קריאת התורה – חובת יחיד או חובת ציבור

[1] השלמת הקריאה במנחה

בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (סי' נא) הביא מעשה שאירע עמו, שכאשר שב לביתו עם עוד גדולי תורה מוועידת הרבנים המרכזית בשלהי שנת תר"ה, היה זה ביום שקוראים בו בתורה בבית הכנסת, ומחמת שיצאו בשיירה בשעה מוקדמת לא הספיקו לשמוע קריאת התורה בבהכ"נ, ונתעוררו לדון האם מחוייבים הם לקרוא בתורה בעת שיכנסו לעירם אחר זמן מנחה. הכרעת מהר"י אסאד היתה שמחוייבים הם בכך, וכך נהגו למעשה שכשנכנסו לעירם, אף שהיה זה בעת תפילת המנחה, הוציאו את ספר התורה מן ההיכל וקראו בו את קריאת היום לאחר אמירת אשרי, קודם תפילת העמידה.

כעין זה נהג החתם סופר עת שנסע ממטרסדורף לפרשבורג, כפי שהעיד בשו"ת גורן דוד (סי' ה). וטעמם בזה, דמצות קריאת התורה נוהגת כל היום, וכמו קריאת המגילה ואמירת ההלל שזמנן כל היום, אלא שחכמים קבעו לקרותה לכתחילה בבית הכנסת לאחר תפילת השחרית, ומ"מ אם נמנע ממנו לקרותה בשחרית יקרא אחר כך.

וע"ע שו"ת מלמד להועיל (סי' יד) שכתב: "בברלין נתקן שבעד הנערים שאין יכולים לבוא לבית הכנסת לפני הצהרים בשבת, קורין אחר הצהרים כל הסדרה וקורין ז' גברי ואומרים ההפטרה עם הברכות, ואחר כך מתפללין מוסף, ואחר כך מתפללין מנחה עם קריאה ג' גברי". והביא ראיה לדבריו ממש"כ הדגול מרבבה (סי' קלה): "אם בטלו בשחרית הקריאה ובמנחה מצאו מנוחה אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה גברי כי כל יום השבת הוא זמן קריאה" [אמנם בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' טז כתב שאין משלימים שבעה קרואים בשבת במנחה אלא בשבת הבאה].

ומעתה יש לדון, בגר שנתגייר ביום ב' או ה', דאף שבזמן קריאת התורה בשחרית לא היה מחוייב בדבר, שעדיין נכרי היה, מכל מקום כיון שזמנה כל היום אפשר שמתחייב בה עתה, ואם יזדמן לו מנין אנשים שלא שמעו קריאת התורה עליו להצטרף עמהם לשמוע את הקריאה [אמנם לאידך גיסא י"ל, דלאחר שקבעו חכמים זמן למצוה זו בתפילת שחרית, אף שמעיקר הדין מותר לקרותה כל היום, מ"מ מי שלא היה מחוייב בה בשחרית (ולפי שהיה עדיין גוי באותה שעה), לא חלה עליו באותו היום תקנה זו, והוא תלוי בגדרי דין זה, וכפי שנבאר].

ולכאורה נדון זה תלוי בפלוגתת הראשונים. הרא"ש במגילה (פ"ג סי' ו) כתב בשם הירושלמי (שם ה"א): "משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר (ויקרא כג מד) וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין שלשה בתורה בשני ובחמישי ובמנחה בשבת". ע"כ. וכן הובא באור זרוע (ח"ב סי' תסב), ובארחות חיים (דיני שני וחמישי סי' ד-ה).

אמנם הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים פי"ב ה"א) כתב: "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה וכו'". ע"כ.

ונראה דנחלקו בתרתי: ראשית, מי הוא שתיקן לקרוא בתורה בשני וחמישי, אם משה או עזרא. והשנית, על עצם צורתה של תקנה זו, הרא"ש סתם לשונו וכתב שתיקנו לקרוא בשני וחמישי, ולא הוזכר בדבריו לקרותה בזמן תפילת שחרית דוקא. ולדבריו, אפשר שמה שהסמיכו מצוה זו לתפילת שחרית, תקנה מאוחרת היא ואינה מעיקר מצותה. ואילו הרמב"ם כתב, שכאשר תיקן משה לישראל לקרוא בתורה בשני וחמישי, כך היתה התקנה בתחילה, שיהיו קוראים בה בשחרית, ולדבריו, אם נתאחר מלקרוא עד חצות היום, שוב אינו יכול לקרוא. וראה בשו"ת בית שערים (או"ח סי' נ) שעמד על דקדוק לשונו של הרמב"ם בכל זה, והנפק"מ בזה לדידן, ודחה על פי זה את מנהג האחרונים הנ"ל לקרוא בתורה במנחה, והובאו דבריו ע"י כ"ק אאמו"ר זצוק"ל בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' קז). וראה שו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' ד, ח"ח סי' לג) שכתב אף הוא שלא יוציאו ספר תורה במנחה לקרוא עבור אותם פועלים שלא שמעו את הקריאה בשחרית.

ההבדל בין גר לישראל שלא שמע בשחרית

ומכל מקום כאמור, מהרי"א והחתם סופר נקטו שכל שלא קרא בתורה שחרית ישלים במנחה. וכן ציינו לעיל מדברי הדגול מרבבה, שציבור שלא קראו בשבת שחרית, ישלימו במנחה ויקראו כל הסדרה [אלא שכתב הברכי יוסף (שם אות ב), שאם לא קראו כלל ביום ב' לא ישלימו ביום ג', וטעם התקנה שלא ילכו ג' ימים בלא תורה יתקיים על ידם באמירת מזמורי התפילה ופסוקי הקרבנות]. אלא שלגבי גר יש להקל בזה יותר, ואפשר שאף לדעת החתם סופר וסיעתו עיקר זמנה בשחרית, אלא שסברו שאם נאנס ולא קרא יכול להשלים עד לערב, אבל בגר שכלל לא נתחייב בעת תפילת השחרית שהיא עיקר זמנה, לכו"ע אין לו לקרותה אחר חצות היום.

לפ"ז יש להסתפק, בציבור שלא קראו בתורה בשחרית, האם גר שנתגייר באותו היום יכול להוציאם ידי חובתם, דלכאורה תליא בהא, להצד שרק אלו שנתחייבו בשחרית מחוייבים להשלים במנחה, הגר שלא נתחייב בשחרית אינו בכלל חיוב זה ואינו יכול להוציאם ידי חובתם בקריאתו.

אמנם, בס' ציונים לתורה (כלל ט) דן בעיקר גדר מצות קריאת התורה, אם היא בעצם מעשה הקריאה, והציבור יוצא ידי חובתו מדין שומע כעונה, או שמצותה בשמיעה בעלמא, ומשום שיסוד המצוה הוא משום תלמוד תורה, וכל ששומעים את קריאת הקורא די בכך לקיום ענין זה. ועיי"ש דהיא פלוגתא הראשונים, לדעת התוס' ישנים (יומא ע ע"א) הוא מדין שומע כעונה, וכן דעת הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תתסז), ואילו בחידושי המאירי (מגילה כד ע"א) כתב דעיקר המצוה היא בשמיעה, וכן נראה מדברי הרא"ש בברכות (פ"ז סי' כ) ושו"ת מהר"י ברונא (סי' קג), וראה שו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' יט, חט"ו סי' נב) בשיטות הראשונים והאחרונים בזה. וא"כ אפשר, שגם אם הגר עצמו פטור מקריאה זו, לדעת הסוברים שמצות קריאת התורה היא בשמיעה לבד אף הוא יכול לקרוא בתורה עבורם [ולא דמיא לתקיעת שופר שגם למאן דסבירא להו דמצותה בשמיעה בעינן שיהיה התוקע בר חיובא, דהתם מעיקר חובת המצוה הוא שיהא אחד מן הציבור תוקע עבורם כמבואר באורך בס' יום תרועה למהר"ם חביב בסוגית הגמרא בר"ה שם, ואכמ"ל בזה]. ונדון זה מיתלא תליא וקאי בנדון שלפנינו בגדרה של מצוה זו, אם היא חובת יחיד או חובת ציבור.

קריאת התורה – חובת ציבור או חובת יחיד

עוד יש לדון בזה, דהנה, הרמב"ן (מלחמות מגילה ג ע"א מדפי הרי"ף) כתב, שקריאת התורה [בשונה מקריאת המגילה] היא חובת ציבור ולא חובה המוטלת על כל יחיד ויחיד. על פי זה כתבו אחרונים [ראה שו"ת משנה שכיר (ח"א סי' צ), שו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קעא), שו"ת ציץ אליעזר (חי"ח סי' ה)], שיחיד שלא שמע כמה תיבות בקריאת התורה או שלא התפלל בציבור, אינו חייב להשלים את הקריאה, ודי בכך שהציבור קראה בבית הכנסת [בס' עמק ברכה (קרה"ת אות ג) כתב שיחיד שיצא באמצע הקריאה צריך להשלים שמיעתו במנין אחר. ומכל מקום אין הכרח שהוא חולק לגמרי בדין זה, ואף לדבריו היא חובת ציבור, אלא סבר, שאם היה כבר חלק מן הציבור וחלה עליו חובת הקריאה, אין מצוה זו פוקעת ממנו ועליו לשוב ולהשלים את הקריאה, ויבוארו הדברים להלן].

כמו כן כתבו התוס' (סוכה נב ע"א ד"ה וכיון) לענין בית הכנסת באלכסנדריה שלא היו שומעים את הש"ץ מרוב המון העם: "הא דעונין אמן בהנפת סודרין, היינו בקריאת ספר תורה, ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן". הרי להדיא שהקריאה היא חובת ציבור וכלל הנוכחים שם כלל לא היו שומעים את קריאתה [אמנם ראה בחסדי דוד על התוספתא שם, שאח"כ כל אחד היה שומע בביתו במנינים קטנים, אך אין זו משמעות דברי התוס'].

וכן כתב בשו"ת סמיכה לחיים (או"ח סי' ב) בתשובתו לבעל החקרי לב: "ונ"ל שלא היתה תקנת נביאים לכל יחיד ויחיד, אלא שיקראו בצבור בשבת ויו"ט סדרו של יום, וכל שקראו בצבור סדרו של יום, אף אם כמה יחידים לא שמעו נתקיימה תקנתם".

וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סי' כד): "תקנת קריאת ס"ת בצבור ליתא משום חובת תלמוד תורה, אלא לפי שלא היו לומדין תורה ברבים בכנופיא ובפרהסיא שלשה ימים, רק היו קורין כל אחד לעצמו, לכן נתקנה תקנה זו שלא יעברו ג' ימים מלקרות בתורה בכינופיא ובפרהסיא, ובכה"ג התורה מתעלת ושכרם הרבה מאד וכו'. והשתא כיון שקריאת התורה הוקבעה לצבור, חובת צבור היא ולא חובת יחיד, ואין לנו להוסיף על התקנה ולהטילה על היחיד".

וע"ע שו"ת מהרש"ג (סי' צב) על פי המובא בשער הכוונות, דהאריז"ל היה נוהג להתפלל בביתו בזמנים מסויימים, ובאותם הימים לא היה חושש לכך שאינו שומע קריאת התורה כיון שהיו הציבור בבית הכנסת קוראים [וראה בס' בן איש חי (שנה א' כי תשא סעי' ו) שהקשה, היאך נהג כן האר"י הק' ולא חשש לשינוי סדרי העולמות והשלמת התיקונים הנעשים רק בהשלמת כל סדר התפילה. וכתב, דכיון שהציבור בבית הכנסת קוראים בבית הכנסת, מועיל הדבר להשלמתם ולתיקונם של כלל הציבור, ולפי שכל תפילות בני הקהילות עולות יחד למעלה [והחידוש בדבריו, שאף שנראה שהאר"י הק' היה מתפלל בביתו בעשרה, סבר שיכולים לצאת ידי חובה בקריאה שבבית הכנסת, והוא לפלא].

וראה שו"ע (סי' קמו סעי' ב) שיש אופנים בהם התירו לאדם ללמוד תוך כדי קריאת התורה אף שבכך הוא מפסיד את שמיעתה, ומשום שהקריאה היא חובת הציבור [וראה מה שדן בזה בשו"ת שארית יוסף (ידיד) ח"ב סי' ב]. וכן נקט בפשיטות בס' מעשה רב (אות קעה), עיי"ש שנשאל, בקריאת המגילות קהלת ושיר השירים בשבת חוה"מ [שלמנהגו הקריאה היא דוקא במגילה כשרה] מדוע לא חששו שמא יעבירנה ד' אמות ברה"ר כמו במגילת אסתר. והשיב, שקריאת מגילות אלו אינן חובה על כל יחיד, אלא היא חובת ציבור בעלמא "כמו בקריאת התורה שבכל ימות השנה". וראה כעין זה בשו"ת בנין שלמה (סי' עה).

בשו"ת הר צבי (או"ח סי' נח) דן בהרחבה בשיטות הפוסקים, אם העולים לתורה צריכים לכוין להוציא את הרבים ידי חובתם, או שמא צורת המצוה כך היא שיהיו שבעה וקוראים כל אחד לעצמו בקול רם, ובכך תתקיים חובת הציבור, אחר שהיא אינה חובה לכל יחיד לקרוא [וראה עוד בכעין זה בשו"ת צמח צדק ליובאוויטש, או"ח סי' לה].

ולפ"ז, גר שכלל לא היה מחוייב בקריאת התורה, ומשום שהתפלל ביחיד, אף אם עדיין הוא זמנה, אינו חייב ללכת ולחזר אחר הקריאה, בפרט שעתה אינו זמנה, וכל שכן שאינו יכול לקבץ עמו בני אדם שכבר שמעו את הקריאה בבוקר, ולקרוא לעצמו קריאה זו שאינה מחוייבת.

[בס' ברכת שמואל (יבמות סי' כא) דן, כיון שקריאת התורה היא חובת ציבור ולא חובה על כל ויחיד ויחיד, דממילא אפילו היו ששה שלא שמעו את הקריאה אינם יכולים לצרף עמהם עוד ארבעה ולקרוא, ולפי שכל זמן שאינם עשרה, כלל לא נוצר חיוב מצוה זו שלא נאמרה מתחילה אלא על ציבור הכולל מנין עשרה בני אדם. אמנם בר"ן (מגילה שם) מפורש שדי ברוב מנין, ז"ל: "הרמב"ן כתב, כל אותם דקא חשיב התם חובת ציבור הם, ואין עושים אותם אא"כ בעשרה או רובם מחוייבים בדבר". ומכל מקום ביחיד נראה שגם הר"ן מודה שלא חל עליו כל חיוב ואינו בתורת הקריאה, והובאו דבריו בביאור הלכה (סי' קמג סעי' א). וראה עוד מה שדן בזה בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קעה) ומה שהביא בזה ממנהגו של המהרי"ל שחזר וקרא אפילו עבור יחיד, ותמה דלכל הפחות בעינן רוב מנין שלא שמעו הקריאה. אכן אפשר דמהרי"ל ס"ל שקריאת התורה היא חובה על כל יחיד ויחיד, וכדעת הסוברים כן, ראה להלן. וראה בס' חיי אדם (כלל לא סעי' י-יא) שאין לקרוא אא"כ כל העשרה לא שמעו את הקריאה ביום זה עדיין, ושלא כמשמעות דברי הר"ן].

בס' הליכות שלמה (תפילה, מילואים סי' יז) הקשה לדעת הרמב"ן הנ"ל, מהא דשנינו (מו"ק כב ע"ב) "נשיא שמת, בתי מדרשות כולן בטלים, ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה", שהרי מבואר, כי אף שהתפללו כל אחד ביחיד, מוטלת עליהם חובה להתכנס יחד לקריאת התורה [ראה רש"י שם כג ע"א], ומוכח לכאורה שהיא חובת יחיד ולא חובת ציבור. ועיי"ש שהביא משמיה דהגר"ח מבריסק שחילק בזה בין קריאת התורה בשבת שהיא חובה על כל יחיד כחלק מהמצוה להשלים פרשיותיו עם הציבור, לבין חובת הקריאה בשני ובחמישי שהיא חובת הציבור, והמשנה במו"ק שם אמורה לענין שבת. אמנם מדברי הרא"ש שם (סי' מה) הוכיח שדין המשנה נאמר גם בשני וחמישי. ויעוי"ש שדחק לפרש, דאפשר שאינו חיוב גמור אלא שלא רצו לבטל קריאת התורה לגמרי לכלל הציבור, ועל כן ההוראה היא שיחייבו עצמם על ידי התכנסותם אף שאינו מן הדין.

באופן אחר י"ל לכאורה, דגדר דין חובת הציבור כך הוא, שאינם יכולים לבטל חובת הקריאה לגמרי, ועל כרחך מוטל עליהם להצטרף יחד לקרוא בתורה. ורק כאשר הציבור קרא בתורה ויש יחידים שהתפללו לבדם, או יחיד שיצא באמצע הקריאה לחוץ, באופן זה סברו האחרונים הנ"ל שאינו חייב להשלים [מיהו ע"ע שם ראייתו מדברי הכסף משנה תפילה פי"ג הל' י דהקריאה היא חובת יחיד]. וע"ע תשובות והנהגות (ח"א סי' קמח).

הסוברים שהיא חובת יחיד

אמנם, יש מן הפוסקים שנראה מדבריהם שקריאת התורה היא חובה על כל יחיד ויחיד, ראש לכולם הבעל המאור במגילה שם, שהקשה מדוע לא מנו קריאת המגילה יחד עם קריאת התורה שבכל השנה, ולא תירץ כרמב"ן דקריאת המגילה שאני שהיא חובת יחיד, ומשמע דפשיטא ליה שאף קריאת התורה של כל השנה היא חובה על כל יחיד.

כדברים אלו נראה בראב"ן (סי' עג), שכתב שעל העולה לתורה לכוין להוציא את הציבור ידי חובה בקריאה ובברכות, ומשמע שהיא חובה על כל יחיד ומהני מדין שומע כעונה. וכ"כ בהגה' ליש נוחלין (אות לט): "אותם בני אדם הקוראים בתורה ומברכים הברכות בלחש וקולם לא ישמע לציבור, הוא מצוה הבאה בעבירה, שהרי הנביאים והחכמים תיקנו להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ולברך עליה, וכל הציבור חייבים בקריאתה ובברכותיה, רק שהאחד מוציא את הרבים ידי חובתם, וכבר אפסקא בטור וב"י בכמה מקומות, שכל מי שרוצה לצאת בשום דבר מפי האחד, צריך לשמוע ממנו אותו הענין מתחילתו ועד סופו, ואם חיסר אפילו מילה אחת שלא ישמע – לא יצא ידי חובתו". וכן נקט בפשיטות בראבי"ה (סי' קנט) שהקריאה היא חובה על כל יחיד ועל הקורא לכוין להוציא את הרבים ידי חובתם מדין שומע כעונה. וראה לעיל בסמוך שכן דעת התוס' ישנים (יומא ע ע"א) שהוא מדין שומע כעונה, וכן נקט הרדב"ז בתשובותיו (ח"ג סי' תתסז), ולדבריהם היא חובת יחיד.

כדברים אלו נראה בס' שבלי הלקט (סי' לט), שלאחר שהביא את דברי רבינו שמחה שהתיר באופנים מסויימים לעסוק בתלמוד תורה בזמן הקריאה, תמה, שהרי גם אותו ת"ח העוסק בלימודו מצווה לשמוע כל תיבה בקריאת התורה, ואם יעסוק בלימודו היאך יקיים מצותו. לדבריו, לא התירו לעסוק בתורה בשעת הקריאה אלא למי שכבר שמע קריאת התורה במנין אחר, וקמ"ל שאינו נחשב כפורש מן הציבור בלימודו עתה, והובאו דבריו במשנה ברורה ובביאור הלכה שם (סי' קמו, וראה שו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' ו שתמה דהמשנה ברורה לכאורה סתר בזה הכרעתו בסי' קלה סעי' יד, שם נקט בפשיטות שקריאת התורה היא חובת ציבור, וצ"ע ואכ"מ להאריך). וע"ע שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כג) שנראה שחשש לשיטה זו והורה ליחיד להשלים את הקריאה שהחסיר.

[אמנם הוראת השבלי הלקט אינה ראיה מכרחת, שכן כאמור לעיל יש מקום לחלק בין מי שהתפלל ביחיד וכלל לא היה בכלל חובת הציבור, לבין מי שמתפלל עמהם והוא בכלל הציבור שנתחייבו בקריאתה. ולפי חילוק זה נמצא שג' שיטות יש בדבר: לדעת בעל המאור היא חובה על כל יחיד, וגם מי שהתפלל בביתו יש לו להשתדל ללכת לשמוע הקריאה בבית הכנסת, וכן היא דעת הראב"ן. לפי פשטות שיטת הרמב"ן וסיעתו ודעת התוס' בסוכה ורבינו שמחה ועוד, כלל אין חובה לכל יחיד לשמוע הקריאה. ולדעת השבלי הלקט (והכרעת העמק ברכה הנ"ל), אפשר שחלוק בזה דינו של המתפלל בציבור מדינו של יחיד המתפלל בביתו, ויש לעיין בזה].

יש שכתבו נפק"מ בפלוגתא זו, למאי דנקטינן שהעולה צריך לקרוא את הפרשה בלחש יחד עם הבעל קורא. והרבה נתחבטו בזה, מדוע אינו יוצא ידי חובה בשומע כעונה בקריאה זו, ומדוע צריך לקרוא בעצמו, ובאיזו קריאה יוצאים הציבור. ויש שסברו שקריאתו בלחש היא לעיכובא [ראה שו"ע סי' קמא סעי' ב], ואכ"מ להאריך בכל הסברות שנאמרו בזה, רק נציין לנוגע לענינינו, דלכאורה, דין שומע כעונה שייך רק עד כמה שהיא חובת יחיד, דממילא הבעל קורא מוציאו ידי חובה והוא יוצא בשמיעתו, אבל עד כמה שהיא חובת ציבור, לא שייך לצאת ידי חובה בשמיעה לבד, שהיא אין לה ענין עם הציבור.

נפקא מינה נוספת יש בזה לכאורה, דהנה, במשנה ברורה (סי' רפב ס"ק יב) כתב: "כתב המגן אברהם (ס"ק ו) בשם מסכת סופרים (פי"ח ה"ד), שהנשים אף על פי שאין חייבות בתלמוד תורה, מכל מקום חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים, ואין נוהגות ליזהר בזה, ואדרבה יש מקומות שנוהגות הנשים לצאת חוץ בעת הקריאה". ולכאורה צ"ב, להצד שהקריאה היא חובת ציבור, היאך שייך לחייב בכך את הנשים שאינן מצטרפות למנין ואינן מכלל הציבור, ולכאורה יש כאן ראיה מכרחת מדברי המסכת סופרים שהקריאה היא חובת יחיד.

אכן אין זו ראיה כל כך, דאפשר שכך היתה צורת התקנה לכתחילה, שכל המשתתפים בתפילת הציבור בבית הכנסת ישמעו את הקריאה, וכך היא צורתה הראויה, ולא משום שהיא חובה על כל יחיד מהם, ועוד יש לעיין בזה.

ומכל מקום רהיטת רוב האחרונים שהקריאה אינה חובת יחיד, ובפרט למי שלכתחילה לא התפלל במנין, ובודאי באופן שהתגייר לאחר חצות היום, ואין הגר צריך להשתדל בכך.