שאלה:
מה המקור ההלכתי שברכות אינן מעכבות זו את זו כגון אם אדם טבל כלי ולא בירך וכו'? הגמ' בברכות (יא:) מדברת על ברכות ק"ש שאינן מעכבות זו את זו, האם משם מקישים לכל הברכות?
תשובה:
בתוספות הרא"ש ברכות טו א לומד זאת מדברי הגמרא שם שנקטה שברכת המצוות דרבנן, ופירש שכוונתה שלכן היא לא חלק מהמצוה ואינה מעכבת. ובהר צבי יו"ד סי' ב כתב בזה חידושים נפלאים שראיתי לפני שנים רבות בבחרותי, בביאור מחלוקת הבבלי והירושלמי בזה ויישב בגאונותו את שיטת ההלכות מא"י ריש חולין, ולגודל חיבת הדברים אני מעתיק לך את דבריו.
מקורות:
שו"ת הר צבי יורה דעה סימן ב
בשיטת הל' אר"י =ארץ ישראל= ששחיטה בלא ברכה פסולה.
ברא"ש ובמרדכי ריש חולין, הביאו בשם הלכות ארץ – ישראל, שהשוחט בלא ברכה שחיטתו פסולה, והביאום הט"ז יור"ד (סימן יט), ונלאו חכמי לב להבין טעמו ונמוקו ומקורו של דבר זה מהש"ס, עיין ת' נודע ביהודה (מהד"ק יור"ד סי' ב) שהביא להקשות עליו ממשנה ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה, והרי חרש שדברו בו חכמים, אינו שומע ואינו מדבר, וא"כ שחט בלא ברכה ומ"מ שחיטתו כשרה, והנוב"י מוסיף להקשות מההיא דזרק סכין והלכה ושחטה שלא כיון כלל לשחוט וא"כ לא בירך, ומתרץ הנוב"י דטעמו של הלכות ארץ – ישראל הוא משום דס"ל דכיון דהזיד ולא בירך והברכה שייכא לשחיטה, הו"ל כמומר לאותו דבר או עכ"פ כחשוד לאותו דבר והשחיטה פסולה ע"פ הדין, או שס"ל משום קנס אלא שס"ל לקנוס ולאסור גם לאחריני וכ"ז במחויב לברך ולא בירך, אבל זרק סכין שלא היתה כונתו לשחוט ואינו מחויב לברך, איננו חשוד כלל וגם לא שייך למקנסיה ולכן שחיטתו כשרה, וכן בחרש דמתניתין לא קשה דאינו מחויב לברך, עכ"ד, ועדיין חסר לנו מקור לדברים הללו שבשביל חסרון ברכה שחיטתו פסולה ונעשה כחשוד, וגם למה יגרע מהא דמבואר במשנה השוחט בשבת ויוה"כ דאעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ובשביל חסרון ברכה תהא שחיטתו פסולה, עיין פתחי תשובה יור"ד (סימן יט ס"ק א) שתמה על תירוץ הנוב"י, שהרי ברא"ש ריש חולין מביא להלכות א"י בלשון שכח ולא בירך שחיטתו פסולה, משמע דגם בשוגג אוסר, דלית כאן טעם מומר או חשוד, כיון דבשוגג מיירי.
ונראה להסביר דברי הלכות ארץ – ישראל בהקדם המחלוקת של הבבלי והירושלמי בברכת המצוות אם היא דאורייתא או דרבנן, שבגמרא ברכות (דף טו ע"א) אמרו על מתניתין דחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום: תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, הרי מפורש בגמרא שברכת המצוות אינה אלא מדרבנן, אמנם בירושלמי ברכות (פ"ו ה"א) כתב: ומניין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי יודא בר כהנא בשם ר"א, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה, הקיש תורה למצוה, מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה, ובפשוטו משמע דדרשה גמורה היא מדפריך ומנין שכל המצות טעונות ברכה ועל תקנתא דרבנן ל"ש כ"כ מניין, ועוד דמייתי לה מקראי דמשמע דכל עיקר דין חיוב ברכות מקרא ילפינן להו, ואדרבה על גמרא דידן דפשיטא לן דברכת המצות דרבנן, יש להקשות, דאמאי לא יליף לה מהך היקישא דדריש בירושלמי, ועיין בתוס' סוכה (דף לא ע"א, ד"ה ור"י) דהיקש אדם דן מעצמו ולא בעינן שקבלה מרבו כמו גזירה שוה, ונראה דהא דלא דריש בגמרא דידן הך היקישא, משום דלשיטתו אזיל ברכות (דף ה ע"א), דדריש לה להאי קרא ואתנה לך את לוחות האבן וגו' לענינים אחרים, תורה זה מקרא והמצוה זו משנה וכו', ולפי דרשה זו ליתא להך היקישא דמצות לתורה, ושפיר סבירא ליה דברכת המצות דרבנן.
והנה לשון הגמרא ברכות (דף טו ע"א) הנ"ל אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא, לכאורה תמוה, דמה לו להאריך ולהזכיר דברכה דרבנן, ולמה לא נקט בקצרה דברכה אינה מעכבת, וכן הקשה בשאגת ארי' (סימן ז), וכן הרגיש הפני יהושע שם, אבל ראה זה חדש בספר ברכה משולשת, חדושים על מסכת ברכות ובתוספות הרא"ש כתב בזה"ל אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן דאי עבד שפיר דמי, אבל אי הוה ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה, אף על גב דברכות אינן מעכבות, היינו משום דהווין מדרבנן אבל אי הווין דאורייתא מעכבות ולא הוי הפרשה עכ"ל הרא"ש, ודברים הללו לא שזפתם עין הגאונים השאג"א והפנ"י כי בימיהם עוד טרם נדפס ולא יצא לאור, ונמצינו למדין מתוך דברי הגמרא דברכות הנז', דלהירושלמי דסבירא ליה ברכת המצות דאורייתא, שוב הדין נותן שתהא הברכה מעכבת, שהרי כן מבואר להדיא, דדוקא משום דברכה דרבנן לא בברכה תליא מילתא, הא אי ס"ד דתרומה דאורייתא, מעכבת שפיר ואינו יוצא ידי חובת המצוה.
אולם קשה לי מדברי הירושלמי ריש פרק היה קורא, הביאוהו התוס' ברכות (דף יג ע"א ד"ה היה קורא), דקאמר שם זאת אומרת ברכות אינן מעכבות, דבמתניתין היה קורא בתורה ולא בירך הברכות ומכל מקום אם כיון לבו יצא, ולפי שיטת הירושלמי דברכת המצות דאורייתא הו"ל למימר דהברכה מעכבת המצוה, והנה בספר ישועות יעקב או"ח (סימן ס) הקשה על הירושלמי הזה בזה"ל: קשה לי דבאמת אי אפשר לומר שלא יצא ידי חובת ק"ש דאורייתא אם לא בירך הברכות שהרי כל ענין הברכה אינה רק מדרבנן ואף אי נימא דברכות מעכבות היינו מדרבנן, עכ"ל, וכ"ז גרם לו שלא נדפס ולא נראה בימיו דברי הרא"ש הנז' ולכן הפליג לומר דאי אפשר שלא יצא ידי חובת ק"ש אם לא בירך תחילה, אבל אנן בדידן שזכינו לראות מאורות דברי הרא"ש, שפיר יש לדון דאפשר ואפשר שלא יצא בלי הברכות ואדרבה דיש להקשות לאידך גיסא דכיצד מוכיח דברכות אינן מעכבות הא לשיטת הירושלמי ברכות דאורייתא וכל דאורייתא מעכבין, ואולי יתכן דהירושלמי פליג על תלמודא דידן בסברא זו וס"ל דאע"ג דברכות דאורייתא מ"מ ברכות אין מעכבות ואין העכוב תלוי בזה אי דאורייתא או דרבנן, דלא כדאמרינן בגמרא דידן, וקושית הישועות יעקב מתורצת גם בדרך הזה, דהא לא שייך להקשות על הירושלמי מאי קמ"ל פשיטא דברכות אינן מעכבות, דהא טובא אשמועינן, דאפילו לשיטת הירושלמי דברכות דאורייתא, נמי הדין הוא דאין מעכבין, דלא כגמרא דידן, אלא דמ"מ קשה לי לומר דהירושלמי פליג על מילתא דפשיטא לן בתלמודא דידן, דלמ"ד ברכה דאורייתא מעכבת המצוה וכן משמע דלהישועות יעקב נמי פשיטא ליה, דאי ס"ד ברכה דאורייתא, הדין נותן שתהא הברכה מעכבת, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.
אמנם כד נעיין, מאי דקאמר הירושלמי זאת אומרת ברכות אין מעכבות, לא מסקנת הדברים הוא, אלא דחוזר ודוחה הוכחה זו, דאמרינן שם התיבון ואינו מפסיק ולא תנינתא והכא אף על גב דלא תנינתא צריך לברך, והיינו דהירושלמי דוחה מה שהוכיח דמדלא הזכיר ברכות במשנה, דברכה לא מעכבת, די"ל תנא ושייר וכמו שלא הזכיר במתני' התנאי שצריך שלא יפסיק, אף על גב דהפסק מעכב, ה"ה דברכה מעכבת, מ"מ לא תני לה, אבל באמת מיירי מתני' שבירך לפניה כדין, ולכך יוצא, וא"כ יתכן דגם מעיקרא מאי דקאמר הירושלמי ז"א דברכות אין מעכבות, רק בדרך קושיא אומר כן, כלומר והרי ברכות דאורייתא והו"ל למימר דברכה מעכבת ומתרץ דאה"נ דברכות מעכבות, וכאן מיירי שבירך אלא דלא הזכיר הברכה במתניתין.
והלום ראיתי להמשכנות יעקב (או"ח סי' עח) מביא מסקנת הירושלמי הנז' דברכת ק"ש מעכבת וקשה לו דהא אנן קיי"ל דברכות אין מעכבות והוא נגד הירושלמי ודחיק לתרץ שם, אבל לדברינו אין כאן סתירה כלל, דהירושלמי לשיטתו דברכות המצוה דאורייתא, ס"ל דהברכה מעכבת ומוכרח לאוקמי למתניתין דהיה קורא בתורה דמיירי שבירך הברכות דאם לא כן לא יצא, משא"כ לתלמודא דידן דברכת המצות דרבנן ודאי דברכה לא מעכבת, וכדאמרינן דלא בברכה תליא מילתא, ויוצא ידי חובת קריאת שמע בלי ברכות.
המתבאר מכל הנ"ל דשיטת הירושלמי שברכת המצוות היא מדאורייתא, וכפי שמפרש הרא"ש בחדושיו בגמרא דידן, דכל עיקר הדין דברכות אינן מעכבות הוא משום דקיי"ל דברכות הן דרבנן, אבל אילו הוין דאורייתא היו מעכבות, מבואר להדיא דבברכה שהיא מן התורה או למ"ד דאורייתא, הדין נותן שהברכות מעכבות המצוה, ורבינו סעדיה גאון בשו"ת שערי צדק (שער ב סי' ט) ובתשובות הגאונים רגילים הם תמיד להזכיר את התלמוד הירושלמי בשם תלמודא דארץ ישראל, וא"כ נכון מאד דהלכות א"י לשיטתו דתלמוד א"י, דברכות המצות הן דאורייתא ומכיון דברכה דאורייתא הרי היא מעכבת והמצוה פסולה וכן השחיטה פסולה, ובמקום אחר הארכתי בשיטת הירושלמי הנ"ל, דלכאורה תמוה ממשנה שלמה ריש תרומות (פ"א משנה ו) דהאלם שתרם תרומתו תרומה, ואמרתי לחלק דהיכא דאנוס הוא, אונס רחמנא פטריה ולאו בר חיוב ברכה הוא ולא מעכבת, והכל מיושב הדק היטב, דמתניתין דחרש ששחט שחיטתו כשרה, הרי אנוס הוא ופטור מברכה ולא מעכבת כמו אלם שתרם, והל' אר"י במי שיכול לברך ולא בירך מדבר, דברכת המצות דאורייתא מעכבת ולכן שחיטתו פסולה, ולא קשה גם מההיא דזרק סכין ושחטה, די"ל דס"ל כתלמודא דידן דברכת המצוה דרבנן ולכן הברכה אינה מעכבת.
