נכשלה באיסור אשת איש האם היא מחוייבת לספר לבעלה

הרב זאב ליטקה
ט' אייר ה'תשע"ג

בס”ד

אשה שנכשלה באיסור אשת איש ונאסרה על בעלה, אם חייבת לגלות לו

שאלה:

אשה נשואה באה לפני הרב, ואמרה כי בהיותה תחת בעלה, נכשלה באיסור אשת איש ונאסרה על בעלה. עתה, היא שבה בתשובה שלמה, ושאלתה בפיה: האם היא מחוייבת לגלות לבעלה כי היא אסורה עליו, ובכך להביא לפירוק המשפחה על כל הכרוך בכך, או שמא אינה מחוייבת לספר לו, ומהי הדרך שעליה לנהוג בענין זה.

שאלה זו, נחלקת לכמה חלקים: ראשית, יש לדון אם יש חיוב על האשה לספר את הדבר לבעלה כדי למונעו מאיסור. כן יש לדון, האם כשתספר לו, יהיה הבעל מחוייב להאמין לה, או שמא לא, וכיצד יהיה עליו לנהוג באשתו. עוד יש לברר, האם האשה, היודעת בעצמה שהיא אסורה לבעלה, מחוייבת להציל לכל הפחות את עצמה מאיסור ולהשתדל להיפרד מבעלה, גם אם הוא אינו מאמין לדבריה.

יש לדון עוד, כיצד על הרב המורה לנהוג במקרה זה. האם עליו לומר להם את הדין לאשורו, או שמא מותר לו להעלים עין, ולהותיר אותם בלא להודיע להם על האיסור, כדי שלא לגרום לפירוק המשפחה עם כל המשמעות שבדבר.

תשובה:

תוכן העניינים:

א.      דברי המשנה בנדרים שחכמים ביטלו את נאמנות האשה שאמרה טמאה אני לך. טעמי הראשונים מדוע מותר לה להישאר תחתיו למרות שלגבי עצמה “שויא אנפשה חתיכא דאיסורא”. דברי הראשונים שכל זה אמור רק אם הבעל אינו מאמין לה, אך אם מאמין לה לא ביטלו את נאמנותה, ועליו לגרשה.

ב.      דין אדם היודע שאשת פלוני נאסרה עליו, אם חייב לספר לו. מחלוקת הרמב”ם והרא”ש אם יש חיוב לגלות לאדם שהוא לובש כלאים, או שמשום כבוד הבריות אין חיוב. מו”מ אם יש לדמות ניד”ד לזה, וחילוקים לכאן ולכאן. מחלוקת הנו”ב והדברי חיים בזה. דברי הפוסקים שנקטו להקל בזה כדעת הדברי חיים. לדעת המקילים אין צורך לספר כדי להציל את האשה [היודעת שנבעלה], משום שיתכן שהיא שוגגת ואינה יודעת את ההלכה.

ג.        אשה היודעת שהיא אסורה, ובעלה מאמין לה, עליו לגרשה, וטעמי הראשונים לכך שביטלו חכמים את נאמנותה לא שייכים כאן. במקרה זה, אין מלמדים את הבעל לומר שאינו מאמין, משום שכאשר היא יודעת שהיא אסורה ומסכימה לגירושין, אין חדר”ג. לכאורה יש להורות לאשה לספר לבעלה, שהרי יתכן שיאמין ויגרשה וינצלו שניהם מאיסור תורה. דברי הפוסקים שדנו בזה. במקום שיודעת שלא יגרשה, יתכן שיש להקל לה שלא לספר לו לחינם.

 

א. אין אשה נאמנת לומר שנאסרה לבעלה

א) המשנה בנדרים (צ:) מביאה את ההלכה שאין אשה נאמנת לומר לבעלה שהיא נטמאה, משום שחוששים שמא נתנה עיניה באדם אחר, ומבקשת היא אמתלא לצאת מתחת בעלה: “בראשונה היו אומרים שלוש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך וכו’. חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה”.

ובגמרא שם מובא, שדעת רב ששת שהאומרת טמאה אני לך, לא רק שנשארת תחת בעלה, אלא אם היה בעלה כהן, אף אוכלת בתרומה.

ב) ותמהו כל הראשונים, מדוע באמת אין האשה נאמנת שטמאה היא, ומדוע גם אוכלת בתרומה, והלא “שויא אנפשה חתיכא דאיסורא”, כלומר, מאחר שהיא העידה על עצמה שהיא אסורה, לכל הפחות לגבי עצמה צריכה להיות נאמנת.

ונאמרו בזה שלושה תירוצים עיקריים:

א.      התוס’ תירצו בשם הר”א, שמאחר ובגמרא שם העמידו את המשנה באשת כהן שאומרת נאנסתי, אם כן היא עצמה אינה אסורה, משום שהאיסור לכהונה הוא על הבעל בלבד ולא על האשה. על תירוץ זה הקשו התוס’, שבגמרא במסכת יבמות (פד:) מבואר שגם על האשה חלים איסורי כהונה, ובכל מקרה שהאיש אסור, גם האשה עוברת באיסור. ועוד הקשו, שלענין אכילת תרומה עדיין לא מיושב, שהרי לגבי עצמה ודאי צריכה להיות אסורה בתרומה [והרשב”א שם הביא את תי’ הר”א באופן אחר קצת – שאם הבעל אינו נאסר משום שאינו מאמין לה, אף היא אינה אסורה לו, ועיין עונג יו”ט סי’ קנ מה שביאר בזה, ואכ”מ]. תירוץ זה, מועיל לבאר רק מדוע באשת כהן אינה נאמנת, אולם עדיין נותר קשה מדוע אשת ישראל שאומרת טמאה אני לך אף היא אינה נאמנת.

ב.      התוס’ עצמם תירצו, שחכמים ראו צורך במקרים אלו לבטל את דבריה, מחמת שחששו שעיניה נתנה באחר, ויש כח בידם לעשות כן. הר”ן הוסיף הסבר בזה, שבגלל הצורך הגדול שבדבר, חכמים הפקיעו את הקידושין שקידשה בעלה בתחילה, ונמצא שבשעה שנבעלה פנויה היתה ולא נאסרה על בעלה. אולם התוס’ שם הוסיפו, שכל זה אמור דווקא אם הבעל אינו מאמין לה, שאז תיקנו חכמים שתישאר תחתיו ולא תיאסר עליו: “ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה, דאסורה לו, דאיהו שויא לנפשיה חתיכא דאיסורא. ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס היה. ויש אומרים דמשמתינא ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו, ועובר על תקנת חרם דרבינו גרשום”. כלומר, שאפילו שחכמים ביטלו את דבריה, אם הבעל מאמין לה – נאסר בה. אלא שאם חזרה בה – אין לו להמשיך לסבור שהיא אסורה לו, ולגרשה על כרחה.

ג.       הר”ן הקשה על תירוץ התוס’, שאם אנו מסתמכים על ביטול הקידושין הראשונים, הדבר לא יועיל במקרה שאומרת שנבעלה לנתין ולממזר [לענין לפוסלה מן הכהונה], שהרי במקרה כזה היא נפסלת אפילו שהדבר אירע לה בהיותה פנויה, ואם כן מדוע יכולה היא ליהשאר תחת בעלה הכהן. לכן תירץ הר”ן, שמעיקר הדין אין אשה נאמנת כלל לאסור עצמה על בעלה, משם שהיא משועבדת לו. אלא שבתחילה תיקנו חכמים להאמינה כשאומרת טמאה אני לך, משום שזהו דבר שהיא מתביישת בו, ואם בכל זאת אמרה שכך היה – יש להאמין לה. ולאחר שראו חכמים שיש לחשוש שנתנה עיניה באחר – העמידו את הדבר על עיקר הדין, וביטלו את נאמנותה.

ג) היוצא מכל זה: אין אשה נאמנת לומר לבעלה טמאה אני לך, ועל כן אף לה עצמה אין איסור להישאר תחתיו [ואפילו כשהמדובר הוא על איסור סוטה לבעלה, ולא על איסורי כהונה]. והטעם לכך, הוא או משום תירוץ התוס’ שחכמים ביטלו את הקידושין הראשונים, או משום תירוץ הר”ן שאין לה נאמנות מחמת שהיא משועבדת לו.

אכן, אם הבעל עצמו מאמין לה, כבר כתבו התוס’ עצמם שבמקרה כזה הוא נאסר [ולא ביטלו את הקידושין], ופשוט שכן הוא הדבר גם לפי תירוץ הר”ן [שהלא אין טעם לבטל את נאמנותה מחמת שהיא משועבדת לו, שהרי הוא עצמו סובר שהיא אסורה לו]. ודין זה הוא אפילו כאשר האשה חזרה בה, וטוענת שמותר לה להישאר תחתיו.

וכן בשולחן ערוך וברמ”א (סי’ קטו ס”ו) נפסק שאם הבעל מאמין לאשתו שהיא נאסרה עליו – הרי הוא אסור בה, וחייב לגרשה. אולם, האחרונים האריכו בעניינים אלו, והוסיפו פרטים רבים אימתי יכול הבעל לומר שהוא  מאמין לה, והדבר תלוי בכמה וכמה דברים [כגון אם הוא מאמין לה גם בשאר דברים שהיא אומרת, ואם יש רגליים לדבר, ועוד]. ויש מקרים שעליהם כתבו הפוסקים שיש ללמד את הבעל שיאמר שאינו מאמין לאשתו, כדי שלא יהיה צריך לגרשה בעל כרחה, ויעבור על חרם דרבינו גרשום (ראה רמ”א סי’ קעח ס”ט). אכן, עם כל זה, הכלל העיקרי הוא שאם הבעל אכן מאמין לה, ודאי שהוא עובר על איסור אם ימשיך להיות עמה, וחייב לגרשה.

ב. אם אדם מחוייב לגלות לבעל שאשתו נאסרה עליו

א) וטרם נברר את הדין בנד”ד לענין דינה של האשה היודעת בעצמה שהיא טמאה לבעלה, נברר תחילה את הדין שדנו בו האחרונים, מה הדין באדם מן השוק היודע שהאשה אסורה לבעלה, אם עליו לגלות לו או לא.

הנודע ביהודה (מהדו”ק או”ח סי’ לה), דן אודות אדם שנכשל באיסור אשת איש ושב בתשובה, ושאלתו היא, האם עליו לספר לבעלה כי היא אסורה עליו כדי שלא יכשל באיסור סוטה בשוגג, או שמא אינו מחוייב לספר לו, משום שיהיה בדבר פגם משפחה גדול, מאחר שיש לאותה משפחה בנים חשובים וכו’. ויתכן ששייך כאן מה שאמרו חז”ל (ברכות יט:) “גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה”.

ב) הנודע ביהודה בתחילת דבריו דן מצד כבוד הבריות שבדבר, ודימה את הנידון למחלוקת הרמב”ם והרא”ש, בענין מי שרואה בגד כלאים על חברו בשוק. הכלל הוא, שאין אומרים “גדול כבוד הבריות וכו'” במקום שהעבירה נעשית ב”קום עשה”, אלא רק כאשר היא נעשית ב”שב ואל תעשה” (ראה ברכות שם). ולדעת הרמב”ם, הרואה את חברו לבוש כלאים בשוק, חייב לומר לו זאת כדי להצילו מאיסור כלאים בשוגג, משום שלדעתו הדבר נחשב שעובר על האיסור ב”קום עשה”. ולדעת הרא”ש, אינו חייב לומר זאת לחברו, משום שלדעתו הואיל והלובש שוגג, אין זה נחשב שעובר על האיסור ב”קום עשה” אלא ב”שב ואל תעשה”. ועיין שו”ע יו”ד סי’ שג, שפסק המחבר כדעת הרמב”ם, והרמ”א שם פסק כדעת הרא”ש. ולפי זה כתב הנודע ביהודה, שהואיל והבעל שאינו יודע דבר יעבור על האיסור בשוגג, אזי הנידון אם הבועל חייב להודיע לו שאשתו נאסרה עליו, תלוי במחלוקת זו.

והוסיף הנודע ביהודה, שיש לומר שגם לדעת הרמב”ם, יתכן שהבועל אינו חייב להודיע לבעל, וזאת על פי מה שכתבו התוס’ (ברכות כ. ד”ה שב) שאיסורי נזירות, הואיל ואפשר להישאל לחכם על הנזירות ולהתירם, קלים הם משאר איסורים, ועל כן כבוד הבריות דוחה אותם גם כאשר עוברים עליהם ב”קום עשה”. אם כן, איסור אשה שנטמאה לבעלה, הוא גם איסור שניתן להתירו, שהרי כתבו התוס’ (ראה לעיל), שכאשר האשה אומרת טמאה אני לך, הפקיעו חכמים את הקידושין והפכו אותה לפנויה. על כן, גם לדעת הרמב”ם יש לומר שאין הבועל חייב להציל את הבעל ממנו.

ג) אולם מסקנת הנודע ביהודה היא להחמיר, ולדעתו אפילו לפי הרא”ש חייב הבועל להודיע לבעל שאשתו אסורה עליו, משום שמה שכתב הרא”ש שאין חיוב לגלות, זהו רק באיסור כלאים וכיוצא בזה, שהחוטא עובר על האיסור פעם אחת, אולם במקרה שהבעל אינו יודע שאשתו אסורה עליו, אזי בכל ימי חייו יעבור על איסורים רבים, ובמקרה כזה לכל הדעות יש חיוב להצילו מן האיסור.

וראה שם עוד, שהשואל העלה סברא, שהואיל ויתכן שהבעל לא יאמין לבועל, מדוע שיאמר לו את הדברים לחנם. ועל זה השיב הנודע ביהודה, שאין זו סיבה להימנע מלגלות לו. שהרי אילו יאמין לו הבעל, הלא ודאי יהיה חייב לגרשה, משום שאז יהיה אצלו האיסור ודאי, ועל כן גם כשיש ספק אם יאמין לו עליו לגלות, משום שיתכן שבכך הוא מונעו מלעבור על איסור.

ד) אולם הדברי חיים (או”ח ח”א סי’ לה) דחה את דברי הנודע ביהודה, ודעתו שאין הבועל חייב לגלות לבעל שאשתו אסורה עליו.

לשיטתו הביא ראיה מהסוגיא בשבועות (ל:), שאמרו שם שאם תלמיד חכם יודע עדות לחברו, אינו חייב לבוא ולהעיד עבורו בבית דין של פחותים ממנו, משום שאיןן זה מכבודו. אולם דין זה, אמור רק בדיני ממונות, אולם באיסורים, “אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'”. רש”י שם פירש [וכן הביאו התוס’], שאיסורים היינו כגון שבית דין באים להתיר אשה להינשא, ואותו תלמיד חכם יודע שבעלה חי, ועל זה אמרו שחייב לבוא ולהעיד אפילו שאין זה מכבודו. ובתוס’ שם הקשו (ד”ה אבל), והלא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ועיי”ש מה שתירצו. ועל כל פנים מוכח מדבריהם, שהבינו שבנידון זה של היתר האשה להינשא, שייך הדין של “גדול כבוד הבריות”, ואפילו שאם לא יעיד החכם, יעברו האשה ובעלה איסורים כל ימיהם. ומוכח שאף במקרים כאלו נוהג הדין של גדול כבוד הבריות, ולא כדברי הנודע ביהודה.

עוד הוסיף, שאפילו לדעת הרמב”ם שיש חיוב להציל את החוטא אפילו אם הוא שוגג, מכל מקום אין הבועל חייב לגלות לבעל שאשתו אסורה. וזאת על פי מה שהרמב”ם עצמו מודה באיסורי כהונה ונזירות, שבמקום שיש בדבר משום כבוד הבריות, אין חיוב לאדם למנוע את חברו מאיסורים אלו, משום שהם קלים משאר איסורים שכן אינם שווים בכל אדם (עיין בזה בנו”ב שם). ומעתה, אם מצאנו שהקל הרמב”ם שכבוד הבריות דוחה איסור שאינו שווה בכל, בודאי שהוא דוחה ספק איסור דאורייתא, שהלא ספק איסור אינו יותר חמור מאיסור ודאי שאינו שווה בכל [ובפרט לדעת הרמב”ם עצמו שספק דאורייתא מותר מן התורה]. במקרה של הבועל היודע שהאשה נאסרה על בעלה, אין כאן יותר מאשר ספק איסור, שהרי יתכן שגם אם יאמר לבעל, הבעל לא יאמין לו, ולא יהיה עליו איסור להמשיך להיות עם אשתו. ועל כן במקרה זה גם הרמב”ם מודה שאינו חייב לגלות לו משום כבוד הבריות [וראה שו”ת עמק שאלה (סי’ פג) שהביא בשם הרב פעלים (ח”א אבה”ע סי’ א) סברה נוספת, שכל מה שהחמיר הרמב”ם לענין כלאים, הוא משום שהרואה יודע בבירור אימתי חברו עובר על האיסור, מה שאין כן הבועל, שהלא אינו יודע אימתי יעבור הבעל על האיסור, ובאופן זה אינו חייב לגלות לו ולהצילו מן האיסור].

ועוד הוסיף שם, שאין לומר שחייב הבועל להודיע, כדי שלכל הפחות האשה תינצל מאיסור [שהלא אצלה אין הדבר בספק, שהרי היא יודעת בודאות שנבעלה], שכן יש לומר שהאשה אינה בקיאה בהלכה זו שהיא אסורה על בעלה, והיא נחשבת כ”אומר מותר”, ועל כן אין חיוב להפרידה מבעלה [וכן כתב הנו”ב].

ה) העולה מן האמור: אם אדם העיד לפני הבעל שאשתו נאסרה עליו והבעל האמין לו – אסורה לבעלה. אולם אינו חייב להאמין לו, וכשאינו מאמין לו – אשתו מותרת לו. לפיכך, לדעת הנודע ביהודה חייב הבועל לגלות לבעל שאשתו אסורה עליו, שהרי יתכן שיאמין לו. אולם לדעת הדברי חיים אינו חייב, משום כבוד הבריות וכנ”ל.

ולענין דינא, הרבה אחרונים הקילו כהכרעת הדברי חיים. וראה יביע אומר (ח”ט אבה”ע סי’ י) שהביא פוסקים רבים שנקטו כן לדינא. ובשו”ת עמק שאלה (סי’ פג) הוסיף, שאפילו בלא הטעם של כבוד הבריות גם יש להקל, שהרי יתכן שהבעל לא יאמין לו, ונמצא מוציא שם רע לחינם.

וכן הכריע גם בשו”ת שבט הלוי (ח”ח סי’ רפז), וז”ל: “אודות הבעל תשובה שרח”ל טימא אשת איש, ונשאל כבודו האם מוטל על בעל התשובה לספר לבעל האשה אשר הוא חרד לדבר ה’ כדי להפרישו מאיסור. לא אוכל להאריך בזה, רק רגילים אנו למשוך אחרי הוראת הגה”ק דברי חיים חלק או”ח סי’ ל”ה שהתיר להעלים עין, והיסוד בזה היות גם אם כן יגיד אינו חייב לגרשה רק אם דעתו סומך על העד, וכמבואר אה”ע סי’ קט”ו ס”ז, וא”כ כל זמן שלא מאמין מותרת עליו מן הדין, וכה”ג מותר שלא להעיד. וע”ע בד”ח בפנים”.

ג. אם אשה שנטמאה חייבת לספר לבעלה כדי להציל עצמה מאיסור

א) האמור לעיל, הוא על אדם מן השוק היודע שאשתו של פלוני אסורה עליו, ובזה הקילו האחרונים הנ”ל שאינו מחוייב לגלות את הדבר לבעל, משום שכל עוד הבעל לא ידע והאמין לדברים, אשתו מותרת לו. אולם בנידון שלפנינו, האשה עצמה היא זו הבאה לשאול אם עליה לספר לבעלה שהיא אסורה לו, וכאן הנידון הוא שונה בתכלית, שכן האשה יודעת שאסור לה להישאר תחת בעלה.

ב) לעיל הבאנו שני טעמים שנתנו הראשונים לכך שאשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך והבעל אינו מאמין לה, יכולה להישאר תחתיו, למרות שלפי דבריה אף היא עצמה עוברת באיסור. טעם אחד, הוא שבמקרה זה חכמים ביטלו את הקידושין הראשונים, ונמצא שלא נאסרה כלל. טעם שני, שהואיל והיא משועבדת לו, אין לה את היכולת להפקיע את עצמה ממנו.

עתה עלינו לדון, אם למרות הטעמים הללו, חובה על האשה להשתדל ולהתגרש מבעלה. ולכאורה נראה, שלפי שני הטעמים, אם האשה יכולה – עליה לגרום שבעלה יאמין לה ויגרשה.

לפי הטעם שחכמים הפקיעו את הקידושין הראשונים, נראה פשוט שכל מה שעשו דבר זה הוא רק בלית ברירה, כאשר הבעל אינו מאמין לדברי האשה וחפץ להשאירה. אולם אם הוא מאמין, ושניהם יודעים שהיא אסורה לו, בודאי לא תיקנו שהקידושין יופקעו, שהרי שניהם יודעים שהם אסורים, ומדוע יתירו חכמים איסור חמור מן התורה ללא צורך (וכן כתב המנחת שלמה תנינא סי’ קל, וכן במהדורת ח”ג סי’ קב).

וגם הטעם שמשום שהיא משועבדת לו לכן נשארת תחתיו, אף הוא לכאורה אמור רק כאשר הבעל אינו מאמין לה ורוצה להשאירה תחתיו נגד רצונה ונגד עדותה. אולם אם הוא מאמין ויודע שעליו להציל עצמו מן האיסור ולגרשה – בודאי שלא ביטלו חכמים את נאמנותה, ועליו לגרשה.

ג) אולם מאידך, יש לומר שאין עליה חובה לספר לו, שהרי כתבו הפוסקים, שכאשר האשה אומרת לבעלה שהיא נטמאה לו, מלמדים אותו לומר שאינו מאמין, כדי שלא יצטרך לגרשה בעל כרחה ולעבור על חרם דרבינו גרשום (ראה רמ”א אבה”ע סי’ קעח ס”ט). ועל כן, לכאורה אין טעם שתאמר לו, אחר שלבסוף לא יאמין לה והיא תיאלץ להישאר תחתיו.

אולם באמת אין זה נוגע לניד”ד כלל. שכן מה שכתבו הפוסקים שמלמדים אותו לומר שאינו מאמין, היינו במקום שהאשה חזרה בה [ונתנה אמתלא לדבריה], ועתה טוענת שהיא מותרת לו וחפצה להישאר תחתיו. ובכזה מקרה מלמדים אותו שלא יאמין, כדי שלא יגרשנה נגד רצונה ויעבור על חדר”ג. אולם במקרה שלפנינו, שהאשה יודעת שהיא אסורה לו, והיא באה לספר לו את הדברים כדי שיגרשנה, בודאי שבכהאי גוונא לא ראוי ללמד אותו שלא יאמין, משום שאם האשה חפצה בגירושין, הלא אדרבה, עדיף שיאמין לה ויגרשה, ותבוא עליהם ברכה. וכסברא זו כתב הנו”ב (אבה”ע תנינא סי’ יב).

וראה מנחת שלמה (שם), שנקט בפשיטות שאם האשה לא חזרה בה והיא עומדת בדבריה שהיא טמאה, בודאי שאין מלמדים את הבעל לומר שאינו מאמין [ועיין שם שכתב עוד, שאם האשה יודעת שהיא טמאה, אע”פ שאינה נאמנת לגבי בעלה, מכל מקום מסתבר שעליה לעשות כל מה שיכולה, ואפילו לברוח מבעלה, כדי שלא לעבור על האיסור, ומה שלא הוזכר דבר זה בגמרא, הוא מפני פשיטות הענין].

ד) אמנם בשו”ת מהרש”ם (ח”ז סי’ קמח) הביא שיש סוברים לא כן, וז”ל: “ומה שכתב עוד הנודע ביהודה דדוקא היכי דהאשה מכחישתו דמיעקר תקנת רגמ”ה, משא”כ היכי דהאשה מודית. הנה הגם שלדינא נראה כן, וגם בשו”ת פרשת מרדכי סי’ טו העלה כן, ואני בעצמי כתבתי כן בתשובה לקו’ סאנפעטר בארץ הגר, מכל מקום כבר הבאתי מתשובות רבינו חיים כהן (סוף סי’ יב) דלא ס”ל כן”.

אולם למרות שהביא שיש סוברים שאף כשהאשה לא חזרה בה מלמדים את הבעל שלא יאמין, מכל מקום נראה שכל זה הוא רק אם האשה אינה רוצה להתגרש, ואז יש טעם ללמד את הבעל שלא יאמין, כדי שלא יגרשנה בעל כרחה. אולם אם האשה באה לפנינו לשאול כיצד לנהוג, אזי ודאי עלינו ללמדה שתסכים ברצון לקבלת הגט, ואז אם הבעל יאמין לה, בודאי לא נוכל למנוע זאת ממנו, שהרי האשה תחפוץ בגט, ואין כאן חדר”ג. ועל כן ברור שעלינו להורות לה לספר לו, כדי שאם יאמין, יגרשנה מרצונה וינצלו שניהם מאיסור.

ה) בשו”ת יביע אומר (ח”ט אבה”ע סי’ י), נדרש לכמה מקרים שהאשה יודעת שהיא אסורה, ושואלת אם עליה לגלות לבעלה, והביא הרבה מקורות שאינה צריכה להודיע לבעל. אולם המעיין יראה שבכל המקומות שהביא שם המדובר על אדם אחר, או הבועל, שהם אינם חייבים להודיע לבעל שאשתו נאסרה עליו. וכבר התבאר שיש לחלק בין אדם מן השוק היודע שהאשה אסורה, לבין מקרה שהאשה עצמה יודעת שהיא תהיה בעבירה אם תשאר תחת בעלה [וראה שו”ת עמק שאלה (אבהע סי’ פג), שכתב כעין זה, שאדם מן השוק מחוייב לומר לאשה שההלכה היא שאם זינתה אסורה לבעלה, כדי שלא תעבור על איסור בהיותה תחת בעלה, אחר שהיא עצמה יודעת בבירור שהיא זינתה תחתיו].

ו) גם בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ט סי’ לז) נשאל אודות אשה רחוקה מתורה ומצוות שנבעלה לגוי, ולאחר מכן נישאה לכהן, ועתה שבה בתשובה, ושאלתה אם היא חייבת לספר לבעלה שהיא אסורה עליו. והשיב, שאינה מחוייבת לספר לו, משום שהוא אינו חייב להאמין לה, וז”ל: “מה יועיל אם תגלה לבעלה, מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחויב להאמינה, וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך, וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם, וכפי שכותב כת”ר כי המצב עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות על שניהם”. הרי שנקט שגם במקרה שהאשה עומדת בדעתה שהיא אסורה, מלמדים את הבעל שלא יאמין, ולכן הורה שלא תספר לו.

אולם מצאתי שהגרי”ש אלישיב השיב לו ודחה את דבריו (קובץ ישורון כרך כח, ניסן תשע”ג עמ’ רמו), וכתב לו ממש כדברים שהתבארו לעיל, שכל מה שכתבו הפוסקים שמלמדים אותו שלא יאמין, זהו רק במקום שהאשה חזרה בה, וטוענת עתה שהיא מותרת לו ואינה רוצה בגירושין. וכן כתב לו שכאשר הבעל מאמין לדבריה לא הפקיעו חז”ל את הקידושין וכנ”ל. וכמו כן הביא שכתב שו”ת עונג יו”ט (סי’ קסט), שאשה שנטמאה לבעלה צריכה לגלות לו, ורק אם הוא אינו מאמין לה יכולה להישאר תחתיו משום שהפקיעו את הקידושין.

ז) אולם עדיין יתכן שיש מקרים שניתן להקל בהם באופן מסויים, והיינו אם האשה בטוחה שהבעל לא יאמין לה, שאז יתכן שמלכתחילה היא פטורה מלומר לו, וכפי שכתב המנחת שלמה (תנינא סי’ קל, ובח”ג סי’ קב): “ומש”כ לתמוה על דברי, דאשה שנכשלה וזינתה ויודעת בבירור שבעלה לא יגרש אותה משום כך אפשר שאינה חייבת לבזות עצמה ולספר לו. ותמה ממש”כ באות ד’ דהפקעת קידושין הינה רק לאחר שאמרה טמאה אני לך. מסופקני דאפשר שאם היא יודעת ודאי שהבעל לא יגרשנה וגם לא ילך כלל לחכם לברר דינם [לדאבוננו יש כאלה בזמננו שרק הנשים נתעוררו לחזור בתשובה], וגם ברור לה דבזה שאם תספר לבעל היא תסבול מאד ממנו, דאפשר שאף אם רק היא הולכת לחכם ושואלת אותו בצינעא, דאף גם זה כלול תוך ההיתר של המשנה האחרונה ויכול החכם לומר לה שהיא מותרת לבעלה, וגם יאמר לה שאם ח”ו תיכשל פעם שנית תתחייב לספר הכל לבעל ולהתנהג רק עפ”י הוראת בי”ד, ועדיין צ”ע בזה”, עכ”ל.

ח) העולה מן האמור: כאשר האשה יודעת בעצמה שהיא אסורה, וגם הבעל מאמין לה, לא ביטלו חכמים את נאמנות האשה, ובמקרה כזה על הבעל לגרשה.

ומה שכתבו הפוסקים שמלמדים אותו לומר שאינו מאמין, זהו רק במקרה שהאשה חזרה בה ואינה רוצה להתגרש. אך אם גם היא ורצה להינצל מאיסור, אין מלמדים אותו לומר שאינו מאמין, אלא עדיף שיאמין ויגרשה.

לאור זאת, לכאורה על האשה לומר לו שהיא טמאה לו, שהרי יתכן שיאמין לדבריה, ובכך ינצלו מן האיסור.

כמו כן, אם האשה אינה יודעת שההלכה שהיא אסורה לבעלה, יש ללמדה זאת, כדי להצילה מאיסור סוטה לבעלה.

 

סיכום:

א. אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך, ביטלו חכמים את נאמנותה. על כן, אם בעלה אינו מאמין לה, חייבת היא להישאר תחתיו, ואין לה איסור.

ב. אם הוא מאמין לה, לא ביטלו את נאמנותה, ועליו לגרשה. אלא שאם חזרה בה, מלמדים אותו שלא יאמין.

ג. כאשר האשה יודעת שהיא אסורה, ויודעת שיתכן שבעלה יאמין לה, לכאורה נראה שאין עצה ואין תבונה נגד ה’, והיא חייבת לספר לבעלה, משום שיתכן שהוא יאמין לה ויגרשה, וינצלו שניהם מן האיסור. ולכאורה גם יש להורות לה לספר לו, ולומר לה שעליה להסכים לקבלת הגט. אמנם בשו”ת יביע אומר כתב שאינה צריכה לספר לו, אך דבריו צ”ע וכנ”ל, וגם רבו המחמירים בזה, ולכאורה יש להחמיר בזה כי איסור תורה הוא. אולם מאחר שכך פסק ביביע אומר, והמקום הוא בדרך כלל מקום עיגון, בכל שאלה כזו הלכה למעשה יש להיוועץ עם רב הבקיא בעניינים אלו.

ד. אם האשה יודעת שהיא אסורה, אך גם יודעת בבירור שבעלה לא יגרשנה [וכגון שהוא אינו שומר תורה], הסתפק הגרש”ז אם גם זה נכלל במה שביטלו חכמים את נאמנותה, ועל כן יש להקל לה שלא תספר לו ולא תגרום לכעס ומחלוקת, והניח בצ”ע.

ה. אם האשה יודעת שהיא נבעלה, אך אינה יודעת שנאסרה בזה על בעלה, בזה יתכן שבמקום שיש חשש לפירוק המשפחה וכדומה, יש לסמוך על הדברי חיים שהתיר להימנע מלספר לה שהיא אסורה, שכן אנו נוקטים ש”אומר מותר” שוגג הוא, ויש להקל בזה משום כבוד הבריות.

2 תגובות

  • מאת יוסי:

    שלום וברכה
    בסעיף א של הסיכום משתמע שעל אף שהאשה יודעת את האמת, אין עליה כל איסור לשהות תחת בעלה.
    אך לאמתו של דבר היא בינה לבין עצמה שיודעת שזינתה, היא אסורה, ורק אנו איננו מאמינים לה.
    על כן מסתבר שאסור לה ליזום קשר עם בעלה, ואף עליה לחתור לגט בדרך של הסכמה. והגרשז”א צידד שאף אפשר לייעץ או לאפשר לה לברוח אם היא יודעת את האמת.

  • מאת רבני בית ההוראה:

    בהחלט יתכן שזו היתה דעתו של הגרש”ז. לא ברור מתוך תשובתו שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים