חקרי שאלות בהיתר לישא אשה על אשתו
ידוע חרם דרבינו גרשום לאסור לשאת אשה על אשתו, וכן שלא לגרש את אשתו בכעל כרחה, כתוצאה מזה לכאורה נוצרה מציאות חדשה שבה הושווה כח האשה לזה של האיש בעניני גירושין (ראה תשובת הרא"ש כלל מב רמ"א קי"ז סעי' יא). למעשה השילוב של ב' תקנות הביא לחיזוק מסגרת המשפחה, והגביר את האחריות הבעל כלפי אשתו.
ומכל מקום ישנם מקרים חריגים אשר חכמינו ראו לנכון להתיר חרם זה כפי שיתבאר, ושמתי את ליבי לעיין במספר עובדות שנשאלו בענין זה, ולפני כן נבאר היטב מקורו גדרו ופרטיו על מי גזר ועד מתי גזר וכו', ושוב נבא למענה השאלות:
א. בני הזוג ספרדים נישאו כדת משה וישראל, לאחרונה התברר להם שהאשה אינה מסוגלת ללדת, והוצגו אישורים רפואיים המאשרים זאת שהאשה עברה טיפולי פוריות אך ללא תוצאות, ושאין טיפול מתאים לאפשר לה ללדת לידה טבעית. בנוסף האשה כעת במצב בריאותי שאינו תקין עקב מחלת הלב, וניתן לקבוע שאין סיכוי סביר שהיא תוכל ללדת בעתיד.
בני הזוג אינם רוצים להתגרש דהא יש בהם אהבה ואחוה שלום ורעות, ואין הבעל מתחרט כלל מהנישואין שנעשו, אלא מסכימים ומבקשים להתיר לבעל לשאת אשה נוספת בלא גירוש האשה הראשונה, ובלא שיוסדר פירוד מהאשה הראשונה.
ב. עובדא הוה באיש ואשה שחיו ביחד למעלה מעשרים שנה, ולו ממנה בן אחד, ועכשיו שכבר עברו למעלה מחמש עשרה שנה רוצה לגרשה בטענה שרוצה לישא אשה אחרת כדי שתהיה לו בן זכר ולקיים פריה ורביה, אך האשה מסרבת לקבל גט, וטענה שזה כמה שנים שהוא מתראה עם אשה אחרת וזוהי כל הסיבה שביקש לישא אשה אחרת ולא שהוא רוצה בבן זכר, והשאלה האם אנו מרשים לו לישא אחרת.
ג. בעל מבקש היתר להתחתן עם אשה שני' על סמך שאשתו סובלת דיכאון נפש ברמה גבוהה, שבמצב כזה אינו מאפשר לו לחיות עמה חיי משפחה תקינים, ואיכא אצלו קושי בתשמיש וזה גורם לו להרהורי עבירה, והיא מסרבת לקבל גט, האם נתיר לו להתחתן עם אשה שני'.
ד. אשה שנחשדה בזנות ולאחר קביעת בית הדין שמחוייבת היא לקבל גט, האשה סירבה לקיים את פסק הדין ולא הופיע למועד שנקבע לסידור הגט, לאור זה הבעל דורש היתר להתחתן עם אשה שני'.
ה. בעל שגירש אשתו בגירושין אזרחיים והאשה לא מסכימה לבא לבית דין להתגרש כדת משה וישראל, ומבקש היתר נשואין.
א
חרם דרבינו גרשום – טעמו ותוקפו
אי' במסכת יבמות דף סה. "רבא אמר, נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאי' לי' למיזיינינהי", וביבמות מד. נתבאר עוד דאף אם יש פרנסה בשפע מ"מ לא ישא יותר מארבע נשים בכדי שתגיע עונה אחת לאחת בחודש (כתלמידי חכמים שעונתם מער"ש לער"ש), ובנמוק"י הוסיף עוד דאם נהגו באותו מקום שלא לשאת אשה נוספת נחשב כאילו התנו במפורש שלא ישא אחרת ואסור, ונפסק כ"ז בשו"ע אהע"ז סי' א' סעי' ט.
אך הדברים נאמרו מצד דינא דגמרא אלא שבמשך הדורות בתקופת הגאונים (לפני כאלף שנה) נוסף חרם דרבינו גרשום ב"ר יהודה מאור הגולה (רגמ"ה) הידוע בשל תקנותיו וחרמיו[1], כמבואר בנמוק"י שם שרבינו גרשום החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכוף על חרם זה.
טעם החרם
ונאמרו כמה דרכים בטעם החרם:
מחמת קטטה
א – לדברי הר"ן (שו"ת סי' מח) אפשר שמטרת החרם היתה לשמור על שלום בית – בכדי "שלא יכנסו מריבה לתוך ביתם", גם הדרכי משה (אות יא) כתב ע"פ דברח המרדכי (כתובות אות רצא) דטעם דרבינו גרשום משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא.
שיוכל לכלכלן כראוי
ב. במהר"ם פדואה (סי' יד') ובמשכנות יעקב (סי' א') כתבו דחששו ושקדו על בנות ישראל שלא ירבה לו נשים ויוליד ילדים הרבה ולא יוכל להספיקן, כלומר שלא יוכלו לכלכלן כראוי, דאפילו לרבא לעיל דהתיר להתחתן עם כמה נשים, הא סיים דזה דוקא דאית לי' למיזיינינהו, ועל אלה חששו קדמונינו.
מחמת סכנה
ג Y בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ט"ו) כתב דהטעם הוא מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הגוים כיון שהאומות מקפידין על זה, ולכך במקום שאין האומות מקפידין לא גזר ר"ג יעוי"ש.
שלא יתעלללו בהן
ד Y במהרי"ק (שורש ק"א) הביא בשם הרשב"א בתשו' שיש אומרים שהחרם נעשה כדי לגדור בפני הפריצים המתעללין בנשותיהן שלא כראוי.
לקיים את חרם הנוסף
ה. יתכן שבאמת יוזמת החרם בא למעשה כדי להבטיח את קיומו של חרם נוסף של רבינו גרשום, החרם האוסר על אדם לגרש את אשתו בעל כרחה (ראה שו"ע סי' קי"ט סעי' ו') שכן אם היה מותר לאדם לשאת אשה שני' בניגוד לרצון אשתו, הלא בסופו של דבר עלול ההבעל להכריח את אשתו הראשוה להתגרש בניגוד לרצונה באמצעות נשיאת אשה נוספת, (ראה אוצה"פ אות סא ב) וראה ראה כיוצ"ב בתשובות מהרי"ם (סי' ט"ז) הביא כי אחר שתיקן ר"ג שלא יגרש בע"כ היה ירא להתקוטט, אבל אם יהא מותר לישא אשה על אשתו לא יהא אכפת לבעל ויהיה מתקוטט עם אשתו הראשונה עד שתהא מוכרחת לקבל גט, ולכך תיקן שלא לישא אשה על אשתו.
עכ"פ איך שלא יהיה למעשה חרם דרבינו גרשום הביא למהפך של ממש בזכויות האשה, בכבודה, במעמדה ובמבנה המשפחה בישראל, מהפך שלא היה כמותו. מעתה לא יוכל הבעל להכניס אשה נוספת לביתו ותהיה אהבתו ודאגתו פרנסתו מוקדשת לאשה אחת ויחידה. ביחד עם חרם נוסף האוסר על הבעל לגרש את אשתו בלא הסכמתה (ראה שו"ע סי' קי"ט סעי' ז'), נוצרה מציאות חדשה שבה הושווה כח האשה לזה של האיש בעניני גירושין (ראה תשובת הרא"ש כלל מב רמ"א קי"ז סעי' יא). למעשה השילוב של ב' תקנות הביא לחיזוק מסגרת המשפחה, והגדיך את האחריות הבעל כלפי אשתו.
האם אצל הספרדים נתקבל חדר"ג
ברשב"א הוסיף דלא פשטה תקנת רבינו גרשום בכל הארצות. וכן נפסק בשו"ע (אה"ע סי' א' סעי' י') וז"ל "רבינו גרשום החרים על הנושא על אשתו וכו' ולא פשטה תקנתו בכל הארצות…" וראה במהר"ם אלשקר (סי' צה) כתב שרוב הגלות לא קבלוה עליהם מעולם, לא אז ולא היום כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח". והרדב"ז (בתשובה שהביא בשו"ת מהר"י בי רב (סוף סי' סא)) שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת ר' גרשום, ונהגו לשאת כמה נשים ואין פוצה פה. וכשנשאל המהרשד"ם (אבהע"ז סי' קכ) בענין החרם, כלל לא רצה להשיב, וטען כי דבר זה נוגע לאשכנזים בלבד, והם היודעים מה לעשות".
ועל כן לדידן הספרדים ועדות המזרח שקבלנו הוראות מרן, א"כ באמת לא נוהג חרם זה כלל, , וכ"כ הכנה"ג אע"ז (סי' א' הגב"י אות נג), וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק ז' אבהע"ז סי' ב' עי"ש.
מאידך אודות מנהג ארץ אשכנז כתב המהרי"ק (סי' קפ"ד) כי מאחר שנתפשטה תקנת חרם דרב"ג מאור הגולה בכל ארץ אשכנז שלא לישא ב' נשים, העובר על זה כעובר על דברי תורה". וכן משמע ברמ"א דכ' דדוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו, אבל מן הסתם נוהג החרם בכל מקום, וראה בד"מ אות יא, ובערוך השלחן סעיף כג'.
עד מתי גזר?
עוד כ' הרשב"א ונפסק כן בשו"ע אבהע"ז סי' א' סעי' י' שלא החרים רבינו גרשום מאור הגולה אלא עד סוף האל החמשי, (דהיינו עד לשנת 1240 למנינם), ולכן למעשה בימינו החרם כבר לא בתוקף, והטעם לכך שנתנו גבול לחרם יש שכתבו (ראה בפת"ש אות יט בשם המשכנות יעקב) כי מחרימי החרם היו מוכרחים להגביל את החרם לזמן קצוב, שכן בכדי לגזור גזירת איסור עולמית לדורות בעינן שיהיה בו זיקה לחשש איסור, אך בנידו"ד שזה רק תקנה לצורך הדור בלבד אין היא יכולה להיות לעולם, ועלולה להיות כרוכה באיסור של בל תוסיף (ראה רמב"ם הלכ' ממרים פ"ב) וכמ"ש הרמב"ן להדיא (בפי' התורה פ' ואתחנן). ולכן נתנו גבול וזמן לדבר זה שלא תהא תקנה קבועה לדורות ולא יהיה בזה הוספה על דברי תורה.
אך דע שדבר זה גופא שהביא השו"ע שהתקנה היתה עד סוף האלך החמישי, אינו מוסכם לדעת הכל, וכמה ראשונים שהיו בתחלת אלף הששי כמו הר"ן ומרדכי ומהר"מ רוטנבורג והראבי"ה אשר דברו בענין זה לא הזכירו כלל הקולא הזאת, וראה כן גם בתשובת מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ה "…. לפיכך כל המקומות שקבלו אותה עליהם עד היום הרי היא לדידהו כאלו היא תוך זמנה לכל עניניה", ראה בפת"ש שם.
ולמעשה אף הרמ"א קיבל את מסקנת הבית יוסף שהחרם המקורי של ר"ג אינו בתוקף מאז סוף האלף החמשי, אלא שסבור הוא שאף בימינו אסור נשיאת ב' נשים במקומו עומד – אמנם לא מכח החרם אלא מכח "מנהג", וכ"כ הלבוש (סעי' י) שאע"פ התקנה כבר כלתה מכל מקום נשאר המנהג[2].
ובעקבות כן כ' החת"ס (ח"ג אבהע"ז סי' ד) דכיון שהחרם בימינו אינו אלא מנהג לכן בנוגע לכללי הפסיקה אף שאם החרם היה בתוקפו היינו אומרים ספיקו להחמיר, מ"מ עתה שאינו אלא רק מנהג כל ספק יהיה ספיקו להקל עי"ש.
על מי חל החרם?
בבאר היטב (סק"כ) הביא בשם הלכות קטנות דתקנת ר"ג היה רק על האנשים, אבל הנשים כיון דבכל דהו ניחה לה, מותרות ב' אשכנזיות להנשא לאדם ספרדי אחד יעוי"ש, וכ"כ בספר דבר אליהו (סי' נ"ח) דחר"ג הוא רק על האיש ולא על האשה ולא מצינו בשום מקום שהאשה נקראת עבריינית. וכן מסתבר לפי הטעמים שנאמרו לעיל.
אם שייך מחילת החרם
ודע דכתב הדרכי משה (סי' א אות ח' והו"ד בב"ש סק"כ), שאפילו נתרצתה אשתו שישא אחרת עליה אעפ"כ אסור לישאנה, ואין מחילתה מועילה בזה, שאם לא כן מה הועיל רגמ"ה בתקנתו, ואף דיש חולקים בזה (כמבואר בכנה"ג סי' א', ולכאורה פליגי בטעם תקנת ר"ג), מ"מ נקטינן להחמיר בזה[3].
ב
שבועה חמורה
הנה אף דנתבאר דאצל קהילות הספרדים לא נתקבל חדר"ג, מ"מ לאור הבעייתיות הכרוכה בהקמת בית ומשפחה עם יותר מאשה אחת, במשך השנים הנהיגו קהילות שונות שלא לאפשר נשיאת ב' נשים, דבר זה בא לידי ביטוי בנוסח הכתובות של קהילות רבות, שמקובל שהבעל מתחייב לאשתו בתנאי ואף בשבועה שלא ישא אשה נוספת.
וראה כיוצ"ב בשו"ע אהע"ז סימן א' סעי' יא "טוב לעשות תקנה בחרמים ונידויים על מי שישא אשה על אשתו" ובהלכות חליצה (סימן קסט אות מו) כתב הב"י "אע"ג דליכא חרם דרבינו גרשום, שלא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, מכל מקום כל אדם משביעין אותו בעת נישואין, שלא ישא אשה על אשתו" עכ"ל. וכן מובא בחיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן לח אות מח) שהמנהג פשוט בא"י שכותבים בכתובה בלשון הזה: "ונשבע שבועה חמורה על זה (שלא ישא אשה על אשתו) ועל שאר תנאים" ע"כ, וע"ע בספר נהר מצרים, וכן העידו עוד גדולי הפוסקים שכן הוא המנהג להשביע כל חתן בעת נישואיו בשבועה חמורה.
ואכן פשט המנהג בכמה מקהילות הספרדים שהרב המסדר קידושין משביע את החתן בשבועה חמורה ועושים גם תקיעת כף על התחייבותו בכתובה, וכותבים בכתובה בנוסח זה "וגם נשבע החתן שבועה חמורה בתקיעת כף[4], על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת, לאשר ולקיים כל הכתוב עליו בשטר כתובה דא, בלתי שום שינוי ותמורה וערמה ותחבולה כלל ועיקר" ותוך כדי אמירת "וגם נשבע", יושיט את ידו אל החתן לשבועה ותקיעת כף, ויעזבנה, וימשיך לקרוא עד סוף הכתובה.
ואף שיש שערערו על שבועה זו וטעמם דהדורות הולכים וחסרים, ואם יבואו להשביע בפרט פורקי עול, ויעבור החתן שלא יפרנסנה או שלא יכבדנה ויעבור בזה איסור דאורייתא. מכל מקום בספר משפט הכתובה הביא את דעת מרן הגר"ע יוסף שליט"א שחלילה לבטל המנהג של השבועה כלל ואין לשמוע לקול מערערים אשר כריסם קטנה מצפורני האחרונים הנ"ל וגם אין לשנות מהשבועה ולצמצמה ממה שעשו בדורות שלנו, והרי הוא משביע את החתנים בכל יום. וכן השיב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל במכתב וז"ל "ואני תמה על אותם ראשי ישיבות מאחינו האשכנזים אשר עורכים חופה וקידושין לתלמידיהם מבני עדות המזרח, ואינם רוצים להשביע את החתן, ואינם מוכנים לוותר על כבודם, ומזלזלים בכבודם של הראשונים, ואם רוצים בברכות אינם מוכרחים לסדר את הכתובה ויתנו לאחר לעשות כן". וגם ידוע שהגרש"ז אויערבך זצ"ל לא היה מתנגד לחתן ספרדי שישבע, רק היה נותן קריאת הכתובה לרב ספרדי והוא יעשה הכל כמנהגם.
וכאמור זה רק בקהילות הספרדים, אכן בקהילות אשכנזים אין משבעין את החתן כלל, ואין מזכירים זאת בכתובה, וטעמו של דבר, לפי שבקהילות שנהגו כן להשביע, כותבים עיקר השבועה על מה שנזכר מקודם בשטר הכתובה, והיינו שלא ישא אשה אחרת עלי', ואגב זו כוללים בתוך השבועה את יתר התנאי הכתובה, אבל בקהלות אשכנזים שאסורים לישא אשה אחרת מכח חרם דרבנו גרשון כנ"ל, ואין צורך להשבע על כך Y לא נזדקקו להשבע גם על יתר התנאי הכתובה.
ונמצא א"כ דענין זה שלא לשאת עם ב' נשים נוהג גם כיום לכל העדות או מכח חדר"ג (אם לא מכח החרם עצמו עכ"פ מכח המנהג כנ"ל) או מכח השבועה בכתובה לאלה שבאמת נהגו כן.
ג
דיחוי מצוה
הנה כידוע אחת השאלות הנוגעות לתוקפו של חרם דר"ג היא האם במקרה שבקשת אדם להתיר לו נשיאת אשה שני' מנומקת בצורך מצוה דבר זה גרם לדחות חדר"ג או לא, למשל: הפוסקים דנו לענין אדם נשוי שאחיו מת בלי ילדים, באופן שחלה עליו חובת יבום, כלומר לשאת את אשת אחיו המת, האם מתירין לעשות כן דהא מצוה זו יהיה כרוך בנשיאת ב' שנים, אשתו הנוכחית ואשת המת, ועל כן אולי עליו לחלוץ.
דעת מרן השו"ע שבאמת במקום מצוה כגון זו אין שייך חרם דר"ג, ומקורו בריטב"א (יבמות מד.) ובנמוק"י (יד:) וברשב"א דנקטו פה אחד כי ביבמה לא החרים, רבינו גרשום, שכן "אשה הקנו לו מן השמים". מאידך הרמ"א הביא על זה דעת הגהות מרדכי דגם במקום דיחוי מצוה יש חדר"ג, ולכן ביבום עליו לחלוץ[5].
נציין כי בימינו על פי תקנות הרבנות הראשית (שבט תש"י) במות אדם נשוי בלא בנים נוהגים לאסור על אחיו של המנוח (אף אם הוא רווק) לייבם את אשת אחיו המת ולחייבו בחליצה, (וצ"ע אם גם בקרב הספרדים התקבל כן) כך שלענין יבום – אין השלכה מעשית לדיון זה.
אך באמת אותו דיון קיים בכל מקום שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה והתברר כי אשתו עקרה שבכה"ג יכול הוא לגרשה (כמבואר בסימן קנד סעי' י, ואילך, והוא במשנה וברייתא בסוף פרק הבא על יבמתו (סד.) – אך היא מסרבת להתגרש ממנו, האם נענה בחיוב לבקשת הבעל לשאת אשה שניה בכדי לקיים פריה ורביה, או שמא עדיין יש תוקף בחרם דר"ג, וראה ברמ"א שהביא מחלוקת ראשונים בזה בין הרשב"א להג' מרדכי.
ולהלכה מדברי מרן השו"ע משמע להקל בכה"ג דהא התיר בסעי' י' במקום יבום, והוא הדין בשהה י' שנים דמאי שנא, ושו"מ דכ"כ להדיא בשו"ת ב"י דני כתובה סי' יד' עי"ש שהסכימו עמו שאר גאוני זמנו. והטעם בזה הוא משום דס"ל להני פוסקים שלא הרחים רבינו גרשום אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים אבל לא באלו שמן הדין לגרש או לישא אחרת.
אכן לכאורה לדעת הרמ"א הנ"ל חרם דר"נ נוהג אפילו במקום דיחוי מצוה דומיא דיבום, ואף שהרמ"א לא הכריע בדבר מ"מ ראה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' נג' שהרמ"א הכריע כדעה זו שהרי כתב "אמנם יש חולקים" ולא כ' כדרכו יש חולקים, ש"מ דפסק כשיטה זו, וראה עוד בפת"ש סי' קנ"ד אות כה שהאריך בזה, וראה עוד בנוב"ת אבהע"ז סי' ו'.
נמצא א"כ דדין זה אם נוהג חדר"ג במקום מצוה, שנוי במחלוקת השו"ע והרמ"א, לדעת מרן השו"ע לא החרים בכה"ג, ואילו לדעת הרמ"א נוהג אף בכה"ג, אמנם ע"י היתר מאה רבנים אפשר להתיר זאת לכו"ע.
ולכאורה דבר זה תלוי בטעמי סיבת החרם דרבי' גרשום דאי נימא שהוא משום קטטה והיינו תקנתא דרבנן שייך לומר שלא החרים במקום מצוה אבל לטעמים שיש בזה חשש איסור דאורייתא דשמא ישא אחותו מאביו או משום חדר"ג דגירושין שייך לומר שאף במקום מצוה גזר ועיי' ביאור הגר"א סי' א' ס"ק כ"ט שלסברת הרמ"א שרבי' גרשום החרים גם במקום מצוה ויבום היינו כיון שמפני הקטטה החרים ע"ש.
ועכ"פ ראה בשו"ת יביע אומר (חלק ז' חלק אבהע"ז סי' ב'), כתב להקל בזה בלשון זו: "הנה המנהג הפשוט בכל בתי הדין הרבניים בישראל, באיש ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, אף אם אין האשה מסכימה להתגרש מבעלה, כשהבעל הוא מעדות המזרח, בית הדין נותן פסק – דין שהבעל רשאי לישא אשה אחרת על אשתו, כדי לקיים מצות פריה ורביה, כל שיש יכולת לבעל למיקם בסיפוקייהו, ובאופן שכל אחת מהן יש לה דירה בפני עצמה".
ומכל מקום כבר כ' פוסקי זמנינו דכיון שבזמן הזה עם התפתחות הרפואה רבו האמצעים הרפואיים לטיפול בבעיות פוריות ועינינו הרואות כי פעמים רבות אחר שנות עקרות ויותר זוכים בני הזוג להפקד בפרי בטן על כן כל זמן שעוסקים הם בדרכים אלו לקיים מצות פו"ר רשאי לקיימה אף לאחר י"ש שהרי נתבאר לעיל שהטעם שנתנו חכמים י"ש הוא משום ששיערו שאם לא ילדה עד אז רחוק שתלד עור וא"כ בזה"ז שעוסקים ברפואות ועדיין יש תקוה שיזכו לפרי בטן אין רחוק מהמציאות שתלד ועל כן אינו מחוייב לגרשה.
ומכל מקום אם כבר נפלה קטטה ביניהם ובאים להתגרש אין להשתדל להשכין שלום ביניהם כמקובל אלא אדרבה ייעצו להם להתגרש כפי הראוי להם על פי הדין[6]. ב
ד
במקום שאין האשה בת גרושין
הנה בעקבות חרם דרבינו גרשום עלול האיש למצוא את עצמו במציאות עיגון, לדוגמא מי שאשתו נשתטית באופן שהיא מוגדרת כמי שאינה כשרה לגירושין (ראה שו"ע סי' קי"ט סעי' ו) דאז הוא נקלע למצב שלמעשה אין לו אשה שיוכל לחיות עמה חיי משפחה תקינין, ומאידך הוא אינו יכול לגרשה, אז יש הגיון רב שהבעל יבקש לשאת אש שני', והשאלה האם מתירין לו זאת?
כיוצ"ב דנו הפוסקים במקרה נוסף כאשר נמצאה נגד האשה עילה המצדיקה את גירושי' שעל פי דין יש לגרשה כגון עוברת על דת, אשה קטלנית ועוד, אך בפועל היא מסרבת לאורך זמן ממושך להתגרש, האם קייים אצלה האיסור לשאת עליה אשה נוספת משום חדר"ג.
בענין זה נשאל הרשב"א (הו"ד במהרי"ק סי' קא) וז"ל "…. כמה ימים סרתי מעזרתי ושרוי בלא טובה כי האשה אשר נתן ה' עמדי מדת הדין פגעה בה ודוללת שכלה ודעתה נסכל ואין בה דעת להרע או להטיב ואתה מורי הצילה נפשי משחת והורני אם אני רשאי לישא אחרת וסתום פי הפותחים אם ילעיגו לומר שלא כדין עשיתי מחמת חרם ר"ג?
וזהו תשובת הרשב"א "תקנת ר"ג לא ראיתי ולא נתפשט בכל ארצותינו והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי אבל לא על דעת שנתפשט' תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה כו' עד נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפריצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת ובזה לא גזר הרב וכו' ולפיכך מה שיראוני עיני באומד הדעת בגזירת הרב כי לא פשט הגזירה בכל מה שאמרנו ושלא היתה כוונת אותו צדיק בכך ומותר אתה עכ"ל.
הרי דהרשב"א התיר לגמרי בכה"ג להתחתן עם אשה שני', וכן נפסק ברמ"א סימן א סעיף י "ובמקום שאין הראשונה בת גירושין, כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו, יש להקל להתיר לו לישא אחרת".
אשתו שהמירה
כמו כן דנו הפוסקים במקרה של אשה שהמירה את דתה ומתוך עזבה את בעלה, וז"ל הרמ"א (אבהע"ז ס' א' סעי' י) "יש אומרים (בתרומת הדשן) כי מי שהמירה אשתו, מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת, וכן נוהגין במקצת מקומות, ובמקום שאין מנהג אין להחמיר ומותר לישא אחרת בלא גירושי הראשונה".
הרי דאף שהרמ"א הביא דעתו של התרומת הדשן להצריך למי שהמירה אשתו לזכות לה גט ע"י אחר, מ"מ הרמ"א הכריע דלא חל כלל בכגון זה חרם דר"ג, וראה כן במהרי"ק (סי' קמא) נשאל על הנוהגים להצריך למי שהמירה אשתו ורוצה לקחת אחרת לזכות לה גט למומרת על ידי אחר כדי שתתגרש בו. וכך השיב: "הנה לא באתי לחלוק על המנהג במקום שנהגו כן דנהרא נהרא ופשטיה אמנם דע לך שאין מנהגינו בכך דלמה נצריך לעשות כן דאי משום תקנת הגאונים שלא לישא שתי נשים פשיטא. שלא הייתה כוונתם אלא בנוהגות מנהג ישראל ודת משה ויהודית ולא לזו שהמירה בתורת משה… הדעת מכרעת והסברה מוכחא שלא תקנו מעולם בכיוצא בזה".
והא למדנו מכל זה כי במקום שאין אשתו הראשונה בת גירושין כגון נשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח ממנו גט או שנשתמדה וברחה, יש פוסקים שנטו להקל להתיר לו לישא אחרת, והב"ח העיד שעל פי דברי הרמ"א "נעשה מעשה כמה פעמים". וראה עוד שם שהסביר כי כך קיבלו הם מפי בית דין של רבינו גרשום מאור הגולה כשגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה – יתירו את החרם". מדבריו עולה שאין כאן רשימת מקרים ספציפים שבהם ניתן להתיר נשיאת אשה שני', אלא יש לדו בכל מקרה לגופו ולקבוע מתי ראוי להחזיק בחרם זה.
ד
היתר מאה רבנים
הנה מבואר בפוסקים דאף במקום שהחלטנו לחרוג מחרם דר"ג, כגון במקום מצוה, או בנשתטית, או אופן שעל פי דין יש לגרשה כמורדת וכיוצ"ב, מכיון שבכמה דברים ראינו שיש פלוגתא אם גם בכה"ג גזר רבינו גרשום, או שיש לנו ספק אם בכלל נכנס לתחום שאינו בת גירושין וכדו' לכן נהגו להיר זאת ע"י מאה רבנים.
מקור ד"ז הוא בכלבו (סי' קט"ז) וז"ל "החרם ששם רבינו גרשום שלא לישא ב' נשים אין להתירו רק במאה רבנים משלש קהילות ומשלש ארצות וכו' וגם הם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר עכ"ל.
טעם הדין
ובמהר"ם שי"ק סי' ד' כתב לבאר דמה שמועיל היתר מאה רבנים ואף שאין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו וכו' הוא משום שכך התנה רבנו גרשום בעצמו שאם יהיה צורך יתירו ע"י מאה רבנים, יעוי"ש.
דוקא מאה
והטעם שצריכים דוקא מאה רבנים, כתב בספר משיב דבר (ח"ד סי' ד') דטעם המספר מאה הוא משום שהוא הוראה היותר חשובה בישראל שהוא סנהדרין גדולה של מאה, וכמו שמצינו בגמ' (הוריות ג) "מאה שישבו להורות". וע"ע בשו"ת אחיעזר ח"א סי' י' אות ב' שכתב שטעם שהצריכו מספר של מאה רבים הוא בכדי שתתפרסם סיבת ההיתר. ובשו"ת אגרות משה (אבהע"ז סי' ב') כתב שהוא בכדי להטריח על הבעל שאולי בשביל כך יחזור בו מרצונו ע"פ סוטה ח' א' ב"ד מסיעין את העדים וכו'.
מג' ארצות
ולגבי הא דהצריך הכל בו שיהיו מג' ארצות נחלקו האחרונים אם זו חומרא לעיכובא – והיינו משום דאולי רב אחד יתן היתר וכל הרבנים כפופים תחתיו, ועל כן הוצרך מג' ארצות שאינם כפופים זל"ז (בית יצחק סי' כ') או שאמרו כן להקל שלא נאמר שצריך שיהיו מקובצין במדינה א' דוקא (ספר ויחי יעקב סי' יג).
והנה מעיקר התקנה צריך שיהיו מאה רבנים כל שליש מהם מארץ אחרת אבל לא נהגו כן בזמן הזה אחרי האלף החמישי ודי שיהיו שני רבנם משתי ארצות והשאר מארץ שלישית כמבואר בשו"ת חת"ס אבהע"ז א' סימן ד. וראה עוד באוצה"פ סקס"א אות יב.
ולענין הגדרת המדינה כ' בחת"ס שם כי אין המלך גורם אלא שווי דעות אנשי המדינה נמשכים אחר רבניה ולכן שייך שאע"פ שכולם יהיו תחת ממשלת אחד אעפ"כ יחשבו לשלשה, אכן בערוך השלחן (סעי' כה) העיר כי כבר נהגו להסתפק במאה רבנים ממדינה אחת ובלבד שיהיו עכ"פ משלשה מחוזות שונים, וראה בגינת ורדים דהעיד כי מנהג בתי דינים להסתפק בשלשה עיירות, והאריך ללמד זכות על מנהג זה בפרט לאור העובדא שכבר עבר זמן החרם.
אם נוהג בזה"ז
הנה היתר זה של מאה רבנים נוהג בזמן שהחרם עדיין היה בתוקפו דהיינו עד סוף האלף החמישי לדעה האומרת שרבנו גרשום החרים רק עד סוף האלף החמישי אבל בזמן הזה שפג תוקפו של החרם לפי דעות רבות וכפי שהבאנום לעיל יש אומרים שאין צורך בהיתר של מאה רבנים כדי להתיר לאדם לישא אשה אחרת על אשתו אף שנהגו להחמיר על עצמם שלא לשאת שתי נשים. ויש אומרים שאף בזמן הזה שפג תוקפו של החרם כיון שנהגו להחמיר על עצמם שלא לשאת שתי נשים אין להתיר לשאת אשה אחרת על אשתו אלא ע"י היתר מאה רבנים או לפחות ע"י שלושה שיתירו לו כדין התרת נדרים דעות, שונות בענין זה הביאם הנצי"ב מוואלוזין בספרו שו"ת משיב דבר חלק ד' סימן ז'.
גדר הרבנים
והנה בגדר הרבנים בדין זה ראה בשו"ת נוב"י קמא אהע"ז סימן ג' דלאו דוקא רבנים שנתקבלו לקהילות אלא אף לומדים הראויים להוראה, וכל אב"ד בעירו יראה לצרף עמו הראוים לצרף. אבל אין לצרף סתם לומדים. וראה כן בחת"ס (אבהע"ז א' ד'). ובערוך השלחן (סעי' כה) דרש שעל כל פנים יהיו בתוכם הרבה מהיושבים על כס הוראה".
ובודאי דלענין זה כל הקרובים מצטרפים ואפילו אב ובנו, ראה במנחת אלעזר ח"א סי' ל"א עי"ש.
אופן ואסיפת החתימות
נהגו להחתים את כל המצטרפים להיתר על פסק הדין ולא להסתפק באמירה בלבד, ועיין בפרדס רימונים (הו"ד באוצה"פ סקס"א אות טו) דהדגיש דבודאי לא מדובר בחתימה פורמאלית, אלא כל אחד מהמאה רבנים יהיה נוכח לדעת מגוף הענין אם ראוי להתיר וגם לא מספיק מה שיש נוהגים דמדפיסים בקצרה שפלונית בת פלוני נשתטית או עוברת על דת ומבקשים להצטרף להיתר.
ובענין אסיפת החתימות י"א שהבעל בעצמו יקבץ את החתימות וי"א דאפשר ע"י שליח או ישלחו חתימתם ע"י הדואר וכן נהגו בזה"ז כיון דעצם התקנה כבר פגה ורק נשאר מכח מנהג כנ"ל, (ראה כ"ז בשו"ת מהר"ם שיק סי' ב' ובשו"ת אחיעזר חלק א' אבהע"ז סימן י' ובגינת ורדים אבהע"ז כלל א' סימן י', ובאגר"מ ובאוצה"פ אות סא, טו).
ודע שכתבו האחרונים שמצוה גדולה לחתום על היתר של מאה רבנים כדי להציל את האיש מעיגון, ונחשב לו כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.
התרת נדרים
יש שכתבו שלאחר הצטרפות מאה רבנים להיתר בית הדין המטפל צריך להזמין את המבקש ולהתיר לו את החרם בעל פה בעמדו לפניהם כדין התרת נדרים (גינת ורדים).
ה
תנאים להיתר
דע דאף באופנים המותרים שמותר לשאת ב' נשים, ישנן הגבלות ותנאי היתר, ואלו הן:
שיוכל לפרנס את שתיהן
הבאנו לעיל מדברי הגמ' ביבמות שאף שמותר לשאת כמה נשים, מכל מקום אם הבעל אינו יכול למיקם בסיפוקייהו אין מקום להתיר לו, וראה שם שנתחבטו הפוסקים אי שרי בהסכמת האשה, ראה בח"מ סקי"ג ובב"ש שם). ואף שצידדו לומר דשרי בכה"ג, מכל מקום למעשה מחמירים בזה, שכן נמצא בתשובת הר"י מיגאש (סי' ק"נ) שכ' בפשיטות שהלכה זו נאמרה גם כשקיימת הסכמת ב' הצדדים ותשובה זאת לא היתה בפני הח"מ והב"ש, וכ"כ בשו"ת פני יצחק (ח"ב עמוד נג) שיש להתיר רק כשהדבר ברור ללא ספק שהבעל יכול לפרנס את שתיהן.
דירות נפרדות
עיין בשו"ע אהע"ז סי' עו סעי' ז' "שבעל הנושא שתי נשים אינו יכול לכופן לדור בחצר אחת. ועי"ש בחלקת מחוקק ס"ק יג' שגם כשנהגו בהיתר לישא שתי נשים, הסדירו לכל אחד מקום מגורים נפרד, ואם שתיהן מתגוררות עמו באותו בית, אף שאין גרות בחדרים נפרדים יש חשש איסור.
ובשו"ת שואל ונשאל ח"ב סוף סי' יד' כתב בביאור דינו של השו"ע המחייב להסדיר דירות נפרדות שאינן בחצר אחת, כדלהלן "נראה דכל עיקר הטעם הוא משום המריבות והקטטות הנמשכים מצד הצרות וזה שייך בין בבית אחד בין בחצר אחת, וכמעט דבהיותן בביתה בחצר אחת, נמשך הריב והקטטה יותר שכל אחד מתקנאת מהשני' בעניני ביתם וכליהם וכיוצא". ועוד כתב בתשובה זו שגם אם האחת הסכימה לדור עם צרתה באותה דירה, לאחר זמן היא רשאית אח"כ לומר סבורה הייתי שאוכל לסבול וכעת איני יכולה.
להשליש כתובה
להשליש גט
הנה עיין בב"ח סי' קי"ט בשם חכמי פרנקפורט דכאשר התירו לו לישא אחרת באופן שאין הראשונה בת גירושין כגון נשתטית או כשמן הדין לגרשה אלא דהיא מסרבת לקבל גט, צריך לכתוב לה גט ולהשלישו ביד שליח להולכה, ושיהא הגט בידו עד שתשתפה או עד שתרצה לקבל את הגט[7], וכ' שם שכן הסכימו עמהם כל חכמי אשכנז ורוסיא מובא בח"מ שם סק י"ב וב"ש סי' א' סקכ"ג, וראה בנובי"ת סי' ג' דכ' דיתכן דהשלשת הגט הווא מעיקר תקנת חדר"ג[8].
ג
נפקא מינות בין היכא שהאיסור הוא מכח חרם דר"ג
להיכא שהאיסור הוא מכח השבועה
א) האם מועיל מחילת האשה
הנה הר"ן בשו"ת (סוף סי' מ"ח) כתב לדון אם מועיל ריצוי האשה בזה, והיינו באופן שהאשה מוחלת האם האיש יכול לישא אשה אחרת, וז"ל "אבל מדעת האשה יש לדון וכו' שאפילו היתר אי"צ שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה, והיא אומרת א"א בתקנ"ח כגון זו שומעין לה ואי"צ היתר והו"ל כאותה ששנינו בנדרים דף כ"ד, כלום אמרת אלא מפני כבודי וכו' אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם וכו', ולא עוד אלא אפילו נאמר שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שר"ג חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק נתינת רשות שלה או להתיר החרם מדעתה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה ולפיכך איני מכניס עצמי בנידון זה עכ"ל הר"ן.
מבואר בדברי הר"ן דבאמת ריצוי האשה היה מועיל מכח אי אפשי בתקנ"ח, לולי שני הטעמים שהשכיר חדא – שזה לטובת שניהם, ועוד – שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה[9].
ולכאורה יש לומר דבמקום שהאיסור לשאת ב' נשים הוא לא רק משום חרם דרבנו גרשום, אלא אף משום שבועה באופן שבעלה נשבע לה שלא ישא אחרת עליה, לכאורה בכה"ג לא שייך לומר אי אפשי בתקנ"ח, דהרי השבועה לאו תקנת חכמים היא, אלא איסור שהביא על עצמו, וא"כ פשוט דלא יועיל הריצוי שלה, דזו איסור על עצמו וז"פ.
ב) נשתטית ונשא אחרת ואח"כ נתרפאה
בבית שמואל ס"ק כ"ג הביא דבאופן שנשתטית ונשא אחרת דמותר להתחתן עם עוד אחת[10] ואח"כ נתרפאה הראשונה חייב לגרשה כדי שלא יהא לו שתי נשים. ובשו"ת הגרע"א מהד"ת סימן מ"ד כתב שמן הדין מותר לשהות עם שתיהן אחרי שהראשונה מתרפאה כיון שנשאה בהיתר. והביאור בזה משום דרבנו גרשום גזר איסור על נישואין שלא ישא, אבל אם כבר נשא בהיתר אין צריך לגרש, וכמה האחרונים חלקו על הגרע"א.
ועכ"פ נראה לכאורה דכל הויכוח היינו רק לענין חרם דרבנו גרשום, אבל במקומות שלא נהגו חרדר"ג, ורק נהגו לישבע בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, א"כ לכאורה בכה"ג יודו האחרונים על רעק"א דאם נתרפאת מותר להשהותה כיון דכבר הותרה השבועה, וכ"כ בשער רחמים ח"ב אבעה"ז ח"ב סימן א' והובא בספר דברי יוסף מהגר"י כהן זצ"ל.
ג) לדבר מצוה
ברמ"א אבעה"ז סי' א' סעי' י' הביא פלוגתת הראשונים האם במצוה קיים חרם דרבנו גרשום, וכגון במצות יבום, או בזוג ששהה י' שנים ולא זכו לקיים פרי' ורבי', עי"ש. ולכאורה נראה דכל זה רק לגבי חרם דרבנו גרשום, דבזה י"ל דלענין מצוה כלל לא גזר, אבל באופן שהיה שבועה בעת הנישואין, והשבועה היה בסתמא, לכאורה הדין קיים אפילו לדבר מצוה, אך אכתי י"ל דכל התקנה ועיין בזה.
[1] וכך העיד הרא"ש (תשובות כלל מג סי' ח) "חכם אחד היה בארצינו והיה שמו רבינו גרשום, ותיקן תקנות טובות בעני הגרושין, והיה בימי הגאונים ז"ל, ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו נתנו מסני, בשביל שיקבלום עליהם ומסרום לדר דור". ויש שכתבו "כי גזירת הגאון חשיבא לי' כתקנה שגזרו חכמי התלמוד, וזה דבר גדול", והעובר עליהן "בר מלקות הוא…מוחרם ומנודה לשמים ולבריותיו (מהר"ם מינץ סי' י). ויש שהשוו אם חרם רגמ"ה לחרם בית דין הגדול (ר"ן בתשובותיו סי' מח, ש"ך יו"ד סי' רכ"ח סקפ"ה), ואף הגדירו את תוקף תקנותיו כאיסור שהוא קרוב לאיסור תורה ערוך השלחן סי' קי"ט סעי' יז).
[2] ואע"פ שזה רק מנהג מ"מ כ' הרמ"א דעדיין כופין להוציא אחת אם אחד נשא ב' נשים.
[3] ראה בר"ן בשו"ת (סוף סי' מ"ח) כתב לדון אם מועיל ריצוי האשה בזה, והיינו באופן שהאשה מוחלת האם האיש יכול לישא אשה אחרת, וז"ל "אבל מדעת האשה יש לדון וכו' שאפילו היתר אי"צ שכיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה, והיא אומרת א"א בתקנ"ח כגון זו שומעין לה ואי"צ היתר והו"ל כאותה ששנינו בנדרים דף כ"ד, כלום אמרת אלא מפני כבודי וכו' אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם וכו', ולא עוד אלא אפילו נאמר שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שר"ג חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק נתינת רשות שלה או להתיר החרם מדעתה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה ולפיכך איני מכניס עצמי בנידון זה עכ"ל הר"ן. מבואר בדברי הר"ן דבאמת ריצוי האשה היה מועיל מכח אי אפשי בתקנ"ח, לולי שני הטעמים שהשכיר חדא – שזה לטובת שניהם, ועוד – שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה7.
ולכאורה יש לומר דבמקום שהאיסור לשאת ב' נשים הוא לא רק משום חרם דרבנו גרשום, אלא אף משום שבועה באופן שבעלה נשבע לה שלא ישא אחרת עליה (כדלהלן), לכאורה בכה"ג לא שייך לומר אי אפשי בתקנ"ח, דהרי השבועה לאו תקנת חכמים היא, אלא איסור שהביא על עצמו, וא"כ פשוט דלא יועיל הריצוי שלה, דזו איסור על עצמו וז"פ.
[4] הנה ענין התקיעת כף היא אחד מדרכי התחייבות, וכדי לחזק את ההתחייבות הבעל בכתובה עושים גם תקיעת כף ומטעם זה סדרו את תקיעת כף בכתובה אחר השבועה, מפני שרבים סוברים ששבועת החתן בכתובה אינה כלום כיון שהוא מושבע רק מפי אחרים ובלשון עבר ואינו אומר הן ואפילו לא מרכין ראשו, ולכן כדי לחזק את השבועה עושים תקיעת כף, שזה נחשב כהרכנת הראש והסכמה על השבועה.
[5] ומכל מקום כתב החכם צבי (הובא בפת"ש סקט"ו) דאף לדעת הרמ"א שצריך קודם לחלוץ היינו דוקא כשהדבר אפשרי, אבל באופן שאנו יכול לחלוץ, ונחשב אונס מותר, ולכן פסק שם במעשה בקטן שנשתדך בעודו קטן ואחר הגיעו לי"ג שנים עדיין אין לו ב' שערות, כדי לחלוץ, וגם נפלה לו יבמה, האם מותר להינשא? והתיר לו לשאת קודם שיחלוץ, ואף שפסק הרמ"א שצריך קודם לחלוץ זהו כשהדבר אפשרי, אבל פה אינו יכול לחלוץ ונחשב אונס ומותר.
[6] וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' סו שנהגו מכמה דורות שלא לכוף ולהוציא אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה וכו' ולכן
העלימו חכמי הדורות עיניהם בעניני הזיווגין שלא להפרידם כל ששניהם רוצים וכו' ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו ע"ש ומשמע מזה דדוקא אם שניהם רוצים לקיים זיווגם אין על הב"ד לדון דין תורה ולכוף האשה לקבל הגט עי"ש.
[7] ומיהו באשה שוטה שנשתפה נחלקו הפוסקים אם הגט הזה כשר לגרש בו, שיטת הב"ח שלאחר שתשתפה הגט כשר ויתן לה השליח הולכה הגט הזה, ואילו שיטת המשנה למלך (מובא בנוב"י קמא אבהע"ז סימן ג') שאין הגט כשר לגרש בו לאחר שתשתפה לפי שבשעה שעשאו שליח לא היתה ראויה להתגרש בו. והטעם מבואר שם בנוב"י דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי לשווי שליח וכדאי' במסכת נזיר י"ב, עיין עוד בפת"ש סקט"ז.
ולכן לדעתם בכה"ג משביעין אותו שיתן קנס אם לא יתן לה כשתשתפה אבל לא משביעים בפירוש שיגרשנה שלא יהא הגט בכלל גט מעושה כיון שניתן באונס.
[8] וראה בשו"ת עין יצחק ח"ב סימן נז דאשה שחייבוה לקבל גט וסירבה ומשום כך הוצרך הבעל לקבל היתר מאה רבנים. חייבת לשלם כל הוצאותיו כדין המסרב לעמוד לדין תורה בפני בית דין, ומ"מ כתבו הפוסקים שלא ידקדק עמה בזה.
[9] וחזינן כאן חידוש גדול שגם בחרם דרבנו גרשום שייך לומר א"א בתקנ"ח, דלולי דבריו היה אפשר לטעון דלא מצינו א"א בתקנ"ח רק במה שתקנו חכמים לענין ממון, אבל לא לענין איסורא, במה שגזרו חכמים בתורת איסור. – ואמנם מצינו בקצת מקומות שגם לענין תקנה ואיסור שייך אי אפשי וכו'. והוא באהע"ז ריש סי' ס"ד כתבו הח"מ והב"ש לענין איסור מלאכה דחתן דאם התקנה משום דידה יכולה לומר א"א בתקנ"ח וכו' ומיהו שם בדברי המחבר לא נזכר בלשון איסור עי"ש.
[10] וכן ישנם מספר מקרים של"ע האשה ההראשונה מאושפזת בבית חולים לצמיתות או חסרת יכולת לתפקד וכיוצ"ב, מצב דבן כה וכה קיים פירוד בין האשה הראשונה, ולאחר נישואיו אם האשה השני' לא יהיה לו בעולמו אלא ק אשה אחת, דבכה"ג מתירין לו להתחתן עם אשה שני'.
האם יש מקור לסיפור על זה שר״ג אסר נישוי שתי נשים או אין מקור לסיפור
פוסקים רבים ראשונים ואחרונים כולל השולחן ערוך אינם מקור עבור "הסיפור" של רבינו גרשום?
השאר תגובה