מנהגי חו"ל היום בארץ ישראל – המשך

סברא מעניינת. אבל לא ברור כל כך. אנסה לברר זאת יותר, אך לא מזמן שמעתי על הוראה מעניינת מרב אחד (איני בטוח בכל הפרטים. אנסה היום לברר אם אינני טועה):
איש הצלה או מד"א היה עתיד להיות כונן בליל הסדר. את הסדר הוא ערך כמובן עם כל משפחתו כרגיל (אא"כ היו לו כמה אירועים באמצע), אך הוא שאל רב מספר פרטים הנוגעים למקרה בו יצטרך לצאת באמצע הסדר. בין השאלות היתה שאלה הנוגעת להלל: במידה ויצטרך לצאת לאירוע ולא יספיק לחזור לומר את ההלל לפני עלות השחר, מה הדין? על פרט זה ענה הרב שאם מתפלל במניין בו אומרים את ההלל, יכוון לצאת בו (אף שאינו לכתחילה לומר לפני הסדר) כנפסק להדיא בירושלמי. אלא שבמידה ואכן יארע כך, אם יש לו אפשרות לחזור ולומר את ההלל, יעשה כן. אם יש לו אפשרות רק לשתות כוס רביעי ולא יוכל לומר את ההלל יאמר לפחות איזה שבח כגון נשמת או יהללוך על כוס רביעי.
אם אני אכן מדייק בפרטים, צריך לומר שדברי אלעזר היקר לגבי חשש ברכה לבטלה אינם נכונים.
בלי נדר בצהרים אנסה לברר אצל אותו רב בשמו נאמרו הדברים.

אין חלילה כל כוונה לזלזל באדמו"ר הזקן בעל התניא והש"ע!
אם הסיפור נכון, הוא התבטא שהרמ"א לא התנגד נמרצות רק מציין שאצלנו (לצערנו….) לא נהגו לומר הלל.
וכנראה לחסידים ע"פ קבלה יש כן עניין גדול לאומרו.
כמובן שלמעשה זה גם אם היה אין כל ערך הלכתי.
ברכה על המנהג נראה לי שאינו עניין לכאן

גם אני בשנים האחרונות הפסקתי לומר את ההלל בביה"כ בליל פסח, אך אני מוכרח להעיר:
אינני מאמין שהסיפור על בעל התניא נכון. אולי בא מישהו וצעק בקול רעש גדול, והוא בסך הכל התכוון לענות לו בבדיחותא. כיון שהוא עצמו אחז שאין בעיה לומר את ההלל, כי סבר שההלכה בזה היא כהשו"ע. לא שהוא באמת סבר שזו כוונת הרמ"א.
לספר סיפור כזה על בעל התניא עם הפרשנות המקובלת, זה פשוט זלזול נוראי בכבוד התורה.

חברים
בקשר לשמירה על מנהגים ומסורת: קודם כל, כמעט כל הדברים שמדברים עליהם בנושא, אין בהם באמת עניין הלכתי. אפילו נוסח התפילה לא ברור שיש עניין לשמור דווקא על נוסח מסויים. לעבור מנוסח אחד לנוסח אחר, זה עוד פחות בעייתי. הוא הדין לגבי שאר המנהגים, אין כמעט מנהג שיש באמת עניין לשמור עליו.
מי שרוצה לשמור (אפילו בקנאות) על מנהגי אבותיו, תבא עליו ברכה, אבל את העיקר אסור לשכוח. וח"ו אסור שהעיקר והטפל יתערבבו, וכ"ש שלא יהיה הטפל עיקר.
אני מוכרח לשתף אתכם בסיפור עצוב (נקווה שסופו יהיה שמח) ששמעתי לאחרונה.
הסיפור יכול לקרות בכל קהילה, מה שחשוב זה העקרון של הסיפור.
המקרה הוא כזה:
ידיד שלי (לצורך העניין נקרא לו ר' אהרן. שם בדוי לגמרי) מנהל בית כנסת של קהילה מסויימת. במקביל הוא גם מוסר שיעורים לנערים. לפני כמה שנים השתתף בשיעוריו נער צעיר בחור ישיבה חרדי לכל דבר. לצורך העניין נקרא לו אלי (שם בדוי לחלוטין). אלי נהנה מהאווירה ומעוד כמה דברים בבית הכנסת ומדי פעם היה מגיע להתפלל שם. יום אחד החליט אביו של אלי שלא מתאים לו שבנו יתפלל בבית כנסת שאינו לפי מנהג אבותיו. הוא אסר עליו להתפלל שם (אולי רק באופן קבוע, אולי אפילו באקראי)! ליתר בטחון, שוחח האב עם ר' אהרן והסביר לו שח"ו זה לא אישי, אלא שחשוב לו שבנו ינהג כמנהג אבותיו.
ר' אהרן ניסה לרמוז לאב בעדינות שאינו מסכים עמו, אך לא ניסה לשכנעו יותר מדי. עברו מספר שנים, ר' אהרן כבר כמעט שכח מכל הסיפור, אך יום אחד לפני כחדשיים מקבל טלפון מ…אביו של אלי. האב פנה אליו כדי שיסייע לבנו. מה קרה? אלי ירד מהדרך ל"ע, וכבר נמצא ממש בדיוטא תחתונה, בהתחלה רק עזב את הישיבה (כנראה זה קשור גם להשלכות הקורונה, אבל נניח לזה כאן), אח"כ הוריד את הכיפה, כיום יתכן שהוא כבר מחלל שבת. לאחרונה התחיל ללמוד באיזה בית ספר חצי דתי.
כעת הוא מבקש מר' אהרן שיסייע לו מדי פעם כאשר בנו מגיע מדי פעם. ר' אהרן שמח לעזור עד כמה שיכול. ואכן, בתיווך צד שלישי הוזמן אלי לבקר בבית הכנסת האהוב עליו. בליל שבת הופיע אלי בבית הכנסת של ר' אהרן שכמובן קבלו במאור פנים, הביא לו סידור, לאחר התפילה שוחח עמו. בשבת בבקר, הבחורצ'יק לא הגיע לתפילה (כנראה לא קם בבקר), אבל במנחה של שבת ובמוצאי שבת, הופיע לתפילה.
במוצאי שבת ר' אהרן מקבל טלפון מאביו של אלי. הוא כל כך התרגש שבנו התפלל בשבת האחרונה אחרי תקופה כה ארוכה. הוא ממש הודה לו על כך, ואמר שישמח לשמוע על כל ביקור שלו בבית הכנסת.
הסיפור בינתיים נעצר כאן. נקווה מאד שיהיה לו סוף טוב (שבסוף הוא חזר בתשובה, ואח"כ התחתן והקים בית יהודי וכו', כמו סיפורי חיים ולדר וחבריו), אבל בינתיים…
אמר לי ר' אהרן: "איני יודע מה (או אולי מי) גרם לבחור לרדת מהדרך, אבל כששמעתי את אביו של הבחור איך שהוא כל כך שמח, חשבתי לעצמי מי יודע אולי אם היה שמח אז כשרצה בנו להתפלל כאן בתור בחור ישיבה, האם גם אז היה צריך לשמוח כך היום?".
בקיצור, כל אדם יכול וצריך להתפלל במקום בו הוא מרגיש ששם מתפלל כראוי. מנהג אבותיו או לא? לא רק זה מה שהקב"ה רוצה.

תודה על הדברים המרגשים!
ויש כאן עירוב דמגוגי של רגש והלכה
מה הקשר בין בעיות חינוך וכד' לשמירה על מסורת?
בקהילה שלנו קהל עדת ישורון ברמות הצטרפו אברכים 'ליטאיים' מובהקים ממשפחות ליטאיות כי הם אהבו את הניגונים
גם הצטרפו בחורים
לו ניסו הוריהם למנוע בעדם זו הייתה שטות מוחלטת.
אני מכיר אברך ממשפחה ליטאית [אני נמנע להוסיף פרטים פן יזהו אותו, אע"פ שגם אז לא יקרה נזק]
שהצטרף לאיזו חצר חסידית בעיר מגוריו.
לכתחילה – לא כ"כ אוהבים, אבל אם זו דרכו שבחר יערב לו וכל לבבות דורש ה'
כאן יש נושא אחר ושונה לחלוטין
אם אני מרוקאי החייב אני או לפחות מותר לי לברך על הלל בראש-חודש כי כך נהגו במרוקו
וכך נוהגים בתי כנסת המנסים לשמור מורשת זו? הרב עובדיה ז"ל ובנו יבל"א יגידו לא, הרב מאשאש ז"ל יגיד ודאי שכן.
מזכיר לי את שאלת רש"י בתחילת פרשת בהר

'אל תטוש תורת אמך' אינו פסוק בתורה, אולי גם לא חיוב 'הלכתי' במובן המצומצם.
אבל אין ספק שהמנהגים תופסים מקום נכבד מאוד.
בתחילת ימי בית שני כבר חזו אנשי כנסת הגדולה שבעצם בית זה סופו ליחרב. אם עם ישראל ימשיך לקיים רק את ההלכה כלומר רק את דאוריתות – עתידה תורה שתשתכח, ועתיד העם להעלם.
לכן הוסיפו מאות ואלפי דיני דרבנן.
תיקנו ברכות על כל מעשה מצווה, תיקנו תפילות ונוסחי תפילה.
במשך הגלות הארוכה וגם לפני שהחלה – הקהילות הוסיפו כל מיני מנהגים.
לעתים המנהגים שמרו על העם יותר מההלכות ה'יבשות'. ראיתי תשובה באתר של ישיבת בית-אל מהרב יעקב אריאל נר"ו ששולחן שבת ללא זמירות הוא יבש, הוא מתבטא בחריפות (כמדומה לא אופיינית לו) שזה זלילה וזבחי מתים!
קודם כל נבין את חשיבות המנהגים, חשיבות ר' אייזיק טירנא ומהרי"ל. לא ננפנף אותם עם 'זה לא חיוב הלכתי'.
עתה נפנה גם להלכות שנהגו אבותינו (והתעכבותנו כרגע על אשכנז אבל נכון לעדות נוספות) ומשום מה בבואנו ארצה ישראל פסקו, עד כמה חשוב להחיותם.
יש כמובן גם הנחת תפילין בחול המועד, שהוא חיוב גמור לפי הפוסקים, אלא שהקבלה דחקה דין זה.
ברכה חמישית של ערבית מנהג נפוץ בכל העולם גם הרמב"ם מביאו בנוסח התפילה. וגם נהגו כן בצפון אפריקה. למה לא נשוב לברך ברכה זו?
איך זה מתקשר לבחור שכמעט נשר?

ברצוני להתייחס לנקודה נוספת בדבריו של ידידי מ ויינר:
ציטוט: כמעט כל הדברים שמדברים עליהם בנושא, אין בהם באמת עניין הלכתי. אפילו נוסח התפילה לא ברור שיש עניין לשמור דווקא על נוסח מסויים. … אין כמעט מנהג שיש באמת עניין לשמור עליו. סוף ציטוט.

"אין כמעט מנהג שיש באמת עניין לשמור עליו". השאלה היא מה קרוי מנהג
אכן, באופן כללי אצל רובא דעלמא עניין המנהגים ומורשת האבות אינו תופס עניין כמעט. מסיבה זו אינם יודעים מה הוא מנהג, וכשמזכירים איזה "מנהג" או "מסורת", כוונתם לעניין כלשהו שבדרך כלל נמנה על עניינים שאין כל עניין בשמירתם. אם לכך התכוון מ ויינר, הוא צודק לחלוטין.

אמנם, אחת הבעיות בתחום הזה היא, שיש גם רבים שכן מדברים באמת על מנהגים ומסורות, אלא שמשהו גורם להם לעשות איזה "עירוב פרשיות", לפעמים אפילו מערבים ענייני פולקלור בלבד עם ענייני מסורת.

מה שכתב לגבי נוסח התפילה, הדברים נכונים. כיום יש כאלו שיגדירו בין המנהגים שחובה לשמור עליהם, גם את סדר הסליחות והפיוטים. זו למשל דוגמה טובה ל"מנהג" שכל כולו נוצר מטעמי נוחות וכדומה. עד לפני כמה מאות שנים לא היה סדר סליחות קבוע באף קהילה באשכנז אושטרייך ובנותיהן (וכן הוא היום עדיין בקהילות רבות מחוץ לאשכנז ואושטרייך), אלא בכל שנה היה בוחר הרב או השמש אלו סליחות יאמרו בכל יום. כן היו כללים כמה סליחות אומרים בכל יום, וכן מקומו של הפזמון ושל העקדה, ועוד כמה כללים בודדים. אבל באופן כללי, לא הרי "מנהג אונגארן" בשנת ק"א כהרי "מנהג אונגארן" בשנת ק"ב. בשלב מסויים נקבעו סדרי סליחות קבועים לכל שנה ושנה. ועיקר העניין הוא הנוחות שבדבר (צריך גם לקחת בחשבון שעוד כמה מאות שנים קודם, רוב ככל הפיוטים נאמרו על ידי החזן. לקהל לא תמיד היו בידיו ספרי תפילות).

דוגמא נוספת: אצלנו בביה"כ לא מקפידים על סדר העליות כפי שנדפס בחומש (גם זה מנהג מאוחר יחסית), אלא בכל ערב שבת בוחר החזן הקורא בתורה היכן להפסיק באותה שבת. לא אחת ארע שאורחים תמהו על כך וטענתם בפיהם, הרי "כל כלל ישראל" (אגב, בקהילות רבות עד היום לא נתקבל הסדר הנדפס, ובקהילות מסויימות בחרו לעצמן חלוקה אחרת) לא נוהגים כך, ומה ההיתר "לשנות"? עד כדי כך שלפני מספר שנים התארח בקהילתנו יהודי מסויים שמציג את עצמו כמשתייך לאחת הקהילות המקפידות על שמירת המסורת וכו', הלה עלה לתורה וברוב חוצפתו לאחר שהחזן סיים לקרא את עלייתו, במקום לברך ברכת התורה הזדרז הלה לקרא (בלחש!) עוד כמה פסוקים היכן שמסתיימת עלייתו לפי הסדר הנדפס. מעשה מחוצף ביותר, ועל פי ההלכה אסור לעשות כך (בלי קשר למנהג המקום והמסתעף).

אז אכן, יש עניין לשמור על מסורת אבותינו! לפני שבאים לברר את הנושא, יש לדעת מה נכלל בגדר הזה.
מה שאינו נמצא בספרי ההלכה ואין בו עניין תורני, אף אם הוא קשור אולי ל"זה אלי ואנוהו", לא בטוח שהוא נכלל בגדר מנהג ומסורת. אני כותב את הדברים למרות שבקהילתי כן משתדלים לשמור על ענייני נגונים וכדומה המוסיפים פאר והדר לתפילה. אמנם, לא תמיד אנו נצמדים דווקא לנגונים שהגיעו מאותן קהילות שאת מסורתן אנו ממשיכים. למשל: בקהילתנו נהוג לשיר את כל מזמורי ההלל. חשובה לנו השתתפות הקהל בשירה, ולכן אנו מנגנים נגונים שהקהל מכיר יותר. אמנם, לגבי הנגונים חושב להדגיש כי חלק גדול מאד מהנגגונים המוכרים כיום, הם נגונים שאינם ראויים כלל לתפילה. חלקם גם הולחנו על ידי עמי ארצות שאף אם כוחם רב במוזיקה, אך אינ מבינים פירוש מילים פשוטות בתפילה. כמו כן, נגונים רבים אינם מתאימים כלל למשמעות. מסיבה זו, אני תמיד מתאם מראש עם החזן איזה נגון חדדש הוא רוצה להכניס. אני עומד על שני תנאים: א. שהנגון יתאים למילים ב. שהנגון יתאים למשמעות (לא לשיר נגונים עצובים או מה שנקרא "נגוני רגש/נשמה/וכדומה" במקום של שמחה, והוא הדין להפך).
סבורני שהארכתי יותר מדי.
כל טוב
י.נ.

תגובה לאחד מעיר:
בקשר לפזמונים "ה' מלך" (אגב, יש עוד כמה פזמונים כאלו, שנים מהם נדפסו אצל גולדשמידט, ויש עוד אחד לר"ה שחל בשבת, אך אכמ"ל): מסתבר שהסדר היה -כפי שהוא עוד היום בקהילות השומרות על המנהג הקדום, ועל הדרך הנכונה- שהחזן אומר את הפיוט, והקהל עונים את כל מה שחוזר על עצמו (ה' מֶלֶך, ה' מָלך, ה' ימלך וכו'). עד כמה שידוע לי, ברוב בתי הכנסת הליטאיים, בפיוטים הללו כן שומרים על איזו רצינות ומנגנים בגנון רציני (לא אכנס כאן לשאלה איזה נגון יפה יותר, מתאים יותר, מעורר יותר, ועוד).
לגבי חמול על מעשיך: איני מכיר את נגוניהם של אלו שהזכרת, אך הנגון שמאד נפוץ כיום בצבור הליטאי, מוכיח שהמלחין לא הבין כלל מה הוא אומר. וכך הוא שר: "חמול על מעשיך ותשמח במעשיך ויאמרו לך חוסיך בצדקך עמוסיך". סוף פסוק (לא מחיקה, הפסקה). נו, מה הם יאמרו? אה, כנראה חוסיך יאמרו "בצדקך עמוסיך"!!
ואז הוא ממשיך לשיר: "תוקדש אדון על כל מעשיך". זה כבר קטע חדש. אבל מכיוון שלא מובן למה תוקדש, הוא מסביר "כי מקדישיך בקדושתך קדשת, נאה לקדוש וכו'".
ומה האמת?
ויאמרו לך חוסיך בצדקך עמוסיך: "תוקדש אדון על כל מעשיך". הפסקה "כי מקדישיך וכו'" זו פסקה חדשה (י"א ששמשה כאחת מנוסחאות בני מערבא כגוף הברכה השלישית -קדושת ה').

כדי להדגיש זאת, הנהגתי בקהילתנו שכשמגיע החזן אל "בצדקך עמוסיך", עונים הקהל בקול רם:"תוקדש אדון על כל מעשיך" (ואצ"ל שהנגון הנזכר מעולם לא מצא שביתה בקהילתנו).

בברכה
י.נ.

לסיום, מדברי הרב אני מבין שכבוד תורתו מכירני.
אשמח לשלוח לו מאמרים בנושאים מגוונים בהלכה, מנהג, חינוך, ועוד. אבל על כך מתאים יותר להתכתב בצורה אישית בכתובת המייל שלי.
כמו כן, אני רואה שבתשובות מסויימות של רבני בית ההוראה נכתב שם הרב המשיב, מדוע זה לא כך בכל התגובות? אני מבין שתגובות תוך כדי דיון הן לפי תורנות של רב מסויים, לא בהכרח הרב הראשון שענה?