שאלה:
כמה שאלות שלא קשורות אחת לשניה…
א. בער"פ השנה שיצא בשבת, לא יכלנו לקיים סעודה שלישית כתקנה במצה. בגלל האיסור לאכול מצה בער"פ.
ולכאור' במשנ"ב בשער הציון גבי סעודה שלישית מובא שגם בדין דרבנן אמרינן עשה דוחה לא תעשה. וא"כ מדוע מצוה סעודה שלישית לא דחתה את האיסור לאכול מצה?
ב. יש כלל שמי שיש לו רב קבוע לא צריך לחשוש לספק, ויכול לסמוך על הרב בין לקולא בין לחומרא. מה המקור לזה בדאורייתא? כלומר איך יתכן שבגלל שהוא רב שלו כבר לא מוגדר כספק דאורייתא. היכן מצאנו שהתורה נתנה לבן אדם אפשרות לקבוע לעצמו רב
ג. מדוע כשאני מחמיא לבן אדם אחר, והוא בגלל זה מתמלא בחשיבות אין בעיה שאני מכשיל אותו בגאווה. היום מאד מקובל לדבר על הצורך להחמיא וכו'. ולכן זה נשמעת שאלה מצחיקה. אבל אני יודע שכמה פעמים הרב שטיינמן אמר שלתת לשני כבוד זה להאכיל אותו "חזיר"….
מדוע באמת לא חוששים לזה [כמובן שיש מחמאות שלא גורמת לגאווה, אבל יש מחמאות שכן, לדוגמא נגיד אם אומרים לאברך "אתה ממש תלמיד חכם", הרי מאד יתכן שבאותו רגע ליבו מתמלא גאווה, מדוע זה לא לפנ"ע?]
תשובה:
שלום וברכה
1. כיון שניתן לקיים את המצוה בשעת הדחק באופנים אחרים, לפני חצות, בפירות וכדומה, וכפי כל האופנים שהארכנו בהם בזמנו.
2. משנה מפורשת "עשה לך רב והסתלק מן הספק"…
3. חשוב מאוד להבדיל בן הערכה לגאווה, ההערכה היא צורך בסיסי מאוד בנפש, כמו שאדם צריך אוכל שתייה שינה, נפשו זקוקה להערכה ולאהבה, ולכן חובה להאכיל אותו בזה וזה לא חזיר, ואין לחשוש שהתחושה הטובה והנעימה הזו תהפוך לגאווה. כשם שענווה אין פירושה תחושת שפלות אלא "לא מחזיק טיבותא ךנפשיה", גם גאווה אינה הרגשה טובה, אלא "מחזיק טיבותא לנפשיה", ואין סיבה שיגיע למחשבה כזו בעקבות הערכת הסביבה אליו.
בכל מקרה אנחנו צריכים לדאוג לשמחה של השני ולא ל"מצוות שלו"..
תודה
לגבי 2 – ברור שיש משנה. רק שאלתי מה מקור הדין מהתורה. האם זה הלכה למשה מסיני?
רוב- נלמד מאחרי רבים
חזקה – נלמד מבית המנוגע
מאיפה נלמד הכח של בן אדם לעשות לו רב כדי להסתלק מן הספק
לגבי 3 – המשפט "בכל מקרה אנחנו צריכים לדאוג לשמחה של השני ולא למצוות שלו" – קצת ישל"ע כי מהתורה בלפני עיוור כן נצטווינו לדאוג למצוות שלו.
2. לכאורה זה נכלל בלא תסור, אף שאינו עיקר ענין הפסוק. 3. ברור לגמרי, ואעפ"כ אני בטוח שהבנת את כוונתי, שאלתך קצת הזכירה לי את אותו אדם שמצא בט"ו בשבט אביון מהודר לפורים, שממש אין לו כלום כלום, ושמח שמחה גדולה, דאג חודש שלם שאף אחד לא יתן לו כלום שיהיה ממש אביון עם כל ההידורים, דא עקא, שהאביון הזה מת מרעב ימים ספורים לפני החג והפר את כל התוכנית היפה…
לגבי 3 לא רוצה להטריד את בית ההוראה
אבל פשיטא שהמשל לא כ"כ דומה לנמשל…
השאלה רצינית…נכון שזה נשמע מוזר, אבל בגדרי לפני עיוור לא מצאתי הבדל.
כאמור אני יודע שהגראי"ל לפעמים עשה כן למעשה
יש סיפור ידוע על רב חשוב שבא להוציא את שיעורי הגרי"ש אלישיב [אחרי פטירתו] וביקש הסכמה מהגראי"ל.
הגראי"ל אמר לו, שיקנו את הספר גם בלי ההסכמה שלו בגלל הרב אלישיב…ואז אמר: "אלא מה, זה יכבד אותך שאני אכתוב הסכמה? כבוד זה חזיר, ואני לא מאכיל אנשים חזיר…"
את הסיפור סיפר הרב הזה בעצמו.
אינני מאמין לזה. נקודה. אם תרצה, זה לשיטתו בדיון הסוער שלנו אתמול…
מצאתי את הסיפור בעלון של הגרב"צ קוק שמספר בשיחה שלו על מעשה שאירע עמו [כלומר ממש כלי ראשון], וזה לשונו:
כמעט כל שהתייעץ עמו [הגראי"ל], שמע את גערתו:
גאווה! כבוד! בדידי הווה עובדא: בקשתי
שהראש ישיבה יצרף חתימתו למכתב לספר
שכתבתי משיעורי מרן הגרי“ש אלישיב על
מסכת ברכות. השיב בלשונו הזהב: ”אם
תלחץ אני אצטרף, אבל בשביל מה?! את
הספר יקנו הרי בגלל החתימה של הרב
אלישיב, אלא מה? כבוד. שיראו שגם אני
חתמתי. כבוד זה חזיר!“ הוסיף ואמר: ”אסור
לאכול חזיר…
כנראה התכוון שזה כבוד בשבילו שהוא חותם, ולא שזה כבוד בשביל הרב קוק. אני בטוח שהוא נתן כבוד לכל יהודי. כבוד זה כמו זכות קדימה בכביש, נותנים ולא לוקחים…
השאר תגובה