שלום וברכה
הנה בא אלי אברך צעיר שהתחתן והתגרש כמה חדשים אחרי החתונה. לדבריו הוא נפל בפח עם אשה חולנית ויש ע"ז מסמכים מרופאים ע"כ הוא הוכרח להתגרש. אכן חותנו לא איש בטלן והשתמט עד כמה שאפשר ל"ה אפשר להשיג אותו ואח"כ אמר שהוא מוכן לומר לבתו שתקבל גט ואח"כ חזר בקיצור הוא שיחק על העצבים. וברגע א' אמר שאם יוותרו על כל תביעה בין מצד שהערימו עליו בין מצד המתנות או תכשיטין וכד' שעולין לפחות עשירם אלף דולר הוא יסכים. הורי החתן הזדרזו להזמין מסדר גט כי פחדו שלא יעגנו את הבן ולמרות שכמה דיינים אמרו לו שבודאי הוא זכאי לתבוע על היזיקות ובושת וכד' מ"מ חששו שלא יתעגן לכמה שנים והאברך צעיר מאוד לימים. וכשבאו אל הרב המסדר ביקש החותן מהאברך שיתן לו כתב שהוא ואביו מוחלין לו בזה ובבא על הכל בכל מכל ושהוא יצא בעירום מן העסק. החתן מתחילה סירב ליתן כתב ע"ז אבל כששוב התחיל חותנו לאיים שהוא הולך הביתה בלית ברירה הסכים לומר בפני ב' עדים שהוא מוותר על זכות תביעתו עליו. וכך השיג גט ונסתיים הפרשה העגומה.
האברך הזה כעת בא לשאול אם יש ע"פ תורה איזה שהיא דרך שיוכל לבקש לפחות בחזרה את מה שמגיע לו מן המתנות והתכשיטים היות וכל הויתור היה רק מחמת לחץ או דילמא דהוי כתלוה וזבין. ועוד שהוא מעולם לא מחל כלום רק אמר שמוותר על זכות התביעה לתבוע החותן האם יוכל לתבוע את אשתו הגרושה שלקחה החפצים עמה. אני לא שמעתי את הצד השני אבל הנני מכיר את האברך והוא עדין נפש מאוד וניכרין דברים קרובין לאמת ע"כ נתתי אל לבי לעזור לו ואשמח לשמוע מכם אם יש לכם איזה מהלך בזה
בתודה רבה
תשובה:
בענין התכשיטים לכאורה יש מחלוקת את מועיל המחילה שלו. ולעצם הענין כפי שאתם מבינים, התשובה מורכבת ותלויה בטענות של האשה. אך אפשר לומר באופן כללי.
נפסק בשו"ע (חו"מ סי' רה סעי' ב') כי תלויה ויהיב אינה מתנה. ולכן כדי לבטלו צריך אחד משני הדרכים, או אונס ברור, או מודעה בלא אונס, ואז אנו מסבירים זאת כי כנראה שיש לו 'אונסא דנפשיה' כי אחרת למה נתן מתנה ומסר מודעה? (עי' נתיבות שם סק"ז).
ובסעי' ג' מובא כי פשרה דינה כמכר. (שתלויה וזבין המכר קיים, אם לא שגם מסר מודעה וגם היה אונס ברור). אלא שהנתיבות האריך שם (סק"ט) להסביר, כי פשרה דינה כמכר משום שתמורת הויתור שלו הוא קנה את דינו, שהרי יתכן שהיה מספיד בדין, ולכן היה שוה לו לותר על חלק מתביעתו כדי לקבל את החלק האחר בצורה בטוחה. אבל במקום שיש ודאי חוב, ובבי"ד יכל לקבל את החוב הזה, רק מאחר שהנתבע מכחיש וכד' לכן נאצץ להסכים לפשרה, באופן זה אין זה נחשב למכר אלא למחילה ודינו כמתנה שדי באונס בלי מודעא כדי לבטלו. (לענין מודעא בלי אונס באופן כזה הדבר תלוי במחלוקת, אך אין לזה קשר לשאלה זו).
ולכן, אם תביעותיו אכן מוצדקות באופן ברור, זאת אומרת שעפ"י הדין היו כופים אותה לקבל גט א"כ כל הפשרה שמחל על תביעותיו תמורת הסכמתה לגט דינו כמתנה שבטל באונס לבד. ואני מניח כי ימצאו העדים שיעידו כי אכן זו היתה הדרישה של האב, שהתנה זו בהסכמתה לגט, ולכן המחילה בטילה.
ויתרה מזו, אפילו אם ישנם כספים וכד' שהיו צריכים לדון עליהם ואין ודאות למי הם שייכים. גם כספים אלו באופן הנ"ל זכותו לתבוע, שהרי ודאי היה לו זכות לדון עליהם בפני בי"ד ככל יהודי אחר, ושללו ממנו זכות זו תמורת שיחרור דבר שאין להם זכות להחזיק. קרי, אם אין להם זכות דינית להתנגד לגט, הרי הם אחזו בזכות זו שלא כדין.
ואמנם הדבר היה יכול להתברר בבי"ד, ובעצם לא היה לבעל להסכים, והיה לו לדון על הכל בבי"ד כמו כלל זוג הבאים להתגרש. ואינו דומה לנידון של הנתיבות בהנתבע מכחיש ואין לתובע כל אפשרות לקבל את כספו אלא אם ימחל על חלקו. מ"מ מסתבר כי ברור לכל שזוג הבאים להתגרש ללא כל הסכמה כשצד אחד עושה "שרירים" הדבר עלול להמשך זמן רב מאד, ואת הזמן הזה הם אונסים לו כדי שיוותר על חלקו.
אך כל זה רק באופן שאין כל ספק בדבר שהאשה חייבת עפ"י דין לקבל גט, אולם אם אין הדברים ברורים לגמרי, ובבי"ד ע"י שהיתה מסרבת לקבל גט לא ברור כי היו מקבלים את טענות הבעל בצורה ברורה, ויתכן אף שהיו מגיעים לאיזה פשרה על הכספיפ וכד'. א"כ באופן כזה דבר גדול נתנו לבעל שרצה בכל מאודו להתגרש מיד, שהרי הסכימו לגט בלא כל דיון. (ומה שהאשה "גררה לרגלים" בענייני התביעה והדיונים, צריכים לדעת כי לפעמים זו זכותה להתנהל בצורה כזו, ואין זה נחשב שלא כדין, תלוי מה נעשה).
ולענין מה שכתבת כי הוא ויתר על זכות התביעה לחותן ולא לאשה, לכאורה הצדק איתך, אבל צריכים העדים להעיד בדיוק מה אמר הבעל באותו זמן.
ואולי אפשר לומר סברא נוספת, כי המחילה היתה "על זכות התביעה" זאת אומרת שאין כאן מחילה על הממון עצמו, אלא רק על זכות התביעה שיש לו. ולכן הממון עדיין שלו, רק שאין לו אפשרות לתבוע את זה. (ואולי אם יהיה הבעל חייב כסף למישהו אחר, יוכל הלה לתבוע את האשה מדין שיעבודא דר' נתן, (אם התנאים לשיעבוד זה קיימים). אולם מדברי הש"ך בסי' רמ"א ס"ק ה' נראה כי אם המוחל על התביעה ודאי מחל על הממון.
אולם על החפצים כמו התכשיטים שדינם שהם שייכים לבעל (אבה"ע סי' צט). לכאו' לא מועיל לשון מחילה כמבואר בחו"מ (רמ"א סעי' ג') מאחר שהם חפצים בעין צריך לשון קנין ולא מחילה שאינה מועיל אלא בחוב.
עי' בדברי השו"ע שם: "המוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו, יכול לחזור בו קודם שיטול, אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל ודוקא מטלטלים וכו". ונתקשו מפרשי השו"ע למה מועיל אם כבר נטל את המטלטלים הרי אין כאן לשון מתנה. ונאמרו בזה כמה דרכים, הסמ"ע כתב כי אכן מדובר שאמר גם לשון מתנה. והש"ך פירש שכוונתו למחול על התביעה וכפי שהוזכר לעיל.
והנתיבות ביאר ע"פ הגמ' בב"מ (סו,ב) באדם שמכר דבר שלא בא לעולם שלא חל המכירה, ומ"מ אם כבר באו ליד לקונה זכה בהם, ופירשה הגמ' הטעם משום שכיון שהמוכר לא חזר בו ומעוניין להקנות לקונה, לכן בזה שהקונה מחזיק בחפץ הרי הוא קונה אותו עכשיו (כך פירשו שם רוב הראשונים). ולפי"ז כתב הנתיבות שיש כאן אומדנא ברורה שהוא מעוניין להקנות לו, אלא שלשון מחילה הוא לשון גרוע, אבל בכל אופן זה יועיל אם הקונה מחזיק בו ובעצם עושה בו קנין כעת. (וכעין זה פירש הקצוה"ח סוף סי' רלה בענין אחר, וכן הגרע"א בתשובה (ח"א סי' לז).
אבל נראה כי בשאלה זו, גם לדעת הנתיבות לכאו' הבעל יכול לתבוע את חפציו חזרה. משום שזה ברור כי לשון מחילה אינו מועיל, וכל מה שמועיל במקרה של סעי' ג' הוא בגלל שיש אומדנא ברורה שרוצה להקנות. וא"כ כאן ודאי שאין אומדנא ברורה לרוצה להקנות, להיפך הוא הרי לא רצה להקנות, וא"כ גם לדבריו לכאו' כאן לא קנתה האשה את התכשיטים. אבל לדברי הש"ך נראה כי יש כאן מחילה על התביעה.
