והם סייעו לו במכירתה שהיו סרסורים בינו לבין הגזלן או שלוחו שאין הקהל יכולים עוד לערער עליו דהוי כחות' על שטר מכר קרקע דאיבד את זכותו לרבנן דאדמון פ' בתרא דכתובות דאע"ג דאמרי' בעובד' דפ' חזקת דאפילו אית ליה סהדי דאתא ואימלוך ביה ואמר ליה זיל זבון מצי למימר הב' נוח לי והא' קשה ממני דאפילו לחכמים דפליגי אאדמון בעורר על השדה והוא חתום עליה דיכול לומר השני נוח לי וכו' וחכמים אומרים איבד את זכותו ע"כ לא פליגי עליה אלא בחיתום אבל דיבור' עביד איניש דמקרי ואמר אפ"ה מצינו למימר דדוקא דיבור' הוא אבל כשעושה מעשה שנעש' סרסור וטורח במכירתה נראה דעדיף מחיתום דהוי מעשה וטרח' יתיר' מחיתום וכדדייק לישנ' דגמרא בחיתום דעביד מעשה אבל דיבור' עבי' איניש דמיקרי ואמר דמשמע דדוקא בדיבורא הוא דאמרי' הכי דדיבור' עביד איניש לדבר דרך מקר' אבל היכא דאית ביה מעשה דטריחא כה"ג לא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות טוען שכתב ולא איבד זכותו שהרי לא עשה מעשה ויש לי לומר וכו' דמשמע דכשעשה מעשה איבד זכותו ומצאתי בפי' בתרא לר' יונה ז"ל שכתב על איבד זכותו שאינו יכול לטעון לכך חתמתי על שטר המכר לפי שהיה חפצי לדון עם הלוקח שהוא נח לי כו' שאין אדם עוש' מעש' וחות' בשטר המכר על נקלה כזאת דנ*ראה דטעמ*א דאתה נוח לי כו' הוי טעמ' קליל' ולא סמכי' עלה אלא בדיבור' לחוד אבל היכ' דאיכ' מעש' לא ומעש' סרסור הוי מעש' טפי מחתימ' כדאמ' ויכול לומר להם אלמל' שמכר' אותה לי אח' כך לא הייתם עושים מעשה זה וכמו שפי' רבי' יונה על ההמלכה אי לאו דמצי למימר אתה נוח לי וכו' וכ"ש אם סייעו אותו מפני מה שאמר להם שיקדיש אותה לאחר מותו דאינם יכולים לערער ודמי לההיא עובד' דמייתי נמי התם דא"ל והא אית לי' סהדי דאייתת באורת' ואמ' לי זבנה נהלי א"ל אמינ' איזבון דינאי אמר רבא עביד איניש דזבין דיניה בדמים מועטים שלא לטרוח ולבוא לדין עמו דמשמע דאם היה לוקחה ממנו בדמים מועטים לא היה יכול אחר כך לחזור ולערער ולהוצי' המעות ממנו וה"נ כיון שהתנו עמו שיקדישנה והוא מחוי' בכך הרי הוא כמי שלקח' ממנו: עוד אני אומר דמטעם חזקה גם כן אין הקהל יכולים להוציאה מידו של ראובן שהרי החזיק בה אחר כך שני חזקה בפניה' ולא מיחו בה והויא חזקה שיש בה טענה והיא הטענה הא' שכיון שעשה מעשה סרסור ביניהם נראה שמכורה אחר כך וכדאמ' התם פ' חזקת על מימרא דרב הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי דאע"ג דהחזיק כמה שנים לא הויא חזקה אלא בשטר ואמר רבא ואי אמר ישראל קמאי זבנה גוי מיניה ברצונו וזבנה ניהלי מהימן מגו דאי בעי אמר אנא זבנתא מיניה דהא החזיק הוא בה ג' שני' בודאי וה"נ האי דקאמר דכיון שנעשו סרסורים נראה שמכרו' הוי כמו קמאי זבנה גוי מיני' וזבנת ניהלי ואית ליה מגו דאיבעי אמר אנא זבנת מינייהו כיון שהחזיק בה ג' שנים קמי דידהו ולא מחו בידיה דלאו דוקא כדאמ' קמאי זבנת גוי וכו' הוא דאיכ' מגו אלא כל היכא דמצי' טעין דגוי זבנה ברצונו כיון שנעשה הוא סרסור למוכר' איכ' מגו וכמו שכתבו המפרשי' ז"ל עלה דהא דרב' דהה"נ אם אמ' זה הגוי נתן לי שטר זביני דזבנ' מינך אלא דלא אזדהרי ביה וארכס נאמן והרי דלא ידע הוא שמכרה ברצונו דלא קאמר קמיה דידי זבנ' ואפ"ה כיון שאמר נתן לי שטר שקנאה ממך מסתמא ברצונו היה דלא כתב שטרא מחמת יראה והכא נמי כיון דטעין ראובן דנעשו לו סרסורים והוי מעשה שפיר כדאמ' לעיל אמרי' דזבנה ליה ברצונם במגו דמצי למימר מינך זבנת' והא אית ליה חזקה ג' שנים בפניהם ולא מיחו כדאמר. נאם המבי"ט.
