שלום כבוד הרב,
אני מבינה שלפי היהדות חשוב להיות בשמחה, אך כל כך הרבה זמן לא חשתי שמחה שאני בוכה רק מלנסות להזכר מתי הפעם האחרונה הייתי שמחה, ומתי השמחה יצאה ממני. ולמה יצאה ממני…
במקום השמחה, יש לי עצבות, חרדות ודיכאונות.
חוסר מוטיבציה, קשיים בשינה, אני מוטרדת מהרבה דברים, אין לי שקט נפשי, מתוסכלת. לא מצליחה לחשוב בבהירות ולהגיע להחלטות נכונות (שזה הכי מפריע לי כי ברגע שאתחיל לקבל החלטות נכונות, אולי אפסיק "להכות" את עצמי על החלטות לא נכונות ועל טיפשותי). רואה את התרחיש הכי גרוע בכל דבר. כוסעת על עצמי (על מה שהיה, על דברים שאני עשיתי, על דברים שאחרים עשו). אין לי מוטיבציה לעשות שום דבר.
נכנסתי למצב שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.
האם זה החיים? להיות כל הזמן לחוצים, בשיפוט עצמי, בחרדות ובהלקאה עצמית? מה ניתן לעשות? ואיך יוצאים מהמצב הזה?
תודה רבה
