החובה לנהוג במנהגי אבות

שאלה:

האם אני אמור להיות תוכי שמחקה את כל מה שהיה בבית אבא על כל הנהגותיו ומנהגיו או שמא פשוט לעשות "העתק-הדבק"? האם לא היה יותר ראוי לבדוק כל דבר ולראות מה נכון לדבוק בו ומה שלא מתאים – פשוט להשליך לסלסלת המיחזור?

תשובה:

שלום וברכה

שאלתך הובעה בטרוניה גדולה… הייתי יותר שמח לדבר ספציפית על מה יצא הקצף, כי באמת לא כל מנהגי האבא מחייבים, למשל מה שעשה רק כחומרא ולא מעיקר הדין אינו מחייב את צאצאיו, ככלל, כל מנהג קהילה שיש בו טעם ואינה הנהגה פרטית של אביך, זה בהחלט בכלל החובה לשמור על מנהגי אבות [אם זה קטניות בפסח, זמן המתנה בין בשר לחלב, נוסחאות התפילה ןעוד]. כמובן מנהג שהוא רק ענין של אוירה כמו ניגונים מסוימים אינו בכלל ענין זה. אולי תפרט ונבחן את הדברים יותר לעומק.

מקורות:

הנה רבותינו כתבו על חשיבות שמירת מנהג, כמו למשל בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן ט) "וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים." או רבי מימון אבי הרמב"ם "אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל… וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".

אמנם לענין הדין בזה אם יש במנהג חיוב גמור. עי' שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן קעד. שכתב: הנה בדין דואל תטוש תורת אמך דבר זה מסובך מאד וכמדומה לי שלא מצאנו בזה דבר ברור ובגמ' פסחים נ"א בבני בישן נהוג דלא אזלו מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דר"י אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן א"ל כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ובשו"ת חו"י סי' קכ"ו נשאל מבן תורה אי מחויב לנהוג פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו ותמה האיך מצינו ידינו ורגלינן בכל דור ודור הא יש חסידים מופלגים בחסידות ותעניתים ואין הבנים נוהגין במילי דחסידות ההם אף כי הם צדיקים וישרים ולחלק יצא בין מנהג שנתקבל מאדם אחד ובין מנהג שנתקבל מכל הצבור או עיר אחת או קהילה אחת דמה שקיבלו כל הציבור קיבלו עליהם ועל בניהם אבל קבלת יחיד אין על הבן חיוב להחזיק בקבלת אביו ובכל חומרותיו ומנהג עיר או ציבור נמי שנוי הוא לענין שאם יצא ממקום שנהגו למקום שאין נוהגין חל מיד קבלת ומנהג העיר השנייה שהלך לשם דהכי היתה קבלתם מתחילה מסתמא ע"ש. וקצת אמרתי ראי' מהא דאמרו ז"ל אנא כחלא לגבי חמרא גם אמרו אבוך במאי זהיר טפי משמע דהבנים לא היו נוהגים בכל החומרות של אבותיהם דאל"כ האיך אמר אנא כחלא הא אסור לעשות כן.

וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ח – אורח חיים סימן כב): והנה כלל גדול בידינו שכל מנהג שלא נתקן ע"פ גדולי התורה וההוראה אינו חשוב מנהג כלל, כמו שהבאתי בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סימן מ אות יד). ובמס' סופרים (ס"פ יד), כל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו מנהג, ואינו אלא כטועה בשיקול הדעת. וכ"ה בפסקי תוס' (מנחות אות קו). ובס' מאורי אור (בן נון, דף קמו ע"א), שכל המנהגים הנוספים על מנהגי הש"ע אינם כלום, והמקפיד לקיימם קרוב הוא לבל תוסיף. ע"ש. ובחקרי לב חו"מ ח"א (ס"ס קיא) הביא דברי הריטב"א והר"ן (קידושין נ ב), שכל מנהג שאינו מתחייב מכח הטבע, כגון רוב נשים מתעברות ויולדות, אלא תלוי ברצון בני העיר, אינו רוב חשוב כדי שלא לחוש למיעוט, והוכיח מזה דלא מהני רוב למנהג, אלא שיהיה מנהג הכל. ע"ש. וכאן לא יבצר שיש מיעוט בני תורה היודעים דברי הפוסקים ונזהרים שלא לענות. וא"כ אף במרוקו לא נחשב מנהג, וכ"ש שאין זה מנהג ירושלים כלל וכלל. וע' בספר משא חיים (מנהגים, אות צה ואות קכ), שמנהג שהוא נגד רוב הפוסקים אין להחזיקו ולכותבו בספר, אפי' אם אין יכולת לבטלו. ע"ש. וידועים דברי הר"ן שהובאו בשו"ת הריב"ש (סימן שצ) שבעניני התורה והמצוה אין לנו להניח הדרך שדרכו בה רבותינו הפוסקים, ונכניס עצמנו במשעול הכרמים, שלא מדוחק כלל. (והובא בב"י סימן תר"צ, ובאבקת רוכל סימן נה, ובשו"ת מהרשד"ם חאו"ח ס"ס לה. ועוד). ואין להאריך