שאלה:
שלום,
לדעתו של ראובן שמעון הפריע לו להתפלל והוא חירף את שמעון בדברים חריפים לפני קהל אנשים בבית כנסת. האם ראובן חייב לשלם איזה סכום לשמעון (כקנס) על מה שגרם לו בושה על ידי הנהגתו כלפיו ואיך שמים כמה עליו לשלם?
תודה רבה!
תשובה:
שלום וברכה,
תיקנו הגאונים שאם בייש את חברו בדברים שמנדים את המחרף עד שישלם לו לפי כבודו. ולכן ראוי שהמבייש יפצה את חברו לפי הבושת שגרם לו.
בהצלחה.
מקורות:
שולחן ערוך סימן א סעיף ו: "המבייש בדברים, מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי, לפי כבודו".
ביאר הסמ"ע שדין מדינא אלא משום תקנת הגאונים וגם לאחר התקנה בית דין לא גובים מוציאים ממנו אלא מנדים אותו עד שיתן. ולכן לפי הלכה פטור המבייש אבל ראוי שיפצה אותו עבור הבושת שביישו ברבים.
טור חושן משפט הלכות דיינים סימן א: וכן על המבייש בדברים דקי"ל שהוא פטור כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו וכתב א"א ז"ל ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים מבושת של חבלה שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו:
בית יוסף חושן משפט סימן א אות ו ד"ה (יב) וכן: (יב) וכן על המבייש בדברים דקיימא לן שהוא פטור כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. כ"כ הרא"ש בשמו בפרק החובל (סי' טו) אהא דקאמר התם (צא.) זאת אומרת ביישו בדברים פטור:
ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ומסתברא דיותר הוא בושת דברים מבושת של חבלה כו'. שם. ועיין במה שכתב רבינו בסוף סימן כ"ז (ס"ז) והוא מדברי הרמב"ם בסוף הלכות סנהדרין (פכ"ו ה"ה). והמרדכי כתב בפרק הזהב (ב"מ סי' שו) שהמאנה את חבירו בדברים מלקין אותו מפני שעבר על לאו דלא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז). ותמהני עליו דהא קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ואיפשר דמכת מרדות מדרבנן קאמר:
(יג) ירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ו) המבייש את הזקן נותן לו בושתו שלם חד בר נש איפקר לרבי יודא בר חנינא וכו'. כתבוהו הרי"ף (לב:) והרא"ש (סי' טו) בפרק החובל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק מהלכות תלמוד תורה (הי"ב) וכבר נתבאר בטור י"ד סימן רמ"ג:
סמ"ע על שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן א סעיף ו: כב] המבייש בדברים. גם זה כתב הטור [סעיף י"ב] בשם רב שרירא והרא"ש [ב"ק פ"ח סי' ט"ו], והוא מתקנת הגאונים, אבל מדינא פטור בבושת דברים, ואפילו בדיינים סמוכים אין גובין ממנו בושת מן הדין כדאיתא בפרק החובל [דף צ"א ע"א], ולא כמ"ש בעיר שושן ע"ש:
כג] לפי כבודו. בירושלמי [ב"ק פ"ח ה"ח] [והביאו הטור [סעיף י"ג]] דהמבייש את הזקן נותן לו ליטרא דדהבא, עכ"ל. והוא משקל ל"ה דינרי זהב כמ"ש הרמב"ם [פ"ג מחובל ומזיק ה"ה] והביאו הטור לקמן בסימן ת"ך סעיף ל', שכתב וגובין ממנו ל"ה דינרי זהובים, ומוכח ממאי דמסיק שם אחר זה, דהוא ליטרא זהב, ע"ש. וי"מ שהוא ל"ו זהובים, כמו שכתבתי ביו"ד סימן של"ד בפרישה [סק"ע] בשם מהר"ם מ"ץ:
לבוש חושן משפט סימן א: ואף על פי שאין נזקקין לניזק לא לשום הנזק ולא לקבל עדותו כמו שאמרנו, מ"מ נהגו קדמונינו וראשי ישיבות כי ראו היזק וחורבה גדולה יוצא במה שאין דנין דיני קנסות, ועשו תקנה לנדות המזיק עד שיפייס בעל דינו, אבל אין מדקדקין עליו לומר כך וכך קצבנו עליך לתת לו וגם לזה קצבנו ליטול כך וכך, כי זה היה דיני קנסות ממש, אלא משערין בלבם שיעור קרוב ואין מגלין אותו, ומנדין המזיק עד שיפייס לניזק, ורואין עד כמה מגיע מה שרוצה ליתן לו, אם הוא קרוב לאשר בלבם והניזק אינו רוצה לקבל, אומרים לו אין בנו כח לנדותו יותר מכן ומתירין לו את נידויו, ואם הוא רחוק ממה ששיערו בלבם אין מתירין אותו עד שיקרב לאותו שיעור. וכשמשערין צריכין לשער כל מה שמגיע לו מדין תורה, כגון כפל בגנב וד' וה' בטובח ומוכר וכה"ג הכל צריכין לשער כמו שיתבאר לקמן סימן שמ"ט בעזה"י. וכן המבייש את חבירו בדברים אף על פי שאין דנין אותו כמו שנתבאר לעיל סעיף ב'. ועוד דהא קי"ל [שבועות כא ע"א] שהוא פטור ממלקות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ מנדין את המבייש עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו, דיותר הוא בשת דברים מבשת של חבלה, שאין דבר גדול מלשון הרע ודבה שאדם מוציא על חבירו, וקונסין אותו ומכין אותו מכת מרדות שעבר על לאו דלא תונו איש את עמיתו [ויקרא כה, יז], אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו, מ"מ תקנו רז"ל [עי' מרדכי ב"מ סי' שו] להכותו מכת מרדות או שיפדה עצמו בממון לפי ראות עיניהם, והכל לפי הענין לפי המבייש והמתבייש. וכבר הסכימו האחרונים הגדולים שבדורינו למגדר מלתא שפדיון המלקות הוא בעד ל"ט זהובים, ולאו מדינא אלא לפי צורך שעה ולפי ראות הדיינים. אם הוציא שם רע על חבירו מחויב שיתן סך ממון כמנין המכות שנתחייב, יתר על כל העונשין והפיוסים שצריך לעשות למתבייש. והמבייש תלמיד חכם דינו מבואר בלבוש עטרת זהב סימן רמ"ג סעיף ז':
