עניית ברוך הוא וברוך שמו באמצע ברכה שיוצא בה ידי חובה

שאלה:

שלום לרבנים הגאונים שליט"א.
מי שענה ברוך הוא וברוך שמו באמצע ברכה שיוצא בה ידי חובה – האם יצא?
אם לא יצא – מה עליו לעשות? (כגון במקרה של שופר, קידוש ועוד ברכות שתלויות במישהו אחר ומסובך לברך אותם שוב לבד)

א גרויסע יישר כח!

תשובה:

יש להמנע מלומר ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן ידי חובה ויש ללמד להמון העם שזו טעות לומר ברוך הוא וברוך שמו, וידוע כמה התריע על כך הגר"ע יוסף כנגד מנהג קהילות שונות שכן נהגו בכך, אבל אם אמר, כל ששמע את הברכה ובפרט אם ענה אמן בסופה, יצא ידי חובתו.

מקורות:

אני מעתיק לך מתוך הספר לקט הקמח החדש בסימן קכ"ד, שהיה לי חלק בהוצאתו לאור מחדש לפני שנים מספר:

כתב המגן אברהם (סק"ט), דבמקום שאסור להפסיק אסור גם לענות ברוך הוא וברוך שמו, וכתב הדגול מרבבה (סק"א) וקל וחומר שאסור לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכה שהשליח ציבור מוציאו ידי חובתו, כגון בברכת שופר ומגילה.

וכתב, דהנה מנהג העולם לענות גם בברכות אלו, וכן נהגו בבית המדרש של החתם סופר ולא מיחה. אלא שהוסיף, גם בעיני יפלא מנהג זה, והיה מוסכם אצלי לדרוש ולמחות בעונים, לולא שידעתי שבדבר מורגל כזה לא תועיל המחאה. ולגעור בעונים בשעת מעשה אסור, דאין להפסיק באמצע הברכה. ועוד, דלא נאה לגעור במי שהוא עונה שבח להקב״ה, וגם קשה בעיני למחות בדבר שנהגו בו.

ושמתי לבי ליישב מנהגן של ישראל, וטוב עשו חכמינו שלא מיחו, דלכאורה קשה, כיון דקיימא לן (שבועות כט ע"ב, ועיין ברמב"ם ברכות פ"א הי"א) דכל העונה אמן כמוציא מפיו דמי, ונחשב כאומר את הברכה בעצמו, למה פסק השו"ע (סי׳ ריג סעי' ג) דגם בעונה אמן צריך המברך לכוין להוציאו, הרי באמירת האמן הוא כמוציא את הברכה מפיו ואינו נזקק כלל למברך, וכי תימא דברכות שאני משבועה, דתיקנו דוקא שיברך כל הנוסח בעצמו, ובאופן שיוצא על ידי אחר, אם לא מכוין להוציאו הוי כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, קשה, למה פסק השו"ע (סי' ריט סעי' ד) דאם בירך אחר על חבירו שנתרפא, וענה חבירו אמן, יצא, הא שם מיירי באופן שלא כיון המברך להוציאו.

והוסיף, ונראה לי דמקור הדין דהעונה אמן הוי כמוציא מפיו, הוא כדיליף בגמרא (שבועות כט ע"ב, לג ע"א) מסוטה, דאמרה אמן אמן, ולכן צריך להיות דומה לסוטה שהשביעוה על אותו המעשה. וכן הוא מה שכתב השו"ע (סי׳ ריט שם) דמברך ברכת הודאה על אותו מעשה של חבירו שעלה מן הים, די בעניית אמן ואין צריך המברך לכוין להוציאו. אבל מה שכתב השו"ע (סי׳ ריג שם, סי׳ קסז סעי' יג) שמברך על מעשה אחר והנאה אחרת, דמברך על האכילה שהוא אוכל ומוציא את חבירו שאוכל אכילה אחרת, בזה לא אמרינן שעניית אמן הוי כמברך בעצמו, ויוצא ידי חובה רק אם מכוין המברך להוציאו, ואז מהני עניית האמן להיות כמי שבירך בעצמו.

ויש לומר דזהו דוקא בברכות ההודאה וההנאה דצריך שכל אחד יברך לעצמו, כמו שכתב המגן אברהם (סי' קסז ס"ק יט), אבל בברכת המצות דקבעו חז"ל לומר אשר קדשנו במצותיו ״וציונו״, נחשב שמברך גם על עשיית אחרים, ולכן אפילו אם מברך לעצמו ולא מכוין להוציא אחרים, שפיר נחשב העונה אמן כמברך בעצמו. ובאופן כזה שיוצא בעניית אמן לחוד, עניית ברוך הוא וברוך שמו אינה מזיקה, דבעניית אמן הוא כאומר את הברכה בעצמו. וכן כשמברך ברכת שהחיינו על מצות שופר, שמברכים ומודים כל אחד גם על חברו, אין צריך שיכוין להוציא את חברו, וכן לא נחשבת אמירת ברוך הוא וברוך שמו בברכת שהחיינו כהפסק בין ברכת השופר למצוה, כיון דברכת שהחיינו נחשבת כחלק מהמצוה, אין נחשב הפסק במה שעונה בה ברוך הוא וברוך שמו.

ועוד נראה לומר על פי מה שכתב הרמב״ם (שבועות פ״ב ה"א) דלאו דוקא אמן נחשב כמוציא שבועה מפיו, אלא הוא הדין גם שאר דברים שהם קבלת והאמנת דברים, הוי כאמן וכמוציא מפיו, אם כן הכי נמי ברוך הוא וברוך שמו נחשב כאמן וכמוציא מפיו "ברוך אתה ה׳ אלוקינו", וכשמסיים המברך משם ואילך "אשר קדשנו במצותיו" וכו׳, והשומע עונה אמן, כיון דשומע כעונה הוי כאילו השומע מסיים את הברכה ואומר תיבות אלו, ושפיר מנהגן של ישראל.

עוד בענין הנ"ל

יג] בשו"ת דבר שמואל ([אבוהב] סי' רצה) כתב, דאינו רשאי לענות ברוך הוא וברוך שמו רק בברכה שאין העונה יוצא בה, אבל בברכה שיוצא בה הוי הפסק, ואסור לענות ברוך הוא וברוך שמו. ועיין במעשה רקח (ברכות פ"א הי"א) שקרא תגר עליו, ונסתייע ממנהג העולם שנוהגין לענות גם בברכת שופר ומגילה, עי״ש באורך.

אמנם, עיין בשושנים לדוד (ברכות פ"ח מ"ח) שסתר את דבריו, ומקיים את דברי הדבר שמואל דאסור לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכה שיוצא בה. והוסיף עוד טעם, דבעוד שאומר ברוך הוא וברוך שמו, ממשיך החזן בברכה, ומחמת כך יחסרו לו אותן תיבות מן הברכה, ואפילו תחסר לו רק תיבה אחת אינו יכול לצאת בברכה זו, ע״ש. וזה לענ״ד הטעם העיקרי, ולכן צריכים להזהר בזה (מטה יהודה [עייאש] סק"ב).

הפסיק בדיבור בברכה שיוצא בה

בספר טהרת המים (שיורי טהרה מערכת הב׳ אות עט) כתב, לענין ברכה שיוצא בה על ידי שמיעה מאחר, ושח השומע באמצע הברכה ב׳ או ג׳ מילים, אלא שאומר דבודאי שמע את כל הברכה בשלימות, יצא בדיעבד. ומדייק כן בעל המחבר מתשובת הרשב״א (ח"א סי' רמד, הובא בבית יוסף סי' תרצב ד"ה ובעל העיטור). וכן אם השמיט ב׳ או ג׳ מילים באופן דאם היה המברך בעצמו משמיט היה יוצא, כיון דלא נפסד תוכן ענין הברכה, כגון באמצע ברכת רפאנו, אם אמר רפאינו ה׳ ונרפא, אפילו השמיט השאר עד ברוך אתה ה׳ וכדומה, יצא.