גיורת שהתגיירה בפני בית דין פסול – בישולי עכו"ם

שאלה:

אדם בתהליכי גיור – מותר לו לאכול מהאוכל שהוא מבשל לעצמו? איך הוא נזהר מבישולי עכו"ם?

תשובה:

מעבר לפרדוקס שאתה מבקש להציג, יש לזכור שאדם שבהליכי גיור אינו חייב בשמירת מצוות, רק שבע מצוות בני נח, כך שהשאלה אינה רלוונטית… השאלה תהיה האם מותר לו אחר שהתגייר לאכול מהמאכלים שבישל כאשר הוא היה גוי, כיון שאין כאן איסור וחשש חתנות. דנתי בעבר בשאלה דומה וקצת אחרת, אני מצרף לך מה שכתבתי לפני שנים:

בדבר המעשה בגיורת שנתגיירה בפני בית דין שאינם מקפידים דיים על קיום הדינים בקבלת גרים, וידם נטויה לקבל גרים הבאים לשום דבר אחר ושלא בקבלת מצוות כראוי, אלא שאותה גיורת במעשה דנן, היתה מקפדת על קלה וחמורה באופן הניכר לכל שכוונתה כנה ואמיתית בקבלת המצוות, ובאה שאלה קמי בי דינא, האם יש תוקף לגרותה זו, או שמא, בית דין פסולים הם וכיון דמעשה הגרות צריך לעשותו בפני בי"ד הרי זה כמי שנתגיירה בינה לבין עצמה שאין בגרותה ממש כמבואר בסוגית הגמ' ביבמות מה ע"ב ומז ע"א.   תו יש לעיין, להצד שאין ממש בגרותה מה דין תבשילים שבישלה האם אסורים באכילה לישראל משום בישולי עכו"ם. ושמעתי מכם שדעת הבי"ד נטתה לפסול הגרות מכל וכל, לחייבה טבילה נוספת בברכה, ולאסור למפרע מאכלים שבישלה, ולענ"ד נראה דאין הדבר כן וזה החלי.

תשובה

הנה אמת העלה השואל דגרות שאינה נעשית בפני בי"ד אינה כלום, דאף שלענין מילה וטבילה שלא נעשו בפני בי"ד נחלקו הראשונים אי מעכב הדבר בדיעבד כמבואר בשו"ע סי' רסח סעי' ג, קבלת מצוות ודאי בעיא בי"ד, כן מוכח מדברי השו"ע עפ"ד הרמב"ם רא"ש תוס' ריטב"א רשב"א ועוד, וכ"ה בש"ך שם ושאר אחרונים.

הן אמת דהב"ח שם בדעת הרמב"ם, והרמב"ן בשיטת הרי"ף לא סבירא להו הכי, ולשיטתם גם קבלת המצוות בפני בי"ד אינה מעכבת, אלא דלא נוכל לסמוך על דבריהם כנגד הכרעת כל הנהו פוסקים ראשונים ואחרונים. מיהו נראה דכמה צדדים בס"ד יש לקיים גרותה בנידון דידן.

א. בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קכב) כתב, שאם דייני בית הדין שומרי מסורת ואינם מחללים שבת בפרהסיא לא ברירא כ"כ דחשיבי בי"ד פסול. וחזינן מדבריו דנקט, דלא מיבעיא גבי נידון דידן דאיירי בבי"ד אורטודוקסי לגמרי אלא שנוהגים בקלות ראש בקבלת גרים, דודאי מילתא דלא פשיטא היא לפסול גרותם, אלא אפי' בדיינים שאינם מקפידים די הצורך על שמירת המצוות יש לצדד להקל בזה.

כמו"כ יעויין מש"כ הרמב"ם (הל' אסורי ביאה פי"ג הל' טו טז): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק, ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". והיינו דאף שהיתה הוראה ברורה שלא לקבל גרים כל אותם הימים משום דדררא גמורה היא שבאים רק מחמת הפחד, חששו לגרות שנעשתה בפני הדיוטות שלא שמעו בזה לקול דברי חכמים וגיירום. ורחוק בעיני לומר שהיו אלו ההדיוטות מקפידים כראוי על בירור כוונת הגר כדת אחר שנהגו לבטל דברי חכמים וקיבלו עשרות אלפים של גרים כמובא בנו"כ הרמב"ם שם. וממילא אע"פ שאין זו ראיה גמורה מ"מ נראים הדברים בזה כסברת האג"מ.

ב.  הגרי"א הענקין נשאל (הובא בקובץ מוריה גליון קיח עמ' סב), באשה שנתגיירה בבי"ד רפורמי ולאחר שנה החלה להקפיד על שמירת המצוות כדת וכדין ולא ידעה שדינה כנכרית וצריכה להתגייר שנית בפני בי"ד כשר, ולאחר מכן נולדו לה בנים ובנים וגידלתם בישיבות ומוסדות תורניים, ועתה שנודע לה על מצבה באה שאלה, האם צריכה לגלות לילדיה שנכרים הם או לא. וצידד לומר, שא"צ להעכיר רוחם ויש לסמוך דדינם כישראל לכל מילי.

ונתן טעם לדבריו ע"פ מה שאמרו ביבמות מה ע"ב "מי לא טבלה לנדותה", והיינו, דטבילת הגיורת לנדתה מהניא לה לשם גרות, דהקשו התוס', היאך הועילה לה טבילה זו הרי לא נעשה הדבר בפני בי"ד, ותי', דכיון דידוע הדבר לכל שטבלה חשיב כמי שנעשה בפני בי"ד.

ומבואר בדבריהם, דכל שידוע שטבלה אף שלא נעשה הדבר בפני בי"ד נמי מהני, דכל תכלית עשיית הגרות בפני בי"ד הוא בכדי שיעשה הדבר באופן המוחלט ומפורסם, וממילא כאן דנתפרסם באופן אחר א"צ לזה. וסבר, דכשם שאמרו הלכה זו גבי טבילה ה"ה נמי לענין קבלת המצוות, דכל שמחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שקיבלה עליה מצוות בלב שלם, שראינוה נוהגת בדרכי ישראל ומקפדת על קלה כבחמורה, הנהגתה זו לבד חשיבא כקבלה בפני בי"ד וממילא תו לא צריך לאותם דיינים שקיבלה עליה מצוות בפניהם בעת גרותה הראשונה.

מיהו יעויי"ש שלא סמך ע"ז למעשה, וע"ע קובץ מוריה שנה כז גליון ד עמ' נז תשובת הגר"מ פינשטיין שהחמיר בדבר.

אכן כמה מקורות מצינו לכאורה לסברא זו:

א. לכאורה נראה דסברא זו נתפרשה להדיא בדברי התוס' רי"ד על סוגית הגמ' ביבמות שם, דכתב: "גר צריך שלושה משפט כתיב ביה. ואי קשיא, הא אמרן לעיל מי לא טבל לקרויו, מי לא טבלה לנדתה, והא התם דליכא תלתא והוא גר. יש לומר, היכא צריך שלושה, בשעה שנכנס תחת כנפי השכינה ורוצה לישא בת ישראל, אבל אם עמד בחזקת ישראל והיה טובל לקרויו, אע"פ שלא טבל בפני שלושה – די לנו. ודמיא הא לקידושין, שהמקדש בעד אחד אינן קידושין, אבל אם ראינו שעמדה עמו בחזקת אשתו ונתייחדה עמו, צריכה הימנו גט, ואע"פ שלא ראו עדים שבא עליה וקידשה בביאה אנו מחזיקין אותה מקודשת כיון שישבה תחתיו כאשה תחת בעלה".

הנה כתב לדמות הלכה זו לקידושין, שכשם שעדי קידושין אינם לברורי בעלמא, אלא עדי קיום הם, ואעפ"כ אם היתה בחזקת מקודשת צריכה גט אף שלא נשאה בעדים, ה"ה לענין גרות, דאף דראיית בי"ד מעכבת בחלות הגרות, עצם זה שמוחזק הוא כישראל די בזה ליתן תוקף לגרותו אף שנודע לן בבירור שלא נתגייר בפני בי"ד.

ב. ובאמת כבר מצינו דנחלקו בסברא זו גאוני קמאי, גבי שפחה שהיתה בבית ישראל והיתה נוהגת במנהגי ישראל ושמירת המצוות, והטבילתה גבירתה לשם גרות בלא שקיבלה עליה מצוות בפני שלושה, דבשו"ת מהראנ"ח (ח"א סי' צב) נקט בפשיטות שאין כל תוקף לגרותה דקבלת עול מצוות בפני שלושה מעכבת, ואילו מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סי' כ) נקט, דכיון שע"י שמירתה את המצוות בפומבי ידוע לכל שכוונתה לקבלם עליה, א"צ בזה שתקבלם עליה בפני בי"ד. הנה, להדיא מדבריו, דאף שקבלת מצוות בפני בי"ד מעכבת בחלות הגרות, די בכך שמקפדת על שמירת המצוות בפומבי והוחזקה בזה (אלא שמטעם אחר סבר שאינה גיורת, כיון שלא נשתחררה משפחותה, עיי"ש).

ג. כסברא זו נראה נמי מדברי הרמב"ן בקידושין (עה ע"ב), שכתב, די"א, דהא דהכותים גרי אריות הן זהו רק בדור הראשון שלא היו מקיימים מצוות אלא מתוך הפחד, אבל בדורות הבאים, כל שמקיימים את המצוות בשלמות גרים גמורים הם, דאף שלא קיבלום עליהם בפני בית דין, כיון שנעשה הדבר בפרהסיא וידוע לכל הרי זה כמי שקיבלם עליו בפני בית דין.

ד. מקור נוסף מצאנו לסברא זו בדברי הצפנת פענח בבאורו לדברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ג הל' ט) שכתב: "גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד, כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל, שטובל לקריו ועושה כל המצוות, הרי אלו בחזקת גרי צדק, ואע"פ שאין שם עדים מעידים בפני מי נתגיירו. ואעפ"כ אין משיאין אותם עד שיביאו עדים, או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו גויים". עכ"ל.

דכתב וז"ל: "דכיון דאנו רואים דנוהגת בדת ישראל הוה כעדים, דכל שעשתה פעולה המראה לנו שהיה הדבר, מהני זה בגדר 'בעצם' ולא בגדר 'ראיה'". ע"כ. ועי"ש שהאריך לבאר דבריו, דהא דמהני שראינוה נוהגת בדרכי ישראל אין זה משום שעי"ז חזקה היא שנתגיירה כהלכה בפני בי"ד, אלא עצם הנהגתה זו חשיבא כקבלת מצוות בפני בי"ד והוא ממש כסברא הנ"ל, ועיי"ש שהביא כמה דוגמאות וראיות לסברא זו.

המורם מן האמור גבי נידון דידן, דלכאורה כמה צדדים מצינו להכשיר גרותה של גיורת זו: א. שיטת הב"ח דקבלת מצוות בפני בי"ד אף היא אינה מעכבת בחלות הגרות. ב. סברת האג"מ שגם בי"ד שאינם מקפידים על קבלת הגרים כהלכה לא נפסלו עי"כ מקבלת גרים בדיעבד. ג. חידושו של הצפנת פענח דעצם הנהגתה בשמירת המצוות חשיבא כקבלת מצוות בפני בי"ד שמצינו לה בית אב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים (התוס' ביבמות והתוס' רי"ד שם, הרמב"ן בשם י"א ומהר"א ששון).

לפיכך, אף דיש להורות בכהאי גוונא להצריכה גרות שנית בפני בי"ד כשר נראה פשוט שאין לה לברך בכה"ג על טבילתה דמספק בעלמא הוא ודינה כספק נכרית ספק בת ישראל. (ואין להחמיר בכה"ג להעמידה על חזקתה הראשונה שנכרית היא, דהא ידעינן בה שנתגיירה בפני אותו בי"ד ובטלה חזקתה).

***

והשתא דאתינן להכי נבוא לדון מה בדבר מאכלים שבישלה באותם הימים אי יש לחוש ולאוסרם מדין בישולי עכו"ם.

והנה, בדין איסור אכילה מבישולי עכו"ם מצינו שני טעמים בדברי הפוסקים:

א. שלא יהיה רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויבוא להאכילו דבר טמא (רש"י ע"ז לח ע"א).  ב. כדי להתרחק מהם שלא יבוא להתחתן בבנותיהם (תוס' ע"ז לז ע"ב). ולכאורה נידון דידן תליא בשני טעמים אלו. דלשמא יאכילו דבר טמא נראה פשוט דאין לחוש שהרי בזמן שבישלה תבשילים אלו היתה סבורה שישראלית היא לכל דבר, והיתה מקפדת על שמירת המצוות, ורק לחשש קורבה יש לחוש כאן.

ואין לחוש ולומר דאחר שגזרו חכמים על בישולי עכו"ם הכל בכלל, ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, דיעויין בס' בדק הבית לרא"ה (בית ג שער ז) שכתב, דבמבשל לחולה בשבת אין לחוש לאיסורא דבישולי עכו"ם, ומותר לבריא לאכול מתבשילין אלו, דאין קירוב דעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה. ע"כ.

ומדבריו אלו יש ללמוד, שלא אסרו בזה חכמים בכל גווני משום דינא ד"לא פלוג",  אלא הדין חלוק בזה בכל מקום לפי ענינו. וכן נראה מדברי הרשב"א שם במשמרת הבית, שהאריך לפלפל בעצם דברי הרא"ה האם אכן אין קירוב הדעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה, ומוכח מדבריו דבעיקרא דהאי דינא הסכים עמו שאם אכן לא יבוא הדבר לידי קירוב הדעת אין סיבה לאוסרו. ולדבריהם ה"ה דיש להקל בזה בנידון דידן.

נמצא דלענין מאכלים אלו איכא ספק ספיקא להיתרא, חדא, שמא ישראלית היא לכל דבר ויש תוקף לגרותה הראשונה, וזאת מחמת הנהו ג' צדדי דלעיל, ותו, שמא הלכה כרש"י דאסרינן להו מחששא דשמא יאכילנו דבר אסור, דחשש זה לא שייך בנידון דידן, וכיון דאיסור בישולי עכו"ם דרבנן הוא, נראה דודאי יש להקל בזה במקום ספק ספיקא.

מיהו לענין תבשילין דמכאן ולהבא אני חוכך בזה, דלכאורה בזה אף לרש"י יש לחוש, דסוף סוף כיון שיודעת היא שדינה כנכרית שפיר יש לחוש שמא תאכילנו דבר טמא.

ואף דהיא ספק יהודיה וקימ"ל דספיקא דרבנן לקולא, מ"מ לכתחילה לא עבדינן ספיקא דרבנן, כן מוכח בט"ז (או"ח סי' עא ס"ק ג), וכדבריו נראה גם במשנה למלך בהל' בכורות (פ"ד הל' א ד"ה הנני חוזר), ובשו"ת מהרי"ט (סי' ב).

והנה, אף דבשו"ע או"ח סי' תפט (סעי' ב) גבי ספירת העומר כתב דהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים משום דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ומשמע שמעיקר הדין הדבר מותר משום דספקא דרבנן לקולא, ומוכח לכאורה שלא כדברי הט"ז, יעויין שם בהג' הגר"א שהאריך לחלוק מטעם זה על דברי השו"ע שם, וצ"ע בדבר.

                                                                     הכותב לכבוד התורה ולומדיה

                                                                                 ירוחם ארלנגר.  

מקורות:

 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל