בקהילה פלונית נצרכו לבניית מקוה טהרה. כמה עסקנים נכנסו לעובי הקורה לדאוג לבנייתה, לאחר שהתרימו את הציבור עדיין נשאר חלק הארי שלא היה להם מימון על כך. ונודע להעסקנים מנדיב לב שלבו רחב לבנית מקואות, באו לפניו העסקנים וחיממו את לבו בחשיבות הענין, והראו לפניו את התוכניות שרוצים לעשות חמש חדרי מקואות מפוארות, וכו', ועשו לפניו חשבון שכל חדר עלותה כ-50 אלף דולר, ועלות חדר א' כבר אספו מהציבור. לאחר שכנועים נעתר להם, ואמר להם הנה אני מוכן לתת את כל הסכום הנצרך לבניית כל חדרי המקוה, דהיינו 4 חדרים בס"ה 200 אלף דולר. אך שאל אותם כמה זמן יארך לסיום כל הבניה, אמרו לו העסקנים שעד חצי שנה מהיום יושלם כל המקוה. אמר להם הנדיב, היות ואני מכיר בכאלו ענינים שנמשך הרבה זמן, לכן באם אכן תגמרו בנית כל המקוה לזמן שקצבתם אני מתחייב לתת את כל הסכום. ואף כתבו שטר התחייבות בו נכתב ההתחייבות מצד הנדיב ומצד העסקנים.
על סמך דבריו הלכו העסקנים והלוו הסכום הנצרך לבניה. למעשה בהגיע יום המיועד, לא נגמר לגמרי בנית המקוה, ורק שלשה חדרים נגמר בנייתם לגמרי. באו העסקנים להנדיב לבקש התחייבותו, ודחה אותם שלא עמדו בתנאם, ואיני חייב לכם כלום. טענו העסקנים שהרי שלשה חדרים גמורים לגמרי, ולפחות תביא לנו 150 אלף דולר. אך הוא טוען שהיה הכל בהתחייבות אחת, וכיון שלא עמדו בדבריהם פטור הוא לגמרי.
מה הדין בזה, האם צודק הנדיב, ופטור הוא לגמרי. או שצריך לשלם החלק שנגמר כבר בנייתו. או שכשיגמר הבניה לגמרי יצטרך לשלם כל הסכום.
תשובה:
שלום רב,
לא ניתן לענות תשובה ברורה מבלי לראות נוסח ההסכם (כל מילה יכולה לשנות את המשמעות). באופן כללי נראה שאם לא ניתן להשתמש בשלושת החדרים כל עוד שהבניה לא הושלמה (מבעיות בטיחות או לכלוך) אין התורם חייב לשלם כלום. אבל ניתן להשתמש בשלושת החדרים התורם חייב לשלם עבור שלושת החדרים שנבנו.
מקורות:
