שאלה:
מעשה בחו"ל!
בן הלווה לאביו הרבה כסף … בהמשך היה וויכוח ביניהם אם הוחזר הכסף! הבן תבע את אביו לד"ת אך האב נפטר!
לא נראה שיש לאח הגדול הוכחות ברמה להוציא כסף מה"ירושה" נגד ההלוואה!
האב רכש לעצמו מקום קבורה בא"י בסכום די גבוהה! אחרי שנפטר האב, הודיע הבן לאחיו, שמכיוון שהאב נפטר, כל נכסיו עוברים ליורשים כולל החלקה שרכש בארץ!
אותו בן הוא בכור, ויש לו רק אח אחד. ולכן, שתי שליש של הירושה שייך אליו, כולל החלקה שרכש! הוא הזהיר את האח הצעיר שבאם יקבור את האב בא"י, כל ההוצאות על האח הצעיר, ויקוזז מהירושה שתי שליש מהערך של המקום קבורה!
כעת, בתום השלושים, האח הגדול דורש את הכסף הנ"ל!
האם אכן המקום קבורה נפל לירושה בין שאר נכסי הנפטר??
אין שום שטר צוואה כאן, ולכן חלים דיני סדרי ירושה!
תשובה:
שלום וברכה,
הקבר בארץ ישראל שרכש האבא בחייו וכן הכספים שדרושים לקבורה – לוויה, להעלותו לארץ ישראל ועוד, לא ירשו היורשים אלא נשאר ברשות האב אפילו אחר פטירתו, והיורשים זוכים רק בעזבון שמעבר להוצאות אלו. ולכן הבן שקבר את אביו בארץ ישראל וכל ההוצאות שהוציא לצורכי הקבורה לא פוחת מחלק ירושתו.
בשאר המעות חולקים – שהבן הבכור מקבל פי שניים בראוי ולא במוחזק. והכסף שנמצא בבנק או שמושקע בהלוואות, הרי זה ראוי ואין הבכור נוטל פי שניים.
בהצלחה.
מקורות:
בשו"ת קול מבשר ח"א סימן נו בדבר אשה בחו"ל שציוותה לסובבים אותה קודם מותה שיקברו אותה בארץ ישראל, ויש לה כסף בבנק להוצאות קבורה בארץ ישראל, ופסקו שהבנים לא חייבים לבזבז את ירושתם לצורכי קבורה באר"י, כיון שהכסף לא הושלש מתחילה לכך, וגם לא ציוותה את היורשים, אין כאן מצווה לקיים דברי המת. והרב משולם ראטה בספרו קול מבשר האריך לחלוק על פסק זה והוכיח שחייבים היורשים לקיים מצוות אביהם אפילו שלא הושלש ולא ציווה להם. ותחילה יש להקדים ולהוכיח שכל צורכי קבורה של מת שייכים למת ולא זוכים בו היורשים, וכל מה שנצרך לקבורת המת יש למת קניין בו, ולא עוברים לרשות היורשים. שהרי מצאנו ברשב"א בתשובה שעה והובא ברמ"א חו"מ סו"ס רי שכל מה שמקנים למת אפילו לאחר מותו זכה בו המת. ומבואר שיש למת קניין בכל הנצרך לקבורתו. וכ"כ בחוות יאיר סו"ס קלט שהכסף שמיועד לצורכי קבורה לא זכו בהם יורשים. ובטושו"ע סימן רנג הביאו תשובת הרא"ש שאם נתן קודם מותו הרבה מנכסיו במתנה לאחרים והשאיר מעט ליורשים, לא יכולים היורשים לטעון שיוציאו לצורכי קבורה ממקבלי המתנה ולא רק מהם, אלא מוציאים רק מהחלק של היורשים. והטעם ביאר בפרישה שצורכי קבורה לא זכו בהם יורשים, וממילא לא נחשב שמוציאים מממון יורשים. ובספרי אמרו לא תסיג גבול ראשונים – זה המוכר קברי אבותיו. ומבואר שמקום הקבורה שייך למת לצמיתות ואין יכולים למוכרו.
ואשר על כן כיון שמקום הקבורה שייך למת ולא זכו בו יורשים, א"כ שייך בזה מצווה לקיים דברי המת גם אם לא הושלש, משום שהדין שכתב רבנו תם וכן נפסק בשו"ע סימן רנג שרק אם הושלש מתחילה לכך, זה רק בדבר שזוכים בו היורשים אז צריך שיהא הושלש וחייבים היורשים לקיים את דברי המת, אבל אם המעות נמצאים ביד המוחזק בו אמרינן מצווה לקיים דברי המת, וכמו שאמרו בגמרא גיטין מ, ב שפחתי יעשו לה קורת רוח, מצווה על היתומים לקיים דברי המת, ולמרות שאין כאן הושלש מתחילה לכך משום שהשפחה מוחזקת בעצמה אין צריך הושלש. וה"ה בצורכי קבורה כיון שצורכי המת קנוי למת ולא עובר ליורשים, והמת מוחזק בהם, שייך בזה מצווה לקיים דברי המת גם אם לא הושלש, וכמו בשפחה.
עוד האריך בקול מבשר להוכיח שגם מדין כיבוד אב חייבים היורשים להעלותו לארץ ישראל, ואין זה משל בן אלא משל אב כיון שצורכי קבורה שייכים לאב.
ולפ"ז האבא שקנה קבר בארץ ישראל, הקבר נשאר ברשות אביהם גם לאחר מותו, ואין היורשים יכולים לחלוק בו או למוכרו. ופשוט שאם קנה קבר בארץ ישראל מלבד הקבר גם הוצאות הכרוכות כדי להעלותו לארץ ישראל הרי זה נכלל בהוצאות קבורה שלא זכו היורשים בהוצאות אלו, וחייבים היורשים להוציא הוצאות אלו מנכסי האב לפני חלוקת הירושה.
