שאלה:
מצאתי שטר כסף על כסא שהתיישבתי בביהכנ"ס. ככל הנראה נשמט מכיסו של אדם שישב לפני. האם זה נחשב להפקר? על בסיס שאדם ממשמש בכיסו כל שעה. ובכלל, איך אפשר לדעת כמה זמן עבר מהאבידה והאם הבעלים הספיקו להבחין בכך ולהתייאש?
תשובה:
שלום וברכה,
כסף שנמצא ע"ג כסא הרי זה דרך נפילה ולא דרך הנחה, ולכן הכסף שייך למוצא. ואין צורך לחשוש לייאוש שלא מדעת בכספים מאחר ואדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.
בהצלחה.
מקורות:
ידוע בשם החזו"א שכסף קטן שכיום המאבד לא יודע על איבוד הכסף, מותר למוצא לזכות בו, מאחר וחכמים קבעו שבכסף יש ייאוש מיד, משום שאדם עשוי למשמש בכיסו. דברי החזו"א הם מפי השמועה. ומנגד קיים שמועה בשם מרן הרב אלישיב שסובר שכסף קטן שהמאבד לא מבחין, ואין אדם ממשמש בכיסו בכל שעה, יש לחוש בו משום ייאוש שלא מדעת. ולענ"ד אין מחלקות בין החזו"א לגרי"ש אלישיב, החזו"א דיבר על סכום שאדם יבחין כשימשמש בכיסו אלא שלא מקובל למשמש וע"ז אמר החזו"א שחכמים קבעו שניתן לזכות בכסף. ואילו הגרי"ש דיבר על כסף קטן שאדם לא ירגיש לעולם שאבד ממנו, כגון אדם שאיבד שקל או שניים יתכן מאוד ולא יידע גם אחרי שימשמש בכיסו, וע"ז סובר הגרי"ש שאין ע"ז דין ייאוש.
הפתחי חושן (אבידה פרק ב הערה כג) כתב את הדברים מעצמו וז"ל: ושמעתי שיש מפקפקים בזמננו בעצם הכלל שאדם עשוי למשמש בכיסו ומרגיש בנפילה, שבדרך כלל אין אדם יודע כמה כסף יש בכיסו, ובפרט בסכומים קטנים, וממילא אף אם ממשמש אינו יודע שנפל ממנו, וחזר לדין יאוש שלא מדעת. ומ"מ נראה שאין לחוש לכך, שכיון שחז"ל סתמו ואמרו מעות מפוזרין הרי אלו שלו, אף על פי שמסתבר שגם בזמנם לא היה אדם מרגיש בחסרון פרוטה, ולא חילקו בכך, מסתבר שכלל זה בתוקף כל זמן שלא יתברר ההיפך, ועוד שבלא"ה דעת כמה פוסקים להקל בדין יאוש שלא מדעת שיכול להשתמש באבידה (עי' להלן סעיף יד), ואה"נ אם יבא הבעלים ויתברר שלא ידע בחסרונו ולא נתייאש יהא חייב להחזיר לו, וכמ"ש לעיל.
