כיסוי ראש לאישה – פאה נכרית

לעומת גדולי אשכנז ורבים מהספרדים שהתירו

כדאי להיות ישר ואמיתי.
עד וכולל המשנה ברורה כל האשכנזים שהתירו פאה נכרית התירו אותה בתוך הבית ובחצר אבל לא ברשות הרבים. ראה גדר עולם להחפץ חיים. צמח צדק בעל התניא הגאון מוילנא התיר מתחת לסבכא הבאר שבא החתם סופר נתן אדלר וכו. וכו.
הרב אלישיב והרב קנייבסקי שניהם אומרים שרק היו מעט פוסקים שהתירו וגם אלה לא התירו את הפאות של ימינו. היתי אצל הרב קנייבסקי עם פאה סינטתית קצרה לפי התקנונים שעלתה 150 שקל והוא אמר כזה פאה אסורה.
החפץ חיים כותב בגדר עולם שאשה מתקשטת בבית עם מטפחת צבעונית או פאה נכרית לבעלה.
תהיו כנים עם עצמכם.

לאיש ששואל, לפני שאתה מחליט, כדאי לך מאוד לקרוא קודם את הספר "הישכם אוהבים"
ניתן להשיג בטל':
02-6222781 / 058-3277123 / 053-3111539 / 053-3199434
(מחיר 10 ש"ח בלבד לזיכוי הרבים)
וישנו גם קו מידע:
03-3077353

בגילוי הנאות שלך (יישר כח על זה) גילית דעתך שאין אתה רשאי לפסוק להיתר מכיוון שכך הולכת אשתך, מכיוון מי שנגוע בדבר אינו רשאי לפסוק בדבר זה.
[ואני איני נגוע מכיוון שאני רק מקיים הלכות שו"ע בין אם זה קל או קשה לי, נעים או לא נעים לי]

וכי מי שאוכל דג עם עצמות בשבת אינו רשאי לכתוב משהו בהל' בורר? או אדם שמניח סיר על הפלטה לפני שבת אינו רשאי להסביר כיצד מותר לעשות זאת על פי סי' רנג? לא הבנתי את ההגיון שעומד מאחורי טענתך התמוהה.

הכוונה לנשות האברכים יראות השמים שמוסרות נפש על חינוך ילדיהן לתורה ולתעודה, מחנכות בית יעקב, וכל אותם אמהות השופכות לב כמים בתפילה לה' יתברך שיזכו לגדל בית של תורה, כל אלו לא ציבור שנחשב לקבוע מנהג? אתמהה

השאלה שלך היא ידועה, הרי יש לכאורהסתירה בזה בשו"ע וברמב"ם, ונצטט מעט:
הגרב”צ אבא שאול זצ”ל בשו”ת אור לציון: “כד נעיין בדברי הרמב”ם נראה דלכאורה סותר עצמו, דבפרק כ”ד מהלכות אישות (הלכה י”ב) כתב, “ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע”פ ששערה מכוסה במטפחת” וכו’, ובפרק י”ג (הלכה י”א) כתב, “מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, נותן לה בכלל הכסות רדיד הפחות שבכל הרדידין” וכו’. ומשמע דבמקום שאין דרכן לצאת ברדיד אין צריך ליתן לה רדיד בכלל הכסות, וקשה, דהא אית בה משום דת יהודית. ולפ”ז נראה, דהרמב”ם מפרש דת יהודית, היינו דת שנוהגות הנשים, כלומר מנהגי הצניעות שהנשים נוהגות להיות צנועות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו.

ונראה שהרמב”ם למד כן מן המשנה בכתובות (דף סד:) דקתני המשרה את אשתו ע”י שליש לא יפחות לה וכו’, ונותן לה כיפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים וכו’, וכלים וכו’. ע”כ. ונתקשה הרמב”ם, כיון דמדת יהודית אסורה בקלתה, הוא הדין דאסורה נמי בכיפה, עד שתיתן על ראשה רדיד, וא”כ אמאי לא קתני במתניתין דנותן לה רדיד.

והן אמנם שרש”י הרגיש בקושיה זו, ולכן פירש דכיפה היינו צעיף (מטפחת), היינו לטעמיה דסבירא ליה דבכיסוי אחד סגי אפי’ מדת יהודית, אבל הרמב”ם הרי סבירא ליה (בפרק כ”ב הלכה י”ב הנ”ל) דמדת יהודית בעינן שני כיסויים, וא”כ אף אם יפרש דכיפה היינו רדיד, עדיין תקשי ליה מתניתין מדוע לא נותן לה עוד כיסוי, ולכן פירש הרמב”ם דחיובא דדת יהודית (דהיינו רדיד) תלוי במנהג המקומות, וכיון שהמשנה מיירי בעניה שבישראל, לכן נקטה ג”כ החיוב הפחות ביותר, והיינו במקום שאין נוהגות הנשים לילך עם רדיד, שלכל הפחות מחוייב ליתן לה כיפה.

וגם בדעת מרן השו”ע צריך לומר כן, דבסי’ קט”ו סעיף ד’ באבן העזר, העתיק לשון הרמב”ם בפרק כ”ד שם, דרדיד היינו דת יהודית, ואילו בסי’ ע”ג סעיף א’, בדיני כסות שחייב אדם לאשתו, שוב הביא דברי הרמב”ם בפרק י”ג שם, וכתב שאם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהא עליה רדיד, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידים. ע”כ תורף דבריו, ומשמע שיש מקומות שדרכן לילך בלי רדיד, ולית בה משום דת יהודית. ועל כרחך לפרש בדעת מרן כמו שביארנו בדעת הרמב”ם, שדת יהודית פירושו מנהג הצניעות שהנשים נוהגות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו, וגם הרמ”א ז”ל, מדלא השיג על דברי מרן כלום, בשני המקומות הנ”ל, משמע דסבירא ליה כוותיה וצריך לומר כנ”ל”.

מרן הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת תבואות שמש (ובתוכו שו”ת יביע אומר): “לך נא ראה לגאון עוזינו מופת הדור, הראש”ל הגר”ע יוסף שליט”א בספר יביע אומר חלק ד’ אה”ע סי’ ג’, בענין הרדיד שכתב הרמב”ם שדת יהודית היא אשה היוצאת לשוק ואין עליה רדיד ככל הנשים אע”פ ששערה מכוסה במטפחת. ע”ש. וכ”כ מרן ז”ל בסי’ קט”ו סעיף ד’. וע”ז כתב הראש”ל שהיום פשט המנהג שהנשים יראות ה’ יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף ובלי רדיד ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחין דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות, כל שהמנהג בכל העיר להקל, אזלי בתר מנהגא. ודמי למש”כ המהר”ם אלשקר ע”ש. ובודאי שהנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן על מה שיסמוכו, ואכמ”ל. והכי נמי במה בנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי צעיף ובלי רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג. וכן מתבאר מדברי הרב אליהו קלאצקין אב”ד לובלין בספר דברים אחדים עמ’ ל”ב, ורק בגילוי הראש ממש הרעיש על המיקל בדבר אף במקום שנהגו היתר הואיל ומדאורייתא הוי ואין מקום להתיר כלל. ע”ש. ומדברי הרמב”ם נראה דאף במטפחת שמכסה ראשה היטב יש משום דת יהודית וכמש”כ ג”כ בשו”ת באר שבע, ועיין בתשובת חת”ס חלק או”ח סי’ ל”ו, ואע”פ כן בזה הזמן נהגו היתר בדבר, ועל כרחך היינו טעמא דאתי מנהג ומבטל מנהג.

רבי יהודה שיינפלד שליט”א, בשו”ת אוסרי לגפן (חלק ט’ דף קע”ה ואילך): “לא גרעה פאה מבתולה… נתבאר ע”פ הירושלמי והזוה”ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי’ לדרישה וסיעתו (הרמב”ם והב”י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ”ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג”.

הגאונים שציטטתי כלולים לדבריך בפסוק שהזכרת? אני מוחה שלא ישמע דמשתקי רבנן שמע מינה ניחא להו.

ההסבר הנ"ל הוא של הפוסקים שציינתי ולא שלי, זו הלכה פסוקה לפי דבריהם וכך הובא בעוד הרבה פוסקים ואטו כרוכלא, שדת יהודית הוא לפי מנהג הנשים הכשרות שבאותו מקום.