האם יש חיוב לעשות שלום זכר?
תשובה:
שלום רב
שמחת שלום זכר אינה חיוב גמור אלא מנהג, להודות לה' על ניסיו וטעמים נוספים, אולם מדובר במנהג קדום מאוד, יתכן שעוד מימי הגמרא, ולכן גם אם יש בכך קושי כדאי לערוך שמחה זו לפחות באופן סמלי עם מעט אנשים. כמו כן לדעת רוב הפוסקים סעודה זו נחשבת סעודת מצוה.
מקורות:
ב”תרומת הדשן” (סי’ רס”ט) כתב להוכיח מגמ’ מס’ ב”ק (דף פ’ ע”א) שסעודת “שלום זכר” נחשב לסעודת מצוה והוא מעובדא ד”רב” ושמואל ורב אסי דאיקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן, וברש”י פי’ ישוע הבן – משתה שעושין לפדיון הבן בכור, “ישוע” מתרגמנין פורקן כמו פדיון. עכ”ל. ובתוס’ (שם ד”ה לבי) כתבו וקשה דאע”ג דמתרגמינן פדיון “פורקן”, מ”מ אין שייך לשון ישועה. ור”ת פי’ – שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה ס”ו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה עכ”ל.[1]
וכתב התרה”ד בשם “אחד מהגדולים” שהוכיח מהנ”ל שסעודת מצוה היא לרש”י כדאית ליה [ר”ל פדיון הבן] ולר”ת [סעודה שעושים על שם שנמלט ונושע ממעי אמו] מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן פ’ גיד הנשה (חולין צה.) דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות והי’ רוצה לומר דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסים לשם לטעום בלילי שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה והיינו אותה סעודה דפר”ת וקבעוה בליל שבת שהכל מצויין בבתיהם עכ”ל.
ומבואר מדבריו להדיא דהבין שסעודת ה”שלום זכר” בליל שבת היא סעודת מצוה כדביאר ר”ת וכהוכחת “אחד הגדולים” שביאר שזה סעודת מצוה.
וכן פסק ברמ”א יור”ד (סי’ רס”ה סעיף י”ב), וז”ל: עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג”כ סעודת מצוה. עכ”ל.
ובט”ז (ס”ק י”ג) כתב סמך לזה ממדרש רבה (פ’ אמור פרשה כ”ז) ר’ לוי אמר: משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה. כך אמר הקב”ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז’ ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת. עכ”ל המדרש[2]. וכתב עוד טעם שהובא בדרישה (סי’ רס”ד ס”ק ב) בשם הר”ר “מנחם”[3] מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד, שהוא אבל על תורתו כדאיתא
בפ’ המפלת (נדה ל:) עכ”ל. והוסיף שכנראה משום הכי ניתנה מילה לשמונה ימים אחרי שעברו ימי אבילות וק”ל. (ומטעם זה יש שכתבו שאוכלים חומוס הנרקא ארב”ס שהוא מאכל אבלים).
וב”דרישה” יו”ד סי’ ש”ה (אות ג’) כתב וז”ל: סמך לסעודה שעושין בליל שבת וקורין לו “זכר” ובשבת שחרית הולכין אצל היולדת שהוא כנגד “זכור” (שמות כ’, ח’) ו”שמור” (דברים ה’, י”ב) כו’ עכ”ל.
טעם שנקרא “שלום זכר”
ומה שנקרא “שלום זכר”, הוא ע”פ מ”ש התוס’ (ב”ק פ.) הנ”ל בשם ר”ת שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה “זכר” נקט לשון ישועה ועוד שהוא לשון “זכרון” שיזכור מה ששכח לימודו שלמד במעי אמו. וזה דוקא בשבת שנאמר בה “זכור”, ועוד שבאים להזכירו שמשביעין אותו בשעת לידתו, וזהו ג”כ “שבוע הבן” מלשון שבועה (מגדל עוז). ע”כ.
ועכ”פ העולה לדעת התרה”ד ושאר מפרשים הנ”ל ושכן נפסק ברמ”א להדיא שהוא סעודת מצוה. ולכאורה יש לעיין בראית “התרומת הדשן” הנ”ל שהביא בשם “אחד הגדולים” ראיה שזה סעו”מ מכך ש”רב” הי’ שם ואכל, והא במסכת חולין פ’ גיד הנשה (דף צ”ה:) מבואר שרב לא הי’ נהנה מסעודת רשות. אלא מוכח שהוי סעודת מצוה ולכן אכל שם.
ובאמת יש להעיר מי גילה לו רז זה שרב אכל שם דאפשר שהי’ שם ולא אכל,[4] ואדרבא י”ל שלא אכל שהרי מלשון התוס’ שכתבו וז”ל: שהיו “רגילין” לעשות סעודה עכ”ל. מבואר שאין זה סעודה מצד מצותה אלא מנהג בעלמא הי’ שהיו “רגילין” כלומר מצד רגילות של רעות ושמחה, ותוס’ לא כתבו שעשו סעודת מצוה וכיו”ב וכמו לשון רש”י שכתב (ד”ה ישוע הבן) “משתה שעושין לפדיון הבן בכור” כו’ עכ”ל. ולא כתב שהיו רגילין[5], והבן!
ועוד דיוצא מדברי התרה”ד שגם אם יעשו זה באותו יום שנולד התינוק ג”כ הוי סעודת מצוה, דכתב שהטעם שנהגו לעשות בליל שבת בגלל שאנשים יותר מצויים בבתיהם. וזה לא שמענו[6].
[והנה מצאתי “בהגהות והערות” על הטור בסי’ רס”ה (ס”ק קפ”ג) “בדרכי משה הארוך” בכת”י הגירסא היתה לו – רב אסי, ושמואל, ולא זכר “רב” ולפי”ז ודאי שאין כל ראי’ה למ”ש בתרוה”ד].
ועינא שפיר חזית ל”אור זרוע הגדול” ח”ב (סו”ס ק”ז) שג”כ כתב ראיה זו מגמ’ ב”ק (פ.) מהא דרב הי’ שם ואכל וממילא הוי סעודת מצוה לענין ברית מילה. וכתב דאל”כ הא רב לא אכל בסעודות הרשות. ולא מסתבר כלל לומר דאיקלע ולא אכל” ע”כ.[7] וביאור דיקדוק לשונו הטהור שכתב “דאיקלע ולא ואכל” כלומר שאפי’ שאיקלע ורק הזדמן לשם דרך מקרה ולא זימון שלכאורה יותר מסתבר שלא יאכל, שרק אם הי’ דרך זימון הי’ מסתבר שאכל, אפ”ה חזינן שהבין שבאיקלע שייך שכן אכל דכן מסתבר וכנראה מגמ’ בכורות (לח.) וכתובות (דף ח:) ש”איקלע” נאמר על אכילה ודו”ק. ועוד הוסיף להוכיח כן מהא דאמרי’ נמי פ”ק דכתובות רב חנינא איקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כותיה משום דטריד דאית ליה צערא לינוקא אבל אי לאו צערא דינוקא הוה מן הדין לברך שהשמחה במעונו ש”מ דסעודת מצוה היא, עכ”ל.
וגם הלום ראיתי להגאון ר’ משה לאנדוי בהגה שלו על ספר הערוך (ערך “ישוע”) מה דהק’ על ר”ת הנ”ל מגמ’ ב”ב (דף ס:) שמצינו שר’ ישמעאל בן אלישע מתאונן על מלכות הרשעה שמבטלת שנכנס “לישוע” הבן, ואם להתוס’ הוא סעודת רשות א”כ מה היתה הצרה הגדולה בביטול סעודת רשות זו. ונראה לי דלא קשה מידי דהא איתא שם ג”כ שמקונן על שבוע הבן ג”כ שאינם מניחים הגויים שיכנס וזהו ברית מילה, וקשה שזה ג”כ אינה סעודה עיקר מצוה, ובאשר נזכר שם שר’ ישמעאל בן אלישע יתאונן על ביטול תורה ומצות כו’, כאשר מנהג ישראל תורה היא לצרף סעודות אלו להמצוה, א”כ יש להם כח גדול להלהיב את הלבבות לתורה ולמצוות. עכ”ל. (מתוך מכתב שכתב לחתנו ר’ יקותיאל קלווארי – הובא בצוהר דף פ”ז.).
וא”כ חזינן מדברי קדשו שבמישור הבין מדברי התוס’ כדביארנו שזה סעודות רשות, וגם בתי’ על דברי ר”ת מגמ’ (ב”ב ס:) תי’ בדרך אחרת ולא עמד ונגע באפשרות שתוס’ איירי שזה ג”כ סעודות מצוה, וכדברינו בלשון התוס’ שכתבו והיו רגלין לעשות סעודה שאין זה אלא סעודת רשות, וכן באיקלע וכו’. ורק דפלא עליו שהשתמיט מינא תרומת הדשן המפורש (סי’ רס”ט) שהובא לעיל ודברי ה”חוות יאיר” ומהרש”ל שכתבו להדיא בדבר זה, שזה סעודת מצוה וצ”ב.
ובשו”ת “חוות יאיר” (סי’ ע’) כתב להביא ראיה הנ”ל שהוי סעו”מ ממ”ש הרש”ל ב”ים של שלמה” (ב”ק דף פ.) להוכיח שרב לא הי’ נהנה מסעודת רשות כו’, וכתב עליו שם “החוות יאיר” שאין דבריו מוכרחים וז”ל: דמאן לימא ליה דרב נהנה מאותו סעודה דאפשר שהלך לשם חיבוב מצוה להורות איך יעשו ולשמוע “ברכת פדיון” ולא אכל מהומה, ואפי’ פירושו יום שנולד בו שאין כאן ברכה לא מוכח מידי שהרי אמר “איקלעו להתם” ולשון זה אינו לשון זימון בכוונה, רק לשון הזדמנות שלא בכוונה וכמ”ש בפ’ השוכר את הפועלים (ב”מ פד.) “כד הוי מקלעי” כו’, עכ”ל.
ויש להעיר על החוות יאיר שלא זכר מכל דברי התרה”ד הנ”ל. ועוד שדחית “החוות יאיר” נסתרת מחמתו דה”אור זרוע הגדול” הנ”ל, שכתב דמסתבר איפכא וכמ”ש לדייק בלשונו, וכן מבואר מדבריו שהוכיח ג”כ מלשון הגמ’ שאיקלע זה דרך הזדמנות, אמנם שכתב זה לענין אחר שאם נאמר שהמעשה בגמ’ שם היה ביום שבו נולד התינוק ונמלט ממעי אמו כר”ת שאז נאמר מדוע הלך והלא ג”כ ברכות לא הי’ לו לשמוע כמו בפדיון הבן ומדוע הלך שם וע”ז כתב שלא מוכח מידי שהרי אמר איקלעו כו’, ה”ה נדייק לנ”ד שכתבנו לעיל שלשון איקלע מורה על הזדמנות ולא כוונה לבא דאז אין ראיה שנכנס לשם ובאמת לא אכל אבל משא”כ אם הי’ מוזמן ובא אפשר קצת שכן הי’ ראיה (ודו”ק). וזה דלא כמ”ש להוכיח מדקדוק לשון האור זרוע הנ”ל.
טעם לסעודת “שלום זכר” קודם המילה
בס’ מטעמים החדש (הל’ מילה אות א’) כתב וז”ל: טעם שעושים “שלום זכר” בליל שבת קודם המילה לילד הנולד – לפי שצריך הכנה למילה לזכר הוא סוד הברית סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא הסעודה בליל שבת וע”פ אותה הסעודה בא שפע קדש על הזכר להכניס לבריתו של אברהם אבינו ע”ה. עכ”ל.
