מי שרואה את חבירו עובר על איסור דרבנן בשוגג וא"א למונעו בלי לבזותו כגון שמטלטל מוקצה ברבים וא"א להגיד לו בצינעה, האם חייב למונעו אף שהלה יתבייש מאוד או שזה דומה למי שלבוש שעטנז דרבנן שאינו צריך לפשוט בשוק. ומה הדין במי שאוכל אצל חבירו ורואה אשת חבירו עובר על איסור דרבנן ומאד לא נעים לו להזהירה והיא גם תתבייש מאד מזה ותגיע לידי הלבנת פנים, האם מותר לו להתעלם מזה ורק אחר כך להגיד לבעלה שיזהירה בעתיד או שחייב עכשיו למונעה.
ובדאורייתא ודאי שמחוייב אלא שאיני מבין למה הרי אמרו שיותר חמור הלבנת פנים יותר משופך דמים וא"כ למה מותר להלבין פניו כדי למונעו מאיסור דאורייתא.
תשובה:
שלום רב
יש להבדיל בין הלבנת פנים כמו שמצינו בשעטנז שם מדובר שהלובש אינו ציית דינא והנושא הוא לקרוע את הבגד מעליו, או להודיע לבעל שאתו זינתה ולפרק משפחה בצורה הכי מבזה שאפשר, לבין לומר לאדם בנעימות אפילו שאחרים שומעים שדבר מסויים הוא מוקצה, לא נראה לי שיש כאן בעיה של כבוד הבריות, קורה ששוגים ואדרבה הוא יודה לך שאתה מונע ממנו איסור. לא כל אי נעימות קטנה רגעית היא כבר כבוד הבריות שדוחה איסורים… על עצם הנושא הנדון כתבתי בהרחבה כפי שתוכל לראות במקורות.
שאלתך השניה היאך הלבנת פנים נדחית מפני מצוה דאורייתא אינה שאלה, כאשר מצוה לבייש בן אדם זה בסדר גמור, החומר של הענין הזה הוא כאשר זה נעשה שלא כדין.
מקורות:
מצות תוכחה אם נדחית מפני כבוד הבריות
בשו"ת נודע ביהודה (או"ח מהדו"ק סי' לה) נשאל על דבר אשה שזינתה עם חתנה, והלה מופלג בתורה ומוחזק כירא חטא, אם מחוייב הבועל להודיע לחמיו שאשתו אסורה עליו, ולגרום בכך בזיון רב לעצמו ולמשפחה כולה. והשיב, שנידון זה תלוי במחלוקתם של הראשונים בסוגית הגמרא בברכות (יט ע"ב), שם שנינו: "אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק [אף שאין לו שם בגד אחר, וכמבואר בתוס' ב"מ ל ע"ב], מאי טעמא (משלי כא ל): 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' וכו". תא שמע, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואמאי, לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו ד'לא תסור' וכו'". כלומר, כבוד הבריות אינו דוחה איסור דאורייתא אלא ב'שב ואל תעשה', או איסורא דרבנן ואפילו ב'קום עשה', אולם, לבישת כלאים שאסורה מדאורייתא והיא ב'קום עשה' בכל רגע ורגע – אינה נדחית מפני כבוד הבריות.
ונחלקו ראשונים, באופן שהלובש אינו יודע שהוא לבוש בכלאים, אם הרואה אותו בכך מחוייב להוכיחו על פניו ולגרום לו שיהיה מוכרח להסיר את הבגד מעליו ברשות הרבים: דעת הרמב"ם (הל' כלאים פ"י הל' כט), שהואיל ולגבי הלובש נחשב הדבר כעבירה שהיא ב'קום עשה', אף הרואה אותו בכך מחוייב להוכיחו על פניו ואין לו להתחשב בבושתו. וכן דעת התוס' בשבועות (ל ע"ב ד"ה דאסור, בתירוצם השני), וראה שו"ת מהרש"ם (ח"א סי' מב) שכן מוכח מסוגית הגמרא בב"מ (צ ע"ב), וע"ע בספרו דעת תורה (יו"ד סי' א ס"ק כו – כט, ובסי' ב ס"ק כה). ובס' קובץ הערות (סי' סט אות ל) פירש דבריהם, על פי מה שאמרו חז"ל, שהרואה את חבירו עובר עבירה ואינו מוחה בו הרי הוא נתפס בעוונו [ראה שבת נד ע"ב]. והיינו, שחומר עוונו של הרואה הוא כשל עושה המעשה בעצמו, ואף לגביו נחשב הדבר כעבירה שהיא בקום עשה [וע"ע שו"ת בית שלמה (יו"ד סי' ב), שאף שמצות התוכחה היא מדרבנן החמירו בה באופן שהוא בקום ועשה, ואינה כשאר מצוות דרבנן הנדחים מפני כבוד הבריות אפילו באופן זה].
אולם הטור (יו"ד סי' שג) כתב בשם אביו הרא"ש (הל' כלאי בגדים פ"ט הל' א, ובפירושו למס' כלאים פ"ט משנה ד), שהואיל והרואה עצמו הוא ב'שב ואל תעשה', אין הוא מחוייב להודיע על כך ללובש ולביישו, שהרי אנוס הוא בכך מחמת חוסר ידיעתו. ולהלכה, השו"ע (יו"ד שם סעי' א) פסק כהרמב"ם, והרמ"א נקט כדעת הרא"ש [וכ"ה ברמ"א שם סי' שעב סעי' א לענין טומאת אוהל, דאין להודיע לכהן שיש מת בבית עד שילבש בגדיו]. וע"ע מה שהאריך בנדון זה בס' שבילי דוד (יו"ד קונטרס טומאת כהנים בזה"ז אות ו).
ונפקא מינה בזה לדידן, דלדעת הרמב"ם הבועל חייב להודיע לבעל שאסר עליו את אשתו, אף שסיפור המעשה יגרום בזיון וצער רב לכל בני המשפחה, ואף לבועל תגרם בכך בושת גדולה. שכן הבעל עובר בשגגתו באיסור "סוטה לבעל" – ב'קום עשה', ושווה הוא בדינו בזה לאמור לעיל לענין איסור כלאים. ולדעת הרא"ש, כיון שלענין מצות התוכחה המוטלת על הבועל נחשב הדבר כ'שב ואל תעשה', רשאי אותו חתן להמנע מלהודיע לחמיו על דבר אותו מעשה נבלה שעשה באשתו, משום כבוד הבריות [ומכל מקום על החתן להתענות ולכפר על עצם המנעו מלספר לחותנו על המעשה הרע הזה, וכמבואר בשו"ת חוות יאיר (סי' רלו), דאף באופנים שהתירו לעבור איסור תורה משום כבוד הבריות מ"מ צריכים כפרה]. ולדינא נקט הנודע ביהודה לחומרא כדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם, וכמובא בס' חפץ חיים (בהגה"ה שבתחילת כלל ד), וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קנח).
חילוק לענין זה בין שוגג למזיד
אמנם, מדקדוק דברי הרא"ש שם נראה, שלא הקל בדבר אלא באופן שלבישת הכלאים נעשתה בשוגג – שלא ידע הלובש שיש כלאים בבגדו – ולכך הקלו בדינו שלא יתבייש ויתבזה לעין כל. אולם, הלובש כלאים במזיד כו"ע מודו שיש להפשיט את הבגד מעליו ואין לחוס על כבודו כלל [וראה כעין זה בס' ישועות יעקב (חו"מ סי' כח סעי' ה), ועיי"ש דבאופן זה בשוגג לא חשיב מעשה עבירה כלל, וע"ע מש"כ בזה בשו"ת פרי יצחק (ח"א סי' כו).
ובטעם הדבר ע"ע שו"ת מחנה חיים (אבהע"ז ח"ב סי' לב) שפירש, שאדם שלובש כלאים בשוגג, אף אם הוא לבוש באותו הבגד כל היום כולו אינו מביא אלא חטאת אחת, דהכל נחשב מעשה עבירה אחד ואינו מוסיף בחטאו במה שהוא לבוש בו זמן רב כיון שהוא בשב ואל תעשה. משא"כ כשלבשו במזיד, דכל רגע ורגע נחשב לו לחטא חדש, ודיינינן ליה כאילו הוא לובשו במעשה חדש שוב ושוב בכל רגע. ולכן, אם בשוגג היה הדבר אין טעם להזהירו שיסיר את הבגד מיד כיון שבלאו הכי אינו מוסיף בחטא כלום, משא"כ במזיד]. וכ"כ בשאגת אריה (סי' נח) בדעת רש"י (מגילה ג ע"ב) ותוס' (שבועות ל ע"ב) שיש לחלק לענין זה בין שוגג למזיד [וע"ע מש"כ בזה בשו"ת בית שערים או"ח סי' שסט].
בב"ח (סי' שג) נקט אף הוא שיש לחלק לענין זה בין שוגג למזיד, ולדעתו, אף הרמב"ם לא החמיר בזה אלא באופן שהלובש יודע שהוא כלאים, ובשוגג אף לדעת הרמב"ם א"צ לקרוע הבגד מעליו, ונמצא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי [וע"ע מגן גיבורים (או"ח סי' יג) דאין הכרע בדברי הרמב"ם]. ואם כן כיון שהבעל כאן שוגג באיסור זה, לכו"ע אין חובה להודיע לו, ואין הכרח לדברי הנודע ביהודה בדעת הרמב"ם.
לאידך גיסא יש לתמוה, דאף שהבעל הוא שוגג ואפילו אנוס ומשום כבודו מן הדין היה להמנע מלהודיעו ענין זה, מכל מקום, מדוע לא נחייב את הבועל לספר לו שזינתה כדי למנוע על ידי כך אותה מלחטוא בבעילות אסורות, שהרי היא יודעת שזינתה ובמזיד היא נבעלת לו, ובכהאי גוונא לא אמר הרא"ש את דינו.
ובדוחק י"ל, שהואיל ורוב הנשים אינן בקיאות בדינים יש להניח שאף היא שוגגת ואינה יודעת שמחמת זנותה היא נאסרת לבעלה [אמנם בשו"ת אבני נזר (אבהע"ז סי' כח אות א) נקט בפשיטות ע"פ דברי תרוה"ד (סי' רכב), שאיסור זה ידוע ומפורסם לכל, ואין האשה נאמנת לומר שלא ידעה שהיא נאסרת על בעלה מחמת זנותה, שאפשר שבערמה היא טוענת כך כדי שיגרשנה. ומכל מקום אין בכך סתירה לנידון דידן, דאף שאינה נאמנת לחייבו שיגרשנה, מכל מקום לקולא – להשאירה תחתיו ולהמנע מלהודיעו שזינתה – שפיר תלינן בהכי, דבאופן זה אין סברת התרומת הדשן שייכת. וע"ע מש"כ בזה בשו"ת כתב סופר (סי' יט) בסופו].
חובת הבועל להודיע לבעל – בתורת כפרה על חטאו
לדינא, הכריע הנודע ביהודה בנידונו, שהואיל והבועל הוא שגרם לבעל לחטוא בשגגה, חובה מיוחדת מוטלת עליו להפרישו מן האיסור ובלא זה לא יוכל לבוא לידי תשובה שלימה, ולא דמי לסתם בני אדם היודעים מן החטא, שאפשר שאינם מחוייבים להודיעו משום דין "כבוד הבריות" וכפי שמצינו לענין כלאים [מטעם זה הוסיף, דאף שמעיקר הדין אין הבועל חייב להודיע לבעל שהוא עצמו זינה עם אשתו, ודי בכך שאומר לו שאשתו זינתה ונאסרה עליו, מכל מקום אם רואה שלא יאמינו עד שיאמר לו גופא דעובדא היכי הוי, עליו לספר לו את כל פרטי הענין. ואדרבה, צער זה שיצטער בבושתו בפני הבעל הוא שיעמוד לו לכפרת עוונו. ובאמת צ"ע לדעת החולקים על דבריו, באשת כהן מדוע לא נחייב את הבועל להודיע לבעל, הרי הוא יכול לומר לו שנאנסה, ובזה אין פגם בכבודה. וכנראה הטעם בזה, דהבעל לא יאמין לדבריו אלא אם כן יספר גופא דעובדא היכי הוי, ומכך הוא רשאי להמנע מפני כבוד הבריות].
אולם, רבים מהאחרונים חלקו בזה על דברי הנודע ביהודה, ולא חייבו את הבועל להודיע לבעל אפילו מדין כפרה בעלמא, וכמה דרכים נאמרו בדבר:
חובת ההודעה באיסורים שאינם מפורשים בתורה
א. בשו"ת דברי חיים (או"ח סי' לה) כתב, שבנידון דידן אף לדעת הרמב"ם אין לחייב את הבועל להודיע לבעל שאשתו אסורה עליו, שכן מדברי הרמב"ם (שם הל' כט) מבואר, שדין זה דכבוד הבריות אינו דוחה איסור מן התורה ב'קום עשה', אינו אמור אלא לענין איסורים המפורשים בתורה, אבל איסורים שלמדום חכמים בדרשה – נדחים מפני כבוד הבריות אפילו ב'קום עשה', וכן הוא ברש"י (מנחות לח ע"א ד"ה בלאו), וראה בהרחבה בס' פתח הדביר (או"ח סי' קצב דף ד ע"ד). וכיון דאיסור "סוטה לבעל" אינו מפורש בתורה [ראה יבמות יא ע"ב שחכמים למדוהו מן הכתוב (דברים כד ד) "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וכו' אחרי אשר הוטמאה"], אין הבועל חייב להודיעו שנאסרה עליו.
ועיי"ש שהוסיף, שכן הורו גדולי הדורות ללמד את הבועל שלא יודיע לבעל מאותו מעשה שנעשה. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"ג סי' סה), וראה שו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' רפז) שכן נהגו להורות, מאחר שבלאו הכי אין הבעל חייב להאמינו, וכ"כ לדינא בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' פה). [על ביאור פלוגתת הרמב"ם והרא"ש, ע"ע מש"כ בספרנו משנת הכתובה סי' כ]. וע"ע שו"ת מחנה חיים (אבהע"ז ח"ג סי' נה) שמצדד לדינא כדעת המקילים [בנידונו שם לענין אשה שנאנסה פעמים הרבה על ידי שד שהיה נושאה חוץ לביתה. אולם, עיקר טעמו לקולא שם הוא על פי מש"כ בשו"ת מהר"ם לובלין (סי' קטו) והובא בבית שמואל (סי' ו ס"ק יז) דביאת שד אינה אוסרתה לבעלה, ועיי"ש עוד אריכות דברים בזה, ואם היא יכולה להתעבר מאותה ביאה].
אמנם, בשו"ת שערי דעה (ח"ב סי' פא) תמה טובא על סברא זו, וכתב, דודאי אין כוונת דברי הרמב"ם שכל איסור הנלמד מדרשה נדחה מפני כבוד הבריות, שאם כן רוב איסורי התורה ידחו באופן זה ומשמעות הסוגיא אינה כן. וכנראה דדבריו אמורים לענין איסורים שאין להם עיקר ושורש מפורש בתורה כלל, משא"כ לענין איסור סוטה, דעיקרו מפורש בתורה בפרשת סוטה ואופן בדיקתה, אלא שלא נתפרש להדיא בכתוב שהיא נאסרת על ידי כל לבעל, ודינו בזה כשאר דברים המפורשים בתורה שאינם נדחים מפני כבוד הבריות [וראה כעין זה בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סי' כד, וע"ע שדי חמד מערכת ג אות כג].
החילוק בין שעטנז שבפשיעתו בא לו לאיסור סוטה לבעלה
ב. בשו"ת עמק שאלה (סי' פג) כתב, דאפשר שלא החמיר בזה הרמב"ם אלא לענין כלאים שמקצת פשיעה יש בדבר, שלא בדק את בגדו משעטנז קודם שלבשו. דאף שאינו נחשב כמזיד על ידי כך מכל מקום אנוס נמי לא הוי, ולכך החמירו חכמים בדינו וציוו את הרואה להפרישו מן האיסור [וכן נראה בס' בתי כלאים להתפארת ישראל אות קמג]. משא"כ כאן, שאין כל חובה לבעל לברר ולדקדק אחר אשתו אם נבעלה באיסור תחתיו, ואונס גמור הוא לו ואין כל מצוה להודיעו על כך [וכעין מש"כ הרמ"א יו"ד סי' קפה סעי' ד מדברי כמה מרבותינו הראשונים, לענין אדם ששימש עם אשתו שלא בשעת וסתה ונמצא דם על עד שלו, דכיון שבאונס אירע הדבר אינם צריכים כפרה].
מיהו, בשו"ת שיבת ציון (סי' כח) דן לומר, שאדם שאכל מאכל בלא לבודקו מתולעים נחשב "מתעסק" ופטור, אף שהיה חייב מן הדין לבודקו, משום שבדעתו היה לאכול מאכל ירק ונמצא תולעים, אלא שפלפל בזה משום דינא ד"מתעסק בחלבים ועריות" שהוא חייב. ונפק"מ לענין שעטנז דלכאורה אינו אלא מתעסק לדעה זו, והו"ד בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' א).
הסוברים שאינה נאסרת עד שיעידו על כך ב' עדים
ג. בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' רסב) כתב לחדש, דכיון דקיי"ל ד"אין דבר שבערוה פחות משנים", כשם שלענין גיטין וקידושין העדות היא תנאי בעצם חלות הדבר, והוא עדות לקיום ולא רק לבירורי בעלמא, כך גם לגבי זנות. ולפי זה, מן הדין היה שאפילו ראה הבעל בעצמו שזינתה, כל שאין עדים בדבר הרי היא מותרת לו, אלא שחכמים אסרוהו בכהאי גוונא משום ד"שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" [וראה שם שמקורו מדברי התוס' בכתובות ט ע"א ד"ה ומי], ועפ"ז יישב מה שהקשו הראשונים [הובא לעיל…..] היאך נקטינן שאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנת, הרי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ותירץ, דכיון שמדין שויא אנפשיה אינה נאמנת כיון שאין כח ידה להפקיע את שיעבודו של הבעל ממנה, ממילא היא מותרת לו מעיקר הדין אף שכלפי שמיא גליא שזינתה, כיון שאין כאן עדי קיום.
באופן שונה מעט כתב בשו"ת שערי דעה (שם), דכיון ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", דומה הדבר לספק ממזר שהוא מותר מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן, אף שכלפי שמיא גליא שהוא ממזר [ראה קידושין עג ע"א], דגזירת הכתוב היא שאין לאוסרו בלא ראיה ברורה, ואף סוטה לבעלה גזרה תורה שלא תהיה נאסרת עד שיתברר הדבר לבית דין שזינתה. וכ"כ בשו"ת מחנה חיים (ח"ב אבהע"ז סי' נא), ועיי"ש שמקורו בס' ים של שלמה (יבמות פ"ב סי' יח).
והטעם בזה, משום שדין זה ד"אין דבר שבערוה פחות משנים" למדוהו חכמים "דבר דבר" מממון [ראה סוטה ב ע"ב], ולענין דיני הממון נקבעים גדרי החיוב על פי דיני הראיות, וכל שלא ניתן לחייבו על פי דין ומשום דהמוציא מחברו עליו הראיה נחשב הדבר כאילו נתברר בודאי שהוא שלו, ואין חוששים שמא עובר באיסור גזל דמדאורייתא [אלא אם כן הנתבע יודע על דבר החיוב בעצמו, דבכהאי גוונא ודאי אינו צריך עדים שיעידוהו].
ולפי סברא זו, ודאי אין הבועל חייב להודיע לבעל שזינתה עמו, כיון שבלאו הכי אין כאן חשש איסור דאורייתא [וראה שערי דעה שם שציין שכבר הקדימו בסברא זו בשו"ת תומת ישרים סי' ע, וכן הוא בס' בני אהובה הל' אישות פכ"ד הל' יח].
כעין סברא זו מצינו במאירי (כתובות ט ע"ב), שהקשה, היאך הותר לדוד המלך לשאת את בת שבע, הרי מחמת ביאתו הראשונה בה נאסרה לבעלה, והלכה פסוקה היא בכל דוכתי דאשה שזינתה אסורה לבעל ולבועל. וכתב, דאין לומר שלא היו עדים בדבר וממילא לא נאסרה לאוריה, וכל שלא נאסרה לבעל הרי היא מותרת לבועל, דכיון שנודע הדבר על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו, ע"כ. ומכל מקום חזינן מדבריו, שאילו לא נודע הדבר בעדים אינה נאסרת לבעלה, אף שהוא יודע את האמת שזינתה [אף שיש לחלק בין הנדונים ולומר שדברי המאירי הלכה מיוחדת היא לגבי איסורה לבועל, שכל תוכנו וענינו הוא בכך שאסר את האשה לבעלה, וכל שבפועל היא מותרת לבעלה, אף שהוא רק מחמת הספק, לא חל עליו איסור זה. אבל לגבי הבעל עצמו, אה"נ דכיון שכלפי שמיא גליא שזינתה היא נאסרת עליו, אלא שלא מוטל עליו לחוש לכך. על עיקר דין זה דנביא נאמן לברר את המציאות כמו עדים, ראה לעיל פרק…. שדנו בזה בהרחבה].
מיהו, בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' יד) דחה שיטה זו מכל וכל, שכן כלל ידוע הוא בכל איסורי התורה ד"לא איברו סהדי אלא לשיקרא" [ראה קידושין סה ע"ב], ולא יתכן לומר שחלותו של איסור הזנות מותנית בבירור המעשה בבית דין [משא"כ בדיני הממונות שלכתחילה חייבה התורה לנהוג בהם כפי המתחייב מגדרי המשפט]. וע"ע תוס' בקידושין (סו ע"א ד"ה אמר) דהביאה אוסרת אף שלא בעדים, וראה עוד באגרות משה להלן שם (סי' טו), שהרי באופנים מסוימים אף שאין הבעל מאמינה מורים לה לגרשה לצאת ידי שמים, הרי שהאיסור במקומו עומד אף שלא נתברר הדבר. עוד יש לדחות, שהרי כאשר הנתבע יודע שהוא חייב ודאי חל עליו חיוב זה, ואף כאן, כיון שהיא יודעת שנאסרה עליו אין לה כל היתר לחיות עמו חיי אישות.
ובאמת כבר הוכרע הדבר באחרונים, ראה ס' אורים גדולים (סי' קכו – קכז), שו"ת מהריט"ץ (סי' קל), שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' עה), שו"ת רב פעלים (ח"א אבהע"ז סו"ס ט) על פי שו"ת בשמים ראש (סי' רפב) [אף שידוע שיש שפקפקו בספר זה], דכולהו נקטי בפשיטות, דאשה שזינתה נאסרת לבעלה אף שאין עדים בדבר, וע"ע ס' גידולי ציון (סי' ח) שהאריך בראיות כנגד דברי הרש"ש ודפשיטא שהיא נאסרת לבועל אף שהבעל אינו יודע שזינתה והיא מותרת לו. וכ"ה להדיא בבית שמואל (סי' יא ס"ק ג), לענין אשה שהתיחדה עם אדם זר, שקודם שמניחים להם להנשא מודיעים לו שידע שאם בא עליה הרי היא אסורה לו, אף שאין עדים בדבר ולא נאסרה לבעל מחמת ביאתו. וראה עוד מה שכתבנו בזה להלן פרק….. לענין דין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל" מדברי רבים מגדולי האחרונים.
סברא מחודשת מצינו בזה בשו"ת חסד לאברהם (תאומים ח"א אבהע"ז סי' ז), עיי"ש שצידד לומר, דיש חילוק לענין זה בין אנוסה לכהן לאשת ישראל שזינתה במזיד, דלענין אשת כהן שהוא דין בקדושת כהונתו אה"נ דבעינן עדי קיום, ובלא עדים אינה נאסרת, אפילו ראה בעצמו שנאנסה, משא"כ בזנות ברצון, שעצם המעשה גורם האיסור וא"צ בזה לעדי קיום. אלא שלא הכריע בזה הלכה למעשה, כיון שלא מצינו לכך זכר בקדמונים, עיי"ש.
מוציא שם רע על בת ישראל
ד. בשו"ת חמדת שלמה (או"ח סי' טז) כתב, דכיון שעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה, ואף כאשר הבעל מאמין לדבריה אינו נאסר בכך אלא משום דין "שויא אנפשיה", אין כל היתר להעיד עליה שזינתה, שהרי הוא מוציא שם רע על בת ישראל המוחזקת בכשרות [ואף שהוא יכול להשביע אותה שלא זינתה, ויש משמעות לעדות זו, אפשר שתוותר על כתובתה ותצא מתחת ידו בלא שבועה, ונמצא שלא הועילה עדותו כלום]. ועיי"ש בהמשך דבריו שדן, דאפשר שהוא יהיה מחוייב להודיע לבעל ויאסר עליו להודיע לבית דין, שכן הודעתו לבעל יש בה תועלת, דאפשר שיאמין לדבריו ויפרוש ממנה. אלא שלפי זה, כיון דאין הבעל רשאי לקבל דבריו אלא אם כן הוא נאמן עליו בכל דבר [ראה לעיל….], אם העד אינו מכיר את הבעל יאסר עליו להודיע לו שאשתו זינתה, כיון שבלאו הכי אין תועלת בעדותו. על כן הורה שם, שלא יודיע לבעל, אלא יכתוב לאשה דברי כיבושין ויפתה אותה שתודיע לבעל על זנותה, אולי יקבל ויפרוש [וראה ס' וידבר משה (פולק, מערכת ע' אות יא) שדן בזה, אם עד אחד שיודע שהבעל מאמינו מחוייב לספר לו שזינתה אשתו שמא יפרוש, ולא הכריע בדבר].
באופן שמן הסתם יוודע הדבר לבעל על ידי אשתו
ה. עוד כתב בשו"ת שערי דעה שם, דבאופן שיתכן שהאשה עצמה תספר לבעל שזינתה, אין הבועל מחוייב בכך מדינא, שכן ספק ספיקא יש בדבר: שמא לא יאמין הבעל לדבריו וממילא לא תהיה כל תועלת בסיפורו [שהרי כאמור לעיל… הבעל אינו מחוייב להאמין לדברי העד המעיד על אשתו שנאסרה עליו]. ושמא כבר נודע לו על כך מפי האשה ואין צורך בדבריו, ובאופן זה אין כל חיוב לאפרושי מאיסורא ולהודיעו [וממילא אף יש בכך חשש איסור דאורייתא וכדכתיב (דברים יט טו) "לא יקום עד אחד באיש", ראה פסחים (קיג ע"ב)].
להקל בדבר בצירוף הספק שמא אינו בא עליה
ו. בשו"ת רב פעלים (ח"א אבהע"ז ח"א סי' א) כתב להקל בזה מטעם נוסף, דלא מצינו דין אפרושי מאיסורא אלא באופן שהוא רואה את חברו עובר עתה על דין מדיני התורה ובידו להפרישו מן החטא, וכמו לענין כלאים, שרואהו לבוש בגד של שעטנז ובידו לפושטו מעליו ולמונעו מלחטוא. משא"כ כאן, דכיון שאינו יודע בבירור שהבעל משמש עמה כדרך כל הארץ אין חיוב להודיעו שהיא אסורה עליו. ובפרט, כאשר הבעל זקן בא בימים, שקרוב הוא לומר שאינו משמש עמה כלל. וביותר, שהרי ספק ספיקא יש בדבר, שמא אינו משמש עמה, ואף אם משמש עמה שמא לא יאמין לדבריו, ובאופן זה אין כל חיוב לאפרושי מאיסורא, וכמש"נ לעיל.
מיהו, בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סי' א) דחה דבריו, וכתב, ד"ספק ספיקא" לא אמרינן אלא באופן שצדדי הספק שוים, משא"כ כאן שמן הסתם הוא משמש עמה כדרך כל הארץ.
באופן דומה כתב בשו"ת מחנה חיים (אבהע"ז ח"ב סי' לב), שהואיל ומעשה האיסור אינו נראה לעיני הבועל, שהרי אינו רואה להדיא שהיא נבעלת לבעלה, לא מוטלת עליו החובה להודיעו ולהפרישו, דעיקר החיוב לאפרושי מאיסורא אינו אלא בשעת מעשה האיסור ממש. ואף שהוא יודע שמן הסתם בא עליה, אין בכך בית מיחוש. וביותר, שהרי יתכן שכבר סיפרה על כך לבעל בעצמה ולא האמינה, דבאופן זה היא מותרת לו, דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה [ראה להלן…. הרחבה רבה בסברא זו].
[בעיקר דין כבוד הבריות בכעין זה שזינתה שדוחה איסורי תורה, ע"ע שו"ת לחם שלמה ח"ב יו"ד סי' נג, שו"ת מהרש"ג ח"ג סי' סה].
אם הבנתי דבריך כראוי לחלק בין אי נעימות לכבוד הבריות אם כן כשא"א להכיחו בנעימות כי הוא נמצא במקום הרחוק קצת והוא צריך לצעוק ברבים על חבירו שעושה איזה איסור פטור מלמונעו? כי ודאי אין זה רק אי נעימות אלא שיתבייש הלה מאוד
תלוי בנסיבות. הבושה שהזכירו בגמרא הוא להפשיט מעליו את בגדו…
השאר תגובה