מעשר כספים של ילד הסמוך על שולחן אביו

שאלה:

שלום רב לאוהבי תורתך!

ביתי בת ה-16 עובדת כבייביסיטר ושואלת האם עליה לעשר כסף זה.

שאלתי הנוספת היא, שלכאורה כל מה שמכניסה שייכת לנו, ההורים, כיון שהיא לא משלמת על מגוריה ומזונה, וא"כ לא שייך בה לכאורה דיני מעשרות אלא החיוב הוא עלינו.

1. האם זה נכון?

2. האם זה נכון גם במקרה שאנו נותנים לה לשמור את הכסף לעצמה בצד ולעשות בו כרצונה?

3. במידה שזה תלוי בנו, ואנו חייבים במעשר ורוצים להוציא חומש בו בזמן שהיא רוצה שנוציא רק מעשר – כיצד לנהוג?

שכויח עצום!!

תשובה:

שלום וברכה

בשו"ע וברמ"א חו"מ סי' רע סעי' ב מבואר, שאף ששכרה של בת הסמוכה על שולחן הוריה לאביה, מכל מקום אין האב זוכה בכסף הזה עד שיבוא לידו, ולכן אם מת קודם שתבעו ממנה, הכסף שייך לה עצמה ולא ניתן לשאר יורשיו.

ולכן, ככל שאתם משאירים את הכסף הזה אצלה ומוחלים עליו ראש, הוא שייך לה ולא לכם, ואין עליכם חיוב להפריש ממנו מעשרות.

לגבי חיובה של הבת עצמה:

הפוסקים נחלקו אם מעשר כספים הוא חובה גמורה או מנהג, וכיון שהעיקר להלכה הוא שמדובר במנהג, אזי בידה לקבוע לפי מצבה שלה ומיעוט הכנסותיה, האם היא רוצה לנהוג בו, ואם היא נוהגת בו, שתעשה בלי נדר.

כמובן אדם בוגר בעל הכנסות מסודרות לא יוותר על כך.

[לגבי שאלתך השניה אני רוצה לומר שתי נקודות: 1. ילדה בת 16 היא כבר ילדה גדולה, להורים קשה להפנים זאת, אבל זה מאוד חשוב! כלומר אתה כבר לא יכול "להוציא חומש" וגם לא "להוציא מעשר"… אתה יכול להציע בפניה את הדברים בנעימות והיא תחליט, ואני כותב זאת גם אם זה היה חיוב גמור כל שכן שזה לדעת הרבה פוסקים מנהג, אפילו חיוב גמור, היא כבר צריכה לפעול בעצמה ואתה רק מחנך נינוח, גם אם נניח זה היה עולה לך כסף… ענין זה חשוב לא רק בנושא הזה, אלא במכלול גדול מאוד של נושאים חינוכיים, שצריך לשנות לשפה בוגרת יותר.

2. צריך להיות קצת יותר נדיב עם הילדה… הרצון שלך להפריש חומש מהפרוטות העלובות באמת שמקבלים בביבי סיטר, אני מתנצל על האמירה, אבל זה כאילו אתה לא רואה אותה בכלל! אני לא מדבר רק על הצורך לתת משקל נכון להידור וחומרא מול הצער הזה שלה, חומש לכל הדעות אינו חיוב ואיך אפשר לשאת בתחושת העושק שלה, אלא בכלל, לתת בבית תחושה של שפע ונתינה. ילדה צריכה להרגיש בעיקר בגיל המורכב הזה, שהבית עוטף אותה ונותן ומפרגן ומפנק, כמובן לפי היכולות ובללי להגזים, אבל שלא יהיה תחושה של דקדקנות ומחסור, זה חיוני וקריטי לחינוך ולחיבור לבית, וגם לעיצוב האישות שתהיה יותר נדיבה ונינוחה].

רוב נחת ושמחה!

מקורות:

על מעשר כספים אם הוא חובה או מנהג [גם להצד שהוא מנהג הוא הרבה פעמים נדר, לכן כדאי להתנות לכתחילה שלהצד שהוא מנהג יהיה בלי נדר].

מדברי התוס’ בשם הספרי  מדייק רבי דוד אופנהיים (בתשובה המובאת בשו”ת חוות יאיר סי’ רכד) שיש חיוב מעשר בכסף, בדומה לחיוב מעשר בתבואה (וכן כתב בשו”ת בית אפרים, סימן פד). אין בכך הכרח שחובת מעשר כספים הוא חיוב דאורייתא, שכן יתכן שאינו אלא חיוב דרבנן, וקרא אסמכתא בלבד היא, כמו שמשמע מדברי המדרש תנחומא הנ”ל שהזכיר רמז למעשר כספים מן התורה.

מאידך, כתב הב”ח (יו”ד סי’ שלא, אות יט) שמותר לתת מכספי מעשר עבור הצדקה שבני העיר מחייבים אותו ליתן (לפדיון שבויים, או לסעודות עניים). בזה חילק הב”ח בין דין מעשר שני לבין דין מעשר כספים: מעשר שני הוא חיוב, ולכן אסור לפרוע חיובי צדקה ממעשר שני, שכן פוטר חיוב אחד בחיוב אחר. מעשר כספים, מאידך, אינו אלא מנהג, ולכן מותר לפרוע את חיובו מכספי מעשר. הט”ז (שם, ס”ק לב) חולק על הב”ח, וסובר שמעשר כספים דינו כמעשר עני, ומחויב לעשר את רווחיו כשם שמחויב לעשר את פירותיו, ולכן אינו יכול לפרוע בו את חובותיו ((ומדייק כן הט”ז מדברי השו”ע בסי’ רמט סעיף א, שמעשר כספים הוא חיוב גמור. אמנם הט”ז כותב שם שאפשר לתת כספי מעשר לפדיון שבויים, ואפילו מעשר עני, אלא שאם בני העיר הטילו עליו להשתתף בסך מסוים אינו יכול לפטור את עצמו בכספי מעשר. הבית מאיר שם מסכים לדעת הב”ח, ודוחה את ראיית הט”ז מהשו”ע בסי’ רמט, שלא כתב השו”ע אלא שיש שיעור של מעשר למי שרוצה לקיים מצות צדקה במידה בינונית, ועל כל פנים מצוות צדקה היא, אבל לא שיהיה דינו כמעשר עני, ומה שבני העיר מחייבים אותו מדין כפייה על הצדקה שפיר נכלל בשיעור המעשר. וכדעת הב”ח והבית מאיר כתבו כמה פוסקים: כן מבואר בשו”ת תשובה מאהבה (סי’ פו), ומוכיח כן משו”ת מהר”ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי’ עד), שכתב “מעות מעשר אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצווה אחרת דנראה כגוזל לעניים דאף על גב שאינו מן התורה אלא מנהג… אבל מעות מעשר כבר זכו בה עניים ע”י מנהג”. וכן דעת שו”ת פני יהושע (סי’ ג), ולכן התיר לקנות עליה לספר תורה בכספי מעשר, אף בקהילה שקבעו שכל אחד חייב לקנות עליה לפחות פעם בשנה. וכן כתב בשו”ת חתם סופר (סי’ רלא) בדעת המהרי”ל שהובאה ברמ”א (סי’ רמט סעיף א). וכן נראה דעת האהבת חסד (ח”ב פרק יט), וכן מוכח ממה שכתב להיזהר לפרש ‘בלי נדר’ שלא יחול עליו נדר, ונדר לא שייך שיחול רק במנהג ולא בדבר שחייבים מן הדין. וכן מוכח ממה שפסקו בפתחי תשובה (סי’ רמט סק”ב), בברכי יוסף (סי’ רמט אות יח) ובשו”ת מנחת יצחק (ח”י סי’ פה), שאפשר להתנות ליתן ממעות מעשר לשאר מצוות וכדומה, ואם המעשר הוא חיוב לא שייך להתנות.)). רוב רובם של פוסקים הסכימו לדעת הב”ח, שדין מעשר כספים אינו אלא מנהג.